בהתחלה חשבתי שאני צופה בעוד סרט עתיר תקציב ואפקטים, הרי "במציאות זה אף פעם לא היה קורה". המילים "אסון ביפן" בתחתית המסך כבר החזירו אותי למציאות, לתמונות המזעזעות אך מדהימות שהחלו לזרום מארץ השמש העולה. לא צריך טרוריסטים או רוצחים, אמא טבע עושה בעצמה את העבודה.
במדינה מוכת אסונות ופיגועים כשלנו, כבר חשבתי שפיתחתי עמידות לאסונות הגדולים. רעש הסירנות ברחובות הפכו בתקופות שונות לדי טבעיים במציאות חיינו, ואפשר לומר שאנחנו כבר די חסינים. אבל דווקא אותו שקט רועם של המים השוטפים את כל שנקרה בדרכם - שדות מוריקים שהפכו לים, מבנים שטבעו גלי הבוץ, אוניות שעגנו באמצע הכפר, שריפות ענק ודליפות גרעיניות - זה מה ששטף אותי והוכיח לי כמה אני קטן, כמה כולנו קטנים.
הצונאמי של 11 במרץ המית כ-11 אלף יפנים, איבד רבבות שנחשבים עד היום לנעדרים ופינה מביתם מאות אלפי אזרחים אבודים שנותרו ללא קורת גג. ואני, הקטן, בחודשים שלאחר האסון, בכל פעם שמצאתי את עצמי עומד על חוף הים כאילו המתנתי לגל הגדול שיגיע גם אליי.