המונח "ריאליטי" נכנס לחיינו לפני עשור, כשבהולנד החלה התוכנית הראשונה של האח הגדול. כמעט במקביל, מפיק הטלוויזיה האמריקני מארק ברנט העלה גם הוא רעיון חדש לתוכנית, על קבוצת אנשים שנאלצים לשרוד על אי נטוש - שהפכה תוך זמן לא רב לסדרת הריאלטי "הישרדות" וכבשה את טבלאות הצפייה ברחבי העולם.
לז'אנר החדש קראו תוכניות מציאות, אולי כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה מפיקי התוכנית שלטו לחלוטין במציאות של המשתתפים. בן רגע הכוכבים על המסך הפכו להיות אנשים אמיתיים, שיכולים להיות השכן ממול או החבר שלמד איתך בבית הספר.
יש כאלו שיגידו שהריאליטי הפיץ את הדמוקרטיה הרבה יותר טוב מצבאות ומנהיגים. במדינות כמו אפגניסטן, האזרחים טעמו לראשונה הצבעה דמוקרטית כששלחו הודעת טקסט לגרסה המקומית של כוכב נולד וכשמתחרה עירקית זכתה ב"סטאר אקדמי", כוכב נולד הערבי, התאחדה עירק ונפסקו לרגע הקרבות הפנימיים.
קחי אותי נינט
אבל לפני שש שנים בלבד, כשהז'אנר עשה עלייה לארץ הקודש, היו הרבה מאוד ספקות בקרב הציבור הישראלי לגביו. אלעד קופרמן, היום המפיק הראשי של האח הגדול, ערך את תוכנית הבתולים של הריאליטי בישראל "קחי אותי שרון" שעלתה עם חשדות כבדים.
לבסוף, התוכנית הייתה להיט, שרון הפכה לכוכבת, אבל היא רק הכינה את הקרקע לגל ריאליטי שלם שסחף את המדינה, לאחר ניצחונה של חיילת אלמונית מקריית גת בשם נינט טייב, בתוכנית "כוכב נולד".
האם הריאליטי הלך יותר מדי רחוק?
מאז אותו רגע גדשו את הטלוויזיה תוכניות ריאליטי שונות ומגוונות ואט אט השתלטו לחלוטין על לוח השידורים ועל הפריים טיים. שיגעון הריאליטי גדל עד כדי כך, שעכשיו אף התחילו ללמוד אותו ועליו באוניברסיטאות ובמכללות בארץ.
אך יש כאלו ששואלים האם תוכניות הריאליטי הרחיקו יתר על המידה? כבר קשה לומר מה משפיע יותר, הציבור על הטלוויזיה או הטלוויזיה על הציבור. הגבולות בין כוכבים, דרמות ומציאות הולכים ומטשטשים מידי יום. אך מה שבטוח שאפילו אם תוכניות הריאליטי יתמתנו בגלל המשבר הכלכלי העולמי ויהפכו להיות חברתיות יותר, עדיין יהיו תמיד כאלו שיהנו לשבת בסלון ולהציץ על חיים של אחרים.