אם ניקח את הספורטאים המצטיינים ליונל מסי (כדורגל), לברון ג'יימס (כדורסל), מייקל פלפס (שחייה) ויוסיין בולט (ריצה) ונעמיד אותם זה ליד זה, נראה ארבעה גברים בעלי מבנה גוף שונה מאוד. האחד נמוך ובעל מבנה ממוצע, השני גבוה מאוד וידיו ארוכות, השלישי בעל פלג גוף עליון רחב מאוד יחסית לפלג גופו התחתון וכפות ידיו גדולות, והרביעי צנום עם רגליים ארוכות ואגן צר. ארבעתם ספורטאים מעולים, מהטובים ביותר בתחומם, ובכל זאת הם כל כך שונים.
כדי להבין את הסיבה להבדלים העצומים ביניהם עלינו לחזור כשבעים שנה אחורה. עד אמצע המאה ה-20 התפיסה הרווחת הייתה שספורטאים ברוב הענפים צריכים שיהיה להם מבנה גוף ממוצע וכושר גופני טוב – וזה באמת מה שהיה. עם השנים, וככל שגברה החשיפה של הציבור הרחב לספורט ונכנס כסף גדול לחלק מהמקצועות, בין השאר מזכויות שידור, גדל גם הצורך להתמקצע בכל תחום בנפרד.
עד מהרה התברר שענפי ספורט שונים דורשים צרכים פיזיולוגים שונים, חלקם מולדים וחלקם נרכשים. הצרכים הנרכשים קשורים בדרך כלל לכושר גופני, תזונה, טכנולוגיה ולפעמים גם קצת רמאות, וספורטאים מקצועיים בהחלט מפיקים מהם בימינו את המקסימום. והפיזיולוגיה? כל מקצוע ומבנה הגוף המתאים לו ביותר.
כדורסל
בעשורים האחרונים רואים בכדורסל המקצועני העדפה גוברת והולכת לשחקנים גבוהים מאוד, חסונים ובעלי מוטת ידיים ארוכה מאוד, לפעמים במידה קיצונית. היחס בין אורך הידיים או הרגליים שלהם לשאר איברי גופם שונה מאוד מזה של האדם הממוצע. אצל רוב האנשים אורך מוטת הידיים, מקצה היד האחת לקצה היד השנייה כשהם מותחים את ידיהם לצדדים, דומה מאוד לגובהם. לעומת זאת, אצל רבים משחקני ה-NBA, אורך מוטת הידיים שלהם עולה על גובהם.
איזה יתרון מעניקים הגובה ומוטת ידיים רחבה? ככל ששחקן כדורסל גבוה יותר, הוא קרוב יותר פיזית לטבעת הסל. כתוצאה מכך, הכדור צריך לעבור דרך קצרה יותר באוויר, דבר שמצמצם את הסכנה ששחקני הקבוצה היריבה יחסמו את הכדור בדרכו לסל, מקטין את הכוח שעל השחקן להשקיע בזריקה ומעלה את רמת הדיוק שלה. ליתרונות האלה יש גם מחיר. שחקני כדורסל גבוהים במיוחד גם שוקלים הרבה, ולכן צריכים להשקיע יותר כוח כדי לנוע ולקפוץ.
דבר מעניין נוסף הוא שלכל תפקיד של שחקן בקבוצה יש מבנה גוף שאופטימלי עבורו. מחקרים מראים ששחקנים בתפקידים שונים (סנטרים, גארדים ופורוורדים) מתאפיינים במבני גוף אחרים. הסיבה ברורה: את השחקנים הגבוהים והכבדים ביותר המאמנים נוטים להציב קרוב לסל, שם יש להם יתרון במאבקי המיקום ובתחרות על הכדורים החוזרים. השחקנים הקלים והזריזים נשארים בהיקף, כדי להניע משם את הכדור ולנתב אותו פנימה אל השחקנים הגבוהים שנמצאים בעמדה טובה לקליעה.
שחייה
בשחייה, המרכיב הקבוצתי פחות משמעותי והדגש מושם על ההתאמה האישית של הגוף. בתהליכים אבולוציוניים בטבע יש לנו מצב בו תדירות של תכונה שעוברת בתורשה בטבע משתנה בעקבות ברירה טבעית. כאן ספורטאים עברו "אבולוציה לכאורה" לטובת התאמה מירבית לתנועה מהירה ויעילה במים, אך כמובן שהדבר לא השפיע על יכולות ההתרבות או על התפשטות התכונה באוכלוסיה. כדי להמחיש את הנושא נתבונן בשחיין הטוב בכל הזמנים, מייקל פלפס (Phelps). אחת התכונות הגופניות שבולטות אצלו היא מוטת הידיים החריגה שלו. כמו שחקני כדורסל, גם לפלפס יש זרועות ארוכות מאוד שמאפשרות לו לחתור בצורה יעילה וחזקה במים, ולא פחות חשוב – מוסיפות לו עוד כמה סנטימטרים קריטיים לנגיעה בקיר בסוף המשחה. היתרון הזה לבדו העניק לו את ניצחונו הדחוק במאית השניה על יריבו הסרבי מילוראד קאביץ (Cavic) במשחה מאה מטר פרפר במשחקים האולימפיים של בייג'ינג 2008.
ניצחון של מאית שנייה. המשחה הצמוד ל-100 מטר פרפר בבייג'ינג 2008
בנוסף, כפות הרגליים הגדולות שלו (מידה 48) גמישות מאוד והוא מסוגל להטות את כפות רגליו בזווית גדולה בכ-15 מעלות מזאת של השחיין הממוצע. המבנה הזה נותן לו גמישות רבה ומאפשר לרגליו לתפקד כמעט כמו סנפירים. מבנה גופו רחב ושרירי בחלקו העליון וצר בחלקו התחתון, מעין משולש הפוך. כתפיים גדולות ושריריות מסייעות ליצירת תנועת חתירה. בנוסף, המבנה הזה מזיז את מרכז הכובד של גופו קרוב למרכז הציפה שלו (הריאות) וכך מאפשר לפלג הגוף העליון של פלפס לצוף טוב יותר.
כאן המקום להדגיש שהיתרונות הללו לא הופכים אדם באופן אוטומטי לשחיין מעולה, אלא יכולים לכל היותר להעניק לו יתרון קטן על פני שחיינים עם מבנה גוף קצת פחות מותאם. לפעמים זה מה שמבדיל בין אלוף עולם לשחיין שהגיע שבריר שנייה אחריו, או אולי פשוט לא הושיט את ידו למרחק הדרוש כדי לגעת בקיר ראשון.
ריצה
גם ריצה היא ספורט שלרוב אינו שם דגש על הקבוצה, אבל בניגוד לשחייה, הרץ נמצא בניצב לקרקע ולא מאוזן בתוך המים. התנועה כאן מבוססת כמעט לחלוטין על הרגליים ולכן מבנה גופו של אצן יהיה שונה מאוד מזה של שחיין. מאחר שיש סוגים רבים של ריצות, הבה נתבונן במהירה ביותר ובארוכה ביותר מביניהן – ריצת 100 מטר וריצת מרתון.
ריצת 100 מטר
אתלט שרץ 100 מטר צריך להאיץ למהירות כמה שיותר גבוהה תוך זמן קצר ככל האפשר, ולשמר אותה למשך שניות ספורות עד סיום המירוץ. בריצה כזאת ההפרש בזמני הסיום של האצנים הוא זעיר, כך שלכל יתרון גופני, ולו הקטן ביותר, יש משמעות.
ככלל, אצנים מהדרג הגבוה ביותר, כמו שיאן העולם יוסיין בולט (Bolt), נוטים להיות גבוהים, בעלי מבנה גוף מזומורפי (אתלטי ושרירי) ואגן צר. הגובה משפיע על גודל הצעדים, אם כי עלול להפריע קצת בהאצה, הגוף המזומורפי מאפשר להם לפתח מסת שריר בדומה לשחיינים והאגן הצר מאפשר לשרירי הרגלים שלהם לפעול בצורה יותר יעילה. גם בכפות הרגליים יש לאצנים התאמות מעניינות. כשגיד אכילס מחובר קרוב יותר לקרסול, הוא מתכווץ קצת לאט יותר ומייצר יותר כוח לריצה במחיר של אובדן אנרגיה.
בולט קובע את שיא העולם הנוכחי בריצת 100 מטר גברים באליפות העולם באתלטיקה קלה בברלין 2009
ריצת מרתון
אצל רצי מרתון הסיפור שונה. רץ מרתון צריך לשמר את כוחו לשלבים מתקדמים של המירוץ. הוא לא יכול להרשות לעצמו לבזבז כוח מיותר במהלך הריצה, ומבנה הגוף של רץ המרתון האידיאלי בנוי בהתאם. כדי להבין מהו מבנה הגוף האופטימלי לריצת מרתון נתבונן בבני שבט הקלנג'ין בקניה – האוכלוסייה שהצמיחה הכי הרבה אלופי ריצות למרחקים ארוכים בכל העולם.
מעבר לדברים ברורים מאליהם, כמו גובה בינוני ומטה שמקטין את משקלם של המרתוניסטים, הבה נעצור לרגע ונסתכל על הרגליים שלהם. בריצה למרחקים ארוכים הרגליים פועלות כמו מטוטלת: הן נעות קדימה ואחורה, וככל שהמשקל גדול יותר ורחוק יותר מהמרכז צריך להשקיע יותר כוח כדי להניע אותן. אם תנסו לרוץ עם משקולת של ארבעה קילוגרם סביב המותניים שלכם, תצליחו לרוץ לא רע. לעומת זאת, אם תיקחו שתי משקולות של שני קילוגרם ותקשרו אותן לקרסול, יהיה לכם הרבה יותר קשה לרוץ.
בני שבט הקלנג'ין מתתאפיינים בשוקיים ובעקבים רזים במיוחד – מבנה אופייני לילידי אזור קו המשווה באפריקה. בריצות ארוכות זה נותן להם יתרון בדמות משקל נמוך באזור הרגליים. בנוסף, מחקר הראה שלאתלטים קנייתים יש בממוצע גיד אכילס ארוך יותר, שיכול לסייע להם להשקיע פחות כוח בריצה לאורך זמן – יתרון חשוב לרצים למרחקים ארוכים וחיסרון לאצני 100 מטר. למעשה כמה מחקרים מראים שגיד אכילס ארוך הוא אחת ההתאמות שבני האדם עברו לאורך האבולוציה כדי לאפשר להם לרוץ למרחקים ארוכים יותר מקופי האדם שקדמו להם.
תכונה נוספת היא היכולת לעמוד בכאב, תכונה שאמנם הם לא נולדו איתה אבל רכשו אותה בטקסי התבגרות שבטיים כואבים, שבהם למדו לסבול לא מעט כאב ובכל זאת להמשיך. ריצת מרתון היא ספורט קשה ואפילו כואב. רץ שמסוגל להכיל את הכאב ולהמשיך לרוץ, יכול בזכות זה לדרוש מהגוף שלו יותר. הסבר שלישי להצטיינות של בני השבט בריצות ארוכות אינה גופנית אלא תרבותי: מסורת ארוכת שנים של ריצה, שמסלילה את בני השבט להצטיין בספורט זה.
כדורגל
אחד הדברים המושכים רבים לאהוד כדורגל הוא שענף הספורט הזה מתאים גם לאנשים לא גדולים ואפילו נמוכים. לא חסרות דוגמאות לכך – למשל ליונל מסי, ויין רוני ואם נלך אחורה לענקי העבר נגלה גם את פלה, רומריו, רוברטו קרלוס וכמובן מראדונה. עם זאת, המגמה הכללית בכדורגל האירופי היא שגובה השחקנים הולך ועולה. אולי היוצאת מן הכלל היא הקבוצה הספרדית-קטלונית ברצלונה, שנחשבת לאחת הקבוצות הנמוכות יותר באירופה וגם אחת המצליחות שבהן. ובכל זאת, גם שחקני כדורגל גבוהים עדיין אינם דומים בדרך כלל לענקים של הכדורסל והשחייה.
לגובה בינוני יש יתרונות, כמו זמן תגובה מהיר יחסית (זריזות), משקל נמוך שמסייע לרוץ מרחקים ארוכים (כעשרה קילומטר בממוצע למשחק) ומרכז כובד נמוך שתורם ליציבות. כמו בכדורסל, גם בכדורגל יש תפקידים על המגרש שדורשים מבנה גוף שונה מעט: שחקני התקפה נוטים להיות נמוכים יחסית, פרט לשחקנים שמרבים להבקיע בנגיחה כמו החלוץ האוסטרי סטפן מאיירהופר (2.02 מ'). בעמדות מרכזיות יותר ובתפקידי ההגנה יש לגובה יתרון קל, בשל הצורך לבלום את החלוצים. כמו כן, שוערים נוטים להיות גבוהים ובעלי מוטת ידיים ארוכה, תכונות שמסייעות להם להגיע ביתר קלות לכל פינות השער. בסופו של דבר, מבנה הגוף של שחקני כדורגל מקצוענים הוא פחות או יותר ממוצע. וכמעט כל אדם יכול לכאורה להצטיין בכדורגל. זה מה שהופך אותו לספורט של כולם.
שודר בערוץ לוגי בשיתוף עם מכון דוידסון לחינוך מדעי
חשוב מאוד להדגיש שכל ההתאמות שציינתי אכן נותנות יתרון מסוים בתחומי ספורט מסוימים, אבל לצידן חשובים גם הכושר הגופני, התזונה, האימונים, הפסיכולוגיה ואסטרטגיית המשחק. התכונות הגופניות יכולות כיום בעיקר לתת לספורטאי מצטיין את אותו יתרון קטן שיבדיל בין אלוף העולם בשחייה, לזה שהגיע שבריר שנייה אחריו.