לטעמנו, המחאה הגדולה בכל הנוגע לתיקון החוק לאיסור לשון הרע - אינה מוצדקת. נכון, יש מקום לכלול הבחנה מבדלת, על מנת שהתיקון לא יחול באופן גורף, באופן שדין אדם פרטי יהא שונה מדין כלי תקשורת רבי תפוצה ותהודה. ברם, עקרונית, התיקון לחוק אינו אלא כלב השמירה של כבוד האדם וזכויות היסוד שלו.
הפיצוי ללא הוכחת נזק כבר קיים בחוק היום, ובכך אין משום חידוש. החוק פותח בפני המושמץ שני מסלולי פיצוי : תביעת פיצוי בגובה נזק שנגרם לו, או תביעת פיצוי של סכום "פיקס" הנקוב בחוק מבלי להוכיח שנגרם לו נזק.
המחלוקת מתעוררת עקב ההצעה להגדיל את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק, מסכום של 50,000 שקלים לסכום של 300,000 שקלים וכן מסכום של 100,000 שקלים אם נעשה הפרסום בכוונה לפגוע לסכום של 600,000 שקלים. עוד קובעת ההצעה סכום פיצוי גבוה במיוחד אם לא ניתנה לנפגע אפשרות נאותה להגיב לפרסום.
מעבר לכך שמנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק כבר קיים בחוק, ושהתיקון מתייחס לעדכון סכומי הפיצוי, הרי בניגוד לסברת רבים, אין מדובר בקבלה "אוטומטית" של הפיצוי. הדרך לקבלת הפיצוי הנכסף - אינה פשוטה כלל ועיקר.
תחילה יש להוכיח, שהפרסום הינו "לשון הרע" (אשר אינו נופל בגדר הפרסומים המותרים המוגדרים בחוק). או אז, יש לבחון האם עומדת למפרסם הגנת "אמת בפרסום", או הגנת תום הלב. כך, לא כל פרסום פוגע יוכר כפרסום לשון הרע.
וגם אז, באם בוחר אדם שלא להוכיח את נזקו, אלא לקבל את הפיצוי ללא הוכחת נזק - מוקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט האם לפסוק את סכום הפיצוי הנקוב בחוק, ופסיקת הפיצוי איננה "אוטומטית".
עינינו הרואות : קבלת הפיצוי ללא הוכחת נזק אינה משולה להכנסת מטבע למכונת ממתקים, המזכה מיידית בממתק. רק אם עלה בידי תובע לעבור את כל השלבים המנויים לעיל, ורק אם עלה בידו לשכנע את בית המשפט לפסוק לטובתו את הסכום המרבי לפיצוי ללא הוכחת נזק - יעלה בידו לקבלו. לא כל תביעה משמעה זכייה. לא כל פרסום שהוכר כעוולת לשון הרע יביא לפסיקה בסכום הפיצוי האמור.
כלב השמירה על זכויות האדם
בהגדלת סכום הפיצוי יש אמירה. שמו הטוב של אדם אינו הפקר, וכמאמר קוהלת "טוב שם משמן טוב". סכום הפיצוי המרתיע יהווה את כלב השמירה על זכויות האדם ועל כבודו.
נזקים העלולים להיגרם בעקבות פרסום לשון הרע - הינם כבדים ומרחיקי לכת. יש מקרים בהם נדמה, כאילו כל סכום שבעולם לא יהא בו כדי לשפות נפגע ולהשוות מצבו לזה שהיה קודם ביצוע העוולה כלפיו.
כך, פסיקת סכום גבוה תשרת מטרה כפולה:
א. מתן סיפוק לנפגע. הן בעצם ההכרה שבוצעה כלפיו עוולה ופגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן בכך שהפיצוי שישולם יוכל לשפר במשהו את מצבו לאחר הפירסום המשמיץ.
ב. מגמה עונשית, מחנכת ומרתיעה. הפיצוי הגבוה מחדיר לתודעה את העקרון, לפיו שמו הטוב של אדם, בין אם פרטי ובין אם איש ציבור - הינו ראוי להגנה ולמשמר, ואינו הפקר.
לאור זאת, אין ברורה טענת המתנגדים, לפיה יש בתיקון לחוק כדי להשתיק את התקשורת ולפגוע בחופש הביטוי. אדרבא ! מעצם חששה של התקשורת - נצא כולנו נשכרים. המפרסם אמת - אל לו לחשוש מתיקון החוק. ההקפדה על פרסום דברי אמת - אין בה כדי להפוך את התקשורת לכנועה ומסורסת. איפכא מסתברא : ההקפדה תעלה את אמינות הפרסום, תמנע הפצת דברי הבל ושמועות סרק, ותעצב עיתונות נקייה יותר ומכובדת לאין ערוך.
בין המקלדת למחסום
דווקא בעולם המהווה כולו כפר גלובאלי, בו התקשורת זמינה לכל, זולה, פשוטה ומהירה - יש להציב מחסום מפני הריסת שמם הטוב של אנשים ורמיסת כבודם במחי תקתוק מקלדת ובהבל פה. כנגד חופש העיתונות עומדת זכותו של כל אדם ששמו הטוב לא ייפגע. באם בעקבות התיקון לחוק תצמח רתיעה מפירסום "כלאחר יד" - הושגה המטרה.
הטענה לפיה כל טעות קלה בפרסום עלולה לגרום להטלת קנסות כבדים - מתעלמת משיקול הדעת המוקנה ליושב בדין. לשון החוק אינה מטילה את הפיצוי ללא הוכחת נזק באופן אוטומטי, כי אם קובעת, כי בית המשפט רשאי לתיתו. בבואו לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, ישקול בית המשפט האומנם בנסיבות שהובאו בפניו יש מקום לפסוק את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק, באם לאו.
הואיל ובית המשפט רשאי, אך לא חייב, לפסוק את סכומי המקסימום, אשר נועדו למקרים חריגים וחמורים, וממילא יש לו את שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו - יש לברך על התיקון המוצע.
המקטרגים על התיקון מזהירים, כי יהא בכך כדי לגרום להם לחשוב פעמיים בטרם יפרסמו דבר מה. משמע : בטרם "תשחרר" התקשורת את ידיעותיה לכולי עלמא - תגזור על עצמה בדיקה ודקדוקי עניות, על מנת שחלילה שמו הטוב וכבודו של מאן דהוא לא ייפגעו. היש מטרה נעלה מזו?