דקות לפני שנכנסנו אל בטן האדמה, ליקום מקביל, העולם היה עדיין מזמין ומקבל. מסביב נוף תנ"כי שלא ממש השתנה ב-2,000 השנים האחרונות. פה ושם נראה חקלאי פלסטיני שמעבד את האדמה, באותן השיטות בדיוק של לפני מאות שנים.

יצאנו למסע אל ימי בית שני. הדרך למטה היא הזדמנות מצוינת לעצור ולהבין מה אנחנו עושים כאן, באַמַּת הביאר, בין אפרת לבית לחם, כ-15 קילומטרים מירושלים בחלק שלא נחשף מעולם. דמיינו לרגע את בית המקדש ואת הבאים בשעריו.

הם, ותושבי ירושלים בכלל, זקוקים למים ואלו מגיעים מאזור חברון במערכת מורכבת של אמות ופירים. המים יגיעו מכאן לבריכות שלמה, היום בשטח A, מרחק של מאות מטרים מאיתנו, ומשם יעברו לירושלים. האמה הזו נחפרת בימיו של פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי העליון שאחראי לצליבתו של ישוע מנצרת.

אוהד חמו בתוך המוביל הארצי של תקופת בית שני (צילום: חדשות 12)
אוהד חמו בתוך המוביל הארצי של תקופת בית שני | צילום: חדשות 12

מעל פני הקרקע מתרחשים אירועים מסעירים ומחוגי הזמן הגלובלי מתאפסים בדיוק באותם ימים. אולם, מתחת לפני הקרקע המים בשלהם. קיבלנו הצצה לעולם האפל, לא תרתי משמע, של חוקרי האמה. עזריאל יחזראל, דוקטורנט לארכיאולוגיה, ויואב נגב המערן שעושים זאת יחד עם פרופ' עמוס פרומקין ופרופ' עוזי ליבנר מהאוניברסיטה העברית.

"מפגשי החוצבים זה הדבר הכי מרגש - מיד מסעיר את הדמיון"

"הדבר הכי מרגש, בעיניי, זה תמיד מפגשי החוצבים, כי זה מיד מסעיר את הדמיון", אמר נגב. "פה פשוט רואים את זה מול העיניים, את הסיתותים של החוצבים מהצד הזה שמגיעים בגובה מסוים, בגובה הגבוה, ולמולם - הסימנים של החציבה מתחלפים", הוסיף עזריאל.

מי הם האנשים שחוצבים פה?

יחזקאל: "אני משער שזה פועלים יהודים, תושבים מירושלים וסביבותיה מתקופת הבית השני, אבל הידע שיש פה הוא ידע אימפריאלי".

"אני חושב שזה שיא השפיות, מסוגל להבין שזה מלחיץ אנשים מסוימים"

אתה מבין שכל אדם שמסתכל עליך חושב שיש בך משהו אולי קצת לא שפוי?

נגב: "אני חושב שזה שיא השפיות. אני מסוגל להבין שזה מלחיץ אנשים מסוימים, אבל אני לא רואה בזה משהו שהוא אי-שפיות. זה איזשהו ביטחון עצמי שהלך והתפתח ביחד עם המערנות שלי".

אוהד חמו בתוך המוביל הארצי של תקופת בית שני (צילום: חדשות 12)
אוהד חמו בתוך המוביל הארצי של תקופת בית שני | צילום: חדשות 12

מול הסמל הקדום הזה שמציץ מן העבר, ישנם גם אתגרי הווה. בחלק מן המקומות כמו במחצבה שבעיירה בית פג'אר הסמוכה, או באל-חאדר שליד, חלקים מפיסת ההיסטוריה הזאת הולכים ומושמדים בידי פלסטינים. 

המקום הזה הוא אורגניזם חי ונושם, מתעצב ומתחדש כל העת, כשחומר היצירה ממשיך לזרום בקביעות בנקבה הזאת. זה בדיוק הזמן לקחת כמה שניות לעצמך ולהתמסר אל השקט, במקום שאטום לרעשי הרקע שלמעלה כבר יותר מ-2,000 שנה.