כבר מהרגע הראשון, במבט מלמעלה, רואים כמה עגום מצבו של אגם אורוויל בקליפורניה. פס ברור מאוד מראה עד כמה ירד מפלס המים בעקבות הבצורת הממושכת. פעם כל האזור הזה היה מלא במים, אפשר לראות את העדות לכך על האדמה, שמספרת לנו כמה נמוך עכשיו מפלס המים ביחס לממוצע.  הפרק השלישי בסדרת הכתבות על השפעות ההתחממות הגלובלית בארצות הברית.

הדייג ג'ו אורוזקו חזר לאגם אחרי חודשים שבהם נעדר, לאחר שכניסת סירות למאגר נאסרה בשל מפלס המים הנמוך. שנים הוא דג כאן, תחביב שהפך גם למקצוע. הוא מגיע לאגם 3-4 פעמים בשבוע ומכיר את כולם.

השטחים היבשים מסביב לאגם אורוויל (צילום: חדשות 12)
"השנה האגם בשפל היסטורי", השטחים היבשים מסביב לאגם אורוויל | צילום: חדשות 12
האגם ב-2017 (צילום: חדשות 12)
"בעבר האגם היה כה מלא, עד שהמים שהתיזו על הדרך סיכנו אנשים", אגם אורוויל ב-2017 | צילום: חדשות 12

"אני באזור הזה כל חיי, הורג אותי לראות את האגם כלך כך נמוך", הוא אומר. "המים עלו קצת לאחרונה, היה לנו קצת גשם. לפני זה היינו בנקודה הנמוכה ביותר שראיתי באגם. הרבה אנשים משתמשים באגם הזה, הדיג פה נהדר, וכשאי אפשר להגיע לאגם זה משפיע על אנשים רבים".

המים באגם ירדו לכזה שפל שתחנת הכוח בסכר אורוויל השביתה את פעילותה. "בעבר האגם היה כה מלא, שהמים התיזו על הדרך וסיכנו אנשים", אומר ג'ו. "מאז 2017 שמתי לב שהגובה הממוצע באגם יורד ויורד. השנה במיוחד הוא בשפל היסטורי, מאז שהאגם נבנה מעולם לא ראינו גובה כזה. עסק הדייג שלי נפגע, ואני יכול רק לדמיין כמה נפגעו אחרים".

המפלס של אגם אורוויל הפך גם לברומטר לאומי של חומרת הבצורת. באביב האחרון הגיעה לאגם רק 20 אחוז מכמות המים הממוצעת. מקור המים באגם הם הנחלים שזורמים אליו, שלג שמפשיר וגם הגשם שיורד באזור. מפלס האגם עכשיו הוא רק שליש מהקיבולת המלאה. "זה כואב", אומר ג'ו, "הייתי רוצה לראות כאן רמות מים גבוהות, כי זה מביא פעילות סביב האגם, כמו תחרויות דיג, וזה טוב לכלכלה, אנשים מגיעים מחוץ לעיר וזה כואב לראות את האגם כך".

ג'ו הדייג (צילום: חדשות 12)
"אני באזור הזה כל חיי, הורג אותי לראות את האגם כלך כך נמוך", ג'ו אורוזקו, דייג באגם אורוויל | צילום: חדשות 12

"אנחנו רואים יותר ויותר בצורות, ויותר קיצוניות"

שעתיים וחצי נסיעה מאגם אורוויל, על שפת האוקיינוס, מצאנו את מנדוסינו - עיירה ציורית, עם ים והרבה ירוק - שמספרת את הסיפור של הבצורת הקשה שמכה בקליפורניה. העיירה נמצאת בחוף המערבי של ארצות הברית, עם מרחבים עצומים, ים והרבה מאוד ירוק. אבל גם האזור הזה סובל מבצורת חמורה.

מנדסינו (צילום: חדשות 12)
עיירה קטנטנה, שתושביה מתפרנסים מתיירות ואין בה עסק שלא נפגע מהבצורת, מנדוסינו | צילום: חדשות 12

זו כבר השנה השנייה של בצורת במנדוסינו. 12 השנים האחרונות היו השחונות שידעה קליפורניה במאה האחרונה. ירדו כאן בשנה שעברה 50 אחוז מכמות המשקעים הממוצעת. האזור הזה ידע בצורות גם בעבר, אבל הרצף של השנים האחרונות היה חריג, והביא את העיר לנקוט בצעדים קיצוניים.

ריאן רודס הוא האחראי על משק המים במנדוסינו, הוא לוקח אותנו למגדל המים של העיירה ומספר שהתושבים ובתי העסק במנדוסינו מקבלים מים ממי התהום שנמצאים באקוויפר תת-קרקעי ונשאבים באמצעות הבארות באזור. לכל כמה שכנים יש באר משלהם, וראיין צריך לדאוג למשהו שנשמע בחלקים אחרים של ארצות הברית מאוד טריוויאלי – שלכולם יהיו מים.

"האחריות שלי היא לנהל את האקוויפר, להגן על שכנים משכניהם", מסביר ראיין. "תחשבי על זה כך, יש כאן רשת של בערך 420 בארות פרטיות. זה כמו 420 קשיות בכוס מים אחת". ראיין צריך לשמור שיישארו מים לכמה שיותר קשיות לאורך זמן.

"השנה אנחנו בדרגה 4 במצב חירום של מחסור במים", מוסיף ראיין, "מה שאומר הפחתה של 40 אחוז בהקצאות המים. לא שוטפים מדרכות, בלי שטיפה חיצונית של בניינים, מגבילים את השעות להשקיית גינות וכו'.

"היסטורית זאת הבצורת הכי קשה במאה השנים האחרונות. לפני זה הייתה הבצורת הקשה של 1976-1977". אבל לדבריו יש שינוי: "אנחנו רואים יותר ויותר בצורות, ויותר קיצוניות. אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה יותר".

ריאן (צילום: חדשות 12)
"בגלל הבצורת השנה יש הפחתה של 40 אחוז בהקצאות המים", ריאן רודס, האחראי על משק המים במנדוסינו | צילום: חדשות 12

"גם לאנשים ששולחים לנו מים מבחוץ, לא היו מים"

הגבלת המים לא תמיד מסייעת. אם ישאבו יותר מדי, המים יזדהמו ואז צריך להביא מים מבחוץ. לפעמים גם בערים השכנות אי אפשר לשאוב יותר, וגם אם כן, המחיר הוא בשמיים.

כשראיין נשאל מה עושים העסקים המקומיים עם המחסור במים, הוא מצביע על נכס מסחרי גדול. "יש כאן חנות ספרים בקומה התחתונה, דירות מגורים למעלה, ויש עוד חנויות בצד", הוא מספר. "הבאר שלהם לא עמדה בקצב הצריכה השנה, היא התייבשה. אז הם היו צריכים לקנות מים מאזורים שכנים במחיר של כ-400 דולר למשאית של 350 גלונים של מים (כ-1,320 ליטר)".

לכמה זמן זה מספיק?

"ובכן, זה תלוי בכמה הם משתמשים. מי שעושה שימוש נכון יכול להשתמש במים לשבועיים, אבל אם זו מסעדה או מלון, המים יכולים להספיק ליומיים או שלושה". 

אז מדובר באלפי דולרים שיוצאים בכל חודש על מים?

"כן. והבעיה הגדולה השנה הייתה כשהיישובים השכנים אמרו 'אין לנו מספיק מים למכור', היינו צריכים להתחיל לחפש רחוק יותר. פתאום מחיר של משאית מים עלה מ-400 דולר ל-1,200, וזה פשוט לא יציב, אם אתה קונה מים בשווי 25 אלף דולר מדי שבוע, כמה זמן אתה יכול להמשיך לעבוד?"

במנדוסינו, עיירה קטנטנה, אין עסק שלא נפגע מהבצורת. מחסור המים מורגש אצל כולם והמחיר הוא הרסני. אחד העסקים שנפגעו הוא פרנקיז, הפיצרייה של רות רוזנבלום.

רות רוזנבלום (צילום: חדשות 12)
"השנה הבצורת הכי גרועה, כי המים בבאר שלנו נגמרו מוקדם", רות רוזנבלום, בעלת פיצרייה במנדוסינו | צילום: חדשות 12

מפתיע לפגוש במנדוסינו מישהי שפגשה את בעלה בקיבוץ. אחרי כמה גלגולים הם חזרו לארצות הברית, ופתחו בה פיצרייה. כבר 14 שנה שהיא בעלת הפיצרייה הזאת וגם עליה השפיעה הבצורת בקיצוניות. "תמיד דואגים פה בגלל הבצורות", היא אומרת. "השנה כנראה שזה היה הכי גרוע, כי המים בבאר שלנו נגמרו מוקדם, ואז בסוף יולי תחילת אוגוסט גילינו שהאנשים ששולחים לפה את המים כשהבארות שלנו מתייבשות, גם להם לא היו מים".

הם חולקים באר עם שבעה מבנים, וכשהגיעו לקו האדום לא הייתה ברירה אלא להתחיל לקנות מים במחיר גבוה במיוחד, ולמצוא פתרונות יצירתיים מאוד לחיסכון במים.

איזה שינויים עשיתם בעקבות המחסור במים?

"קודם כול, נאלצנו לא לאפשר לאנשים להשתמש בשירותים שלנו. למרות שלפני כמה שנים שמנו שירותים חסכוניים מאוד, אבל אנשים גם שוטפים ידיים. אז יש לנו שירותים כימיים, שהבאנו ברגע שהבאר הפסיקה לעבוד. ככה יש לנו מקום שאנשים יכולים להשתמש בו, אבל לא יכולנו לפתוח את השירותים שלנו".

מה היו התגובות של אנשים לשירותים הכימיים?

"הם לא מאושרים מזה, אבל הם מבינים. אני חושבת שאנשים שמחים להיות בחוץ, הם סוף סוף מטיילים אחרי המגפה, אבל הם גם יודעים שיש בעיות מים, אז הם פשוט אומרים 'בסדר'".

רואים פה הרבה מקומות שמוציאים שירותים כימיים?

"כן, האמת שמחוז מנדוסינו הציע אותם להרבה מסעדות כדי לעזור להתמודד עם הצורך להשתמש בכל כך הרבה מים. יש את המאפייה מעבר לפינה והפאב, ואני חושבת שבכולם יש שירותים ניידים".

כשהבינו שגם במחיר מופקע אולי לא יקבלו מים, פשוט כי גם בערים הסמוכות נגמר, הם גם החליפו את כל הסכום והכלים כדי לחסוך את שטיפת הכלים. "ככל שהדברים נעשו מפחידים יותר ויותר, הבנו שאנחנו חייבים להפסיק להגיש על צלחות אמיתיות, מה שאומר להשתמש בכלים חד פעמיים בשביל כל דבר", אומרת רות בנימה מתנצלת. "זאת לא הפילוסופיה שלנו, לא הערכים שלנו, וזה נורא להשתמש בחד-פעמי. אז לא רק שאנחנו משלמים על כלים חד פעמיים, אנחנו משלמים גם על זבל. את יכולה לראות על המדפים את כל הצלחות והכול, אבל אנחנו לא משתמשים בהן, רק מאבקים אותן".

ממלאים מיכל מים ממשאית (צילום: חדשות 12)
"אנחנו צריכים לקנות מים מאזורים שכנים במחיר של כ-400 דולר למשאית", הובלת מים במנדוסינו | צילום: חדשות 12

"התרחיש הכי גרוע הוא שלא נוכל לקבל יותר אורחים במלון"

גם מעבר לכביש במלון אלגריה, המשקיף על נוף יפהפה, ההוצאה על מים היא אחת ההוצאות הגדולות מדי חודש. "הבאר שלנו מפיקה קצת מים", אומר הבעלים אריק הילסלנד. "אבל זה לא מספיק, אז אנחנו צריכים להביא מים במשאיות מיוקאיה לפורט ברג ואז אלינו".

אריק הילסלנד, בעל מלון (צילום: חדשות 12)
"זה מחסור המים החמור ביותר שהיה לנו", אריק הילסלנד, בעל מלון אלגריה | צילום: חדשות 12

הם החליפו לסדינים שניתן לכבס בפחות מים, ומבקשים מהאורחים לעקוב אחרי כל נזילה או טפטוף, וכמובן מיידעים אותם שזה אזור בבצורת קשה ולכן כל טיפה חשובה.

היו לך שנים חמורות כמו השנים האחרונות?

"לא, זה מחסור המים החמור ביותר שהיה לנו. תמיד היינו צריכים לקנות מים, אבל בתדירות פחות גבוהה משמעותית מאשר השנה. התרחיש הכי גרוע שיכול לקרות הוא שנצטרך לצמצם את מספר האורחים שנוכל לקבל, אם אספקת המים תיעשה גרועה יותר ויותר, או שלא נוכל לקבל אותם בכלל".

"המקומיים שגרים כאן תלויים בענפי התיירות והשירותים כדי להתפרנס ולשלם שכירות", מסביר ראיין, האחראי על המים במנדוסינו. המחוז תלוי בהכנסות ממסים של המבקרים שמגיעים לכאן, ממס המכירות, ממס התפוסה וההעברה, וכשהעסקים מתחילים להיסגר, כל הקהילה והכלכלה נפגעות. הכול קשור. המים הם קו החיים שקושר את הכול. 

"בשנה האחרונה חוויתי משהו שהיה לי מאוד קשה. אנשים ממש מפחדים, אנשים מתקשרים אליי, דופקים בדלת המשרד שלי, לא יודעים מה לעשות. כשניגשת אליי אישה מבוגרת חמודה ואומרת לי שאין לה מים, שהיא לא יכולה לקנות מים, שהיא לא יודעת איפה למצוא מים, זו ממש בעיה. כמובן שיש לי בקבוקי מים שאני יכול לתת לה לשתות, אבל זה לא יעזור לה עם הכביסה, עם להוריד מים בשירותים ולהתקלח. אנשים היו במצב רע והם היו זקוקים לעזרה". 

כשהוא נשאל מה דעתו על מי שמכחיש את משבר האקלים, הוא עונה באיפוק. "יכול להיות שככה העולם, שיש תקופות יבשות ויש תקופות רטובות. אבל אני חושב שקשה להתכחש לעובדה שהתקופות הרטובות והתקופות היבשות היום הן קיצוניות הרבה יותר מבעבר". 

למרות שהם נמצאים ממש על הים, אין כאן מערכת התפלה אפקטיבית. אין מערכת הובלה אחת שמחברת את כל הבתים, וגם זו קהילה קטנה מדי ומבודדת מדי, ומחיר הבאת המים לכל כך מעט אנשים יהיה גבוה מדי. אבל כל העסקים בעיר צריכים את המים האלה נואשות, הם מקור החיים של התושבים, של העיר והעסקים שלה שיחד עם מנדוסינו – הולכים ומתייבשים.

"נדהמנו שעדיין יש לנו עלים ירוקים, כי באמת התנהלנו בלי מים השנה"

התחנה האחרונה שלנו היא הכרמים של תעשיית היין בעמק אנדרסון בקליפורניה. היין הוא גורם חשוב בחקלאות ובכלכלה המקומית. רנדי שוק, מנהל יקב הנדלי, לוקח אותנו לסיור בכרם. "שתלנו את הגפנים האלה ב-1986", הוא אומר ומצביע על הגידולים. "קליפורניה היא היין המבעבע של העולם החדש. יחד עם זה, עם האקלים הקר, אנחנו מתמקדים בשרדונה, בפינו נואר, אנחנו עושים גם יין אלזסי. אבל כמו שאת רואה, יש פה קשיים, אפשר לראות, כמה גידולים מתים".

הכרם (צילום: חדשות 12)
תעשיית היין בקליפורניה סבלה משריפות ומהבצורת, הכרם של יקב הנדלי | צילום: חדשות 12

שנתיים של בצורת הותירו סימנים בכרמים. "בתחילת העונה לא היו לנו בכלל מים באזור השתילה שלנו. קשה להאמין שהגפנים האלה עדיין צומחות והצליחו לצמוח כל השנה. יש לנו השקיית טפטפות, אבל לא היו לנו הרבה מים באגם שמביא את מים לטפטפות". בכל מקרה, הוא אומר, "יש ירידה של בערך 40 אחוז בתפוקה".
בקיץ לא היה זכר כמעט לצבע הירוק ששולט פה. "הכול כאן היה חום לגמרי, פחדתי אפילו לעבוד באדמה, השטח היה כל כך יבש. משנה לשנה אנחנו מודאגים יותר מהמצב, שעלול להיות מזיק מאוד לגפנים, אז נקטנו גישות שונות כדי להתמודד עם הבעיה הזאת.

"הרבה אנשים יגידו שהענבים צורכים הרבה מים, אני חושב שעברנו את השנה הזאת בשימוש בלא יותר מ-6-5 גלונים של מים לכרם בכל השנה (כ-22 ליטר). השתמשנו יחסית מוקדם בדשן ובטפטפות, וככה הצלחנו לחסוך את קצת המים שנשארו לנו, רק למקרה של אירוע חום, כדי למנוע לחץ ולשמור על הצמח קריר".

"אנחנו משתמשים בהשקיית טפטפות בכל הגפנים שלנו, וכמו שאת יכולה לראות, אלה טפטפות של גלון (כ-3.7 ליטר) לדקה. אני חושב שרוב הטכנולוגיה הזאת הגיעה לראשונה מישראל, ואנחנו יכולים להודות לטכנולוגיה הזאת על כך שיש לנו יותר יין לחגיגות".

הדבר השני שהם עשו אחרי החיסכון במים, זה לעקור חלק מהגפנים, כדי לא להשקות שטח גדול. "שתלנו גם שתילים חדשים, שיותר עמידים לבצורת. אלה זנים שונים, שאולי יתפקדו טוב יותר מאלה ששתלנו בהתחלה, שיעזרו לנו כשיהיו לנו כאן בצורות. עבדנו פה בהפסדים כלכליים, האיכות של הענבים לא הייתה מה שרצינו. אז הבצורת גרמה לנו להבין שזה הזמן להוציא את השתילים האלה ולהתחיל מחדש".

הבצורת בקליפורניה היא לא הבעיה היחידה, יקבים באזורים רבים מתמודדים עם נזקי השריפות והעשן – שממש משנה את טעם היין. "יש השפעה אמיתית על הטעם של הענבים, ויש אנשים שאומרים שזה קצת מעושן", הוא אומר. "זה אמיתי מאוד ויחד עם הבצורת, זה יוביל למחסור ביין ובענבים".

 

היו להם שלושה בצירים בעייתיים ברצף, הוא אומר: "ב-2019 ו-2020 זה היה יותר בגלל השריפות, וב-2021 יותר בגלל הבצורת. אנחנו בהחלט נראה עלייה במחירים של הענבים, בדומה לכל השאר. אני לא חושב שהיינו רואים שרפות בדרגת חומרה כל כך גבוהה, כמו מה שראינו, בלי ההתחממות גלובלית.

 

רנדי שותה יין (צילום: חדשות 12)
"משתמשים בהשקיית טפטפות, זאת טכנולוגיה שהגיעה לראשונה מישראל", רנדי שוק, מנהל יקב הנדלי | צילום: חדשות 12

"אחד הדברים שדנו בהם ביקב היה שאנחנו צריכים לנסות לקצור את הענבים מוקדם יותר, מתוך ניסיון להתמודד עם האביבים המוקדמים והחמים יותר".

יש עוד הרבה מה לספר

אין כמעט מקום בארצות הברית שאי אפשר לראות בו את ההשלכות של שינויי האקלים. המקומות שעברנו בהם המחישו כמה הבעיה חמורה וכמה אנשים נפגעים. מהטמפרטורות שמטפסות והמחסור בגשם במנדוסינו, דרך השריפות בגרינוויל שהותירו רבים ללא בתים ובערים אחרות גם גבו קורבנות, ועד לעליית מפלס הים וההוריקנים ההרסניים שמטביעים את האי דה ג'ין צ'רלס בלואיזיאנה והופכים את יושביו לפליטי אקלים.

סיפרנו את הסיפור שלהם, אבל יש עוד כל כך הרבה לספר. חשיבות ערכי הטבע שנפגעו, בעלי החיים שסביבת החיים הטבעית שלהם נעלמת, ומעל הכול – אחריות בני האדם. צריך גם להבין שהעולם משתנה ולהיערך טוב יותר, וגם לעשות הכול כדי שהמצב לא יחמיר, עבור הדורות הבאים.