אי שם בחמרה שבבקעת הירדן, נמצאת החווה של אנטה צסנובצקי (42) שמגדלת 19 סוסים ונלחמת עליהם בכל יום מחדש כמו אימא לביאה, כדי לא לאבד אותם. היא גדלה לצד סוסים עוד לפני שלמדה קרוא וכתוב – ומהר מאוד נשבתה בקסמם. התאהבה בחיה האצילית הזו והעבירה איתה לילות כימים עד שהפכה ללוחשת לסוסים. למרות ש"החווה של אנטה" נקלעה לאחרונה לחובות כבדים ודוהרת לקראת קריסה כלכלית, היא לא מתכוונת לוותר ונאבקת על המשך קיומה.
"המטרה שלי אף פעם לא הייתה להיות במקום הראשון - אלא ללמוד להבין את הסוס"
"נולדתי בקישינב ועד גיל 6 גדלתי בבית יתומים, אימא שלי עברה מוות קליני ולא הייתה יכולה לגדל אותנו", נזכרת אנטה היום (רביעי) בריאיון ל-N12. "בחופשות כשהתאפשר לסבתא שלי, היא הייתה לוקחת אותי לחווה. "התרופה שלי הייתה לשבת ולהסתכל על סוסים, ציירתי אותם עוד לפני שראיתי אותם", היא ממשיכה והתשוקה ניכרת.
בגיל 10 וחצי היא כבר החליטה להצטרף לרכיבה על סוסים ואף הבריזה מבית הספר – עד שאביה השתכנע שתיקח בכך חלק. "הרגשתי את הריח שלהם ואפילו לא שטפתי את הידיים אחרי זה", צוחקת אנטה. "המטרה שלי אף פעם לא הייתה להיות במקום הראשון – אלא ללמוד להבין את הסוס, להיות בטוחה שהוא מסוגל לתת לי את מה שאני מבקשת ולגרום לו להבין אותנו", היא מסבירה. "לכל סוס יש שפת גוף ואופי משלו, זה מדהים".
לפני כמעט 20 שנה, כשהייתה בת 23, עלתה אנטה לארץ לבדה ומצאה את עצמה די מהר בכפר ערבי בימי האינתיפאדה השנייה – הכול כדי לקחת סוסה שתטפח תחת חסותה. "ראיתי הרבה סוסים בחיי וזו הסוסה היחידה שיש לה איי-קיו", אומרת אנטה במבט רציני. "היא הייתה כועסת על כל העולם, הכי נמוכה – אבל הכי חזקה באופי שלה ולא קשורה לאף אחד".
"אנחנו גרים בבית קטן ועובדים מאוד קשה כדי לא לאבד את הסוסים"
אנטה כיום נשואה ואם ל-5 ילדים שנולדו עם הסוסים ועושים כל שביכולתם על מנת לתת יד בתפעול החווה שהקימה בכוחות עצמה. "אני עובדת ב-3 עבודות כדי לתחזק את החווה, מתחילה את היום ב-4 בבוקר ומסיימת ב-2 בלילה", היא מספרת בענווה. "ואז אנשים שבאים ורואים את החווה אומרים: 'את מיליונרית?'", משתפת אנטה ומנפצת את הדעות הקדומות. "אנחנו גרים בבית הכי קטן שיש בחמרה ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי לא לאבד את הסוסים ולעזור להם".
את פרדי היא הצילה כשהיה עם לסת שבורה וכמה שיניים בודדות, את בלאסט היא מצאה כשלא עמד על הרגליים – והיה שבר ועצמות. אבל אנטה נלחמה עליהם בזמן שאחרים כבר ויתרו ולא מכירה דרך אחרת. "בפעם הראשונה בחיים שלי נאלצתי לחשוב על האפשרות שנאבד אותם, אני גמורה והמצב שלנו מאוד קשה. ואז הבת הגדולה אמרה לי: 'מה את משוגעת? עזבי את הכסף – את רוצה למכור הכול ולהשאיר אותם בלי אימא'?".
