די. פשוט די. הכתובת על הקיר כבר כל כך הרבה שנים, שאפילו התסכול ממנה כבר מעייף. לקראת שנת הלימודים תשפ"ב, שוב מתפרסם שחסרים מורים במערכת החינוך, וחלק ארי מאלה שישנם אינם באמת מוכשרים ללמד את המקצוע עליו הם אמונים. על זה אומרים בעברית צחה: וואלה??
בואו נודה על האמת: אנחנו לא באמת תופסים את החינוך כמקצוע רציני. חינוך הוא המקצוע היחיד שלכל אחד יש מה לומר עליו מתוך בטחון שהוא יודע מה צריך לעשות. החינוך "זוכה" באינספור יוזמות ועצות של מומחים מטעם עצמם, שאיש מהם לא טרח ללמד ולו שנה אחת בכיתה. הם גם בדרך כלל לא רוצים, אבל הם יודעים לומר לאחרים כיצד יש לעסוק בחינוך. היחס המזלזל הזה מרתיע ומבריח גם את הטובים שבמורים, והביא למצב שבו משרד החינוך בעצמו מזמין כל דכפין "להתנדב כתומך ומסייע" בכיתות. ההגדרה של "תומך, לא מחזיק כיתה לבד אלא מלווה מורה מקצועי" היא לא יותר ממסך עשן, ואינה מייצגת את מה שקורה בפועל. מהגיל הרך ועד התיכון, בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד, לא צריך הכשרה מקצועית או ניסיון. לא הורשעתם בפלילים ולא מתקיימת נגדכם חקירה על עבירות מין? מקומכם בחינוך. תתרמו מהידע שלכם, לא חשוב במה. תלוו את הילדים בהיבטים הלימודיים, הרגשיים והחברתיים. העיקר שתבואו, כי צריך שיהיה מבוגר בכיתה . אין כאן לא כבוד כלפי המקצוע ולא צניעות בפני עוצמת הנדרש כדי להצליח בו. כל עוד אנחנו לא באמת דורשים יותר, אין לנו זכות להתלונן.
זה קורה בגלל כולנו, ובעיקר לרעת כולנו. כך נוצרת התשתית המאפשרת התעללות בגנים, עילגות בתיכונים, בורות ואלימות בחברה. כך נראית מדינה שאבד לה הקשר בין חינוך לבין תרבות. יש להם תכונה מעניינת, לחינוך ולתרבות: כשמזלזלים בהם, הם פשוט נעלמים. ובעוד קל מאוד להעלים אותם, קשה מאד להחזיר אותם. כדי לעשות זאת, דרושה מהפכה של ממש. כפי שפורסם, משרד החינוך מתמודד עם המחסור במורים באמצעים טקטיים, כמו צמצום תחומי הלימוד, גיוס גמלאים וכוח אדם לא מקצועי. אלה יכולים, אולי, לתת מענה חלקי כלשהו למצב חירום בטווח הקצר, אבל הם יהיו שווים כקליפת השום אם לא תפותח, במקביל ובאופן מיידי, תכנית הבראה אסטרטגית, ארוכת טווח, שתטפל בשינוי מהיסוד של מטרות המקצוע, תנאי הקבלה וההכשרה, תנאי העבודה והשכר.
כדי לעשות זאת, חייבים לשנות מבנים והסכמים ישנים, לוותר על שליטה ובקרה מיותרים, ולהסכים לדה-פוליטיזציה של המערכת. הכרחי להגדיר מחדש את תפיסת המקצוע, דרישותיו, תחומי האחריות והסמכות שלו, סדרי עדיפויות וחלוקה תקציבית, זכויות וגם חובות של אנשי המקצוע. וכן, יהיה צורך בפיטורין. וכן, זה יעלה כסף. אבל תקציב החינוך הוא הגבוה במדינה, והגיע הזמן לדרוש שהתוצאות ישקפו זאת. כל ארגון או מפעל שהיה מקבל מאתנו תקציב כזה ומציג אוזלת יד מקצועית מתמשכת ומחפירה שכזו, היינו דורשים את סגירתו ומפטרים לאלתר את מנהליו. בשביל זה, צריך אומץ להתמודד עם אתגרים קשים. קשים מאד. כל מי שהחינוך באמת, אבל באמת, חשוב לו, יודע שהרגע להתחיל בכך היה מזמן. למה אנחנו ממשיכים לחכות?
את תוצאות המצב הקיים אנו רואים במציאות. כש-88% מהמורים ביסודי לא מוכשרים ללמד עברית, אין לנו זכות להתלונן על רמת השפה והשיח של צעירי ישראל. כשאין בנמצא מורים לפיסיקה וכימיה, אין להתפלא שחסרים עובדים בתעשייה ושרת המדע יוזמת הבאת עובדים מיומנים מחו"ל (מי ידבר אתם? גם אנגלית לא יודעים אצלנו). ולמרות "תכנית לאומית" שפעלה בשנים האחרונות לקידום מתמטיקה וטוענת להצלחה, עדיין 60% מהמורים למתמטיקה אינם מוכשרים כלל ללמד את המקצוע.
ד"ר ליאת בן דוד | צילום: איתי בלסון
אז אפשר להמשיך לטמון את הראש בחול ולומר שהשינוי הנדרש "קשה מדי", כמו שאני שומעת כבר שנים. אבל כל עוד אנחנו לא מוכנים לבצע את הנדרש להבראת המערכת, גם אין טעם להמשיך לגלגל עיניים בתחילת כל שנה אל מול כישלון מזעזע ידוע מראש, שהמחיר שכולנו כבר משלמים עליו רק הולך ומחריף. אף אחד, לא במערכת החינוך ולא מחוצה לו, לא יכול להעז ולומר "לא ידעתי". מספיק ודי.
ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן