הברירה הטבעית אינה הכוח היחיד שמניע את האבולוציה. כוחות אחרים פועלים גם הם על בעלי חיים, ואחד מהם הוא הברירה הזוויגית, או המינית. צ'רלס דרווין, שהגה וקידם את רעיון הברירה הטבעית, הקדיש לא מעט מזמנו גם לחקר התופעה הזו. הוא ראה שתכונות מסוימות, כמו קרני האייל, זנב הטווס או גודלם העצום של זכרי פיל הים, אינם עוזרים לבעלי החיים לשרוד ולפעמים אפילו מקשים עליהם. עם זאת, הזכרים בעלי הקרניים המרשימות ביותר, הזנב המפואר ביותר או פשוט הגוף הגדול ביותר כן מעמידים, לעתים קרובות, יותר צאצאים בהשוואה לחבריהם שלא התברכו בתכונות אלו.
הסיבה לכך היא שהם זוכים להזדווג עם נקבות רבות יותר – אם משום שהנקבות בוחרות בהם, או שהם מצליחים להביס את יריביהם בקרבות שמעניקים להם את הגישה לנקבות הנחשקות. זה הבסיס לברירה זוויגית. לרוב, אם כי לא תמיד, אלו הם הזכרים שמתחרים על גישה לנקבות, ולא להפך. זאת משום שהנקבות משקיעות משאבים רבים בייצור הביצים או בגידול העוברים ברחם, ולכן יכולות להעמיד רק מספר מוגבל של צאצאים, לא משנה עם כמה זכרים יזדווגו. תאי זרע, לעומת זאת, זולים יחסית לייצור, גם בכמויות גדולות. כך כל נקבה שהזכר מזדווג איתה מעלה את מספר הצאצאים שלו, כמעט ללא הגבלה.
בספרו מוצא האדם, ששמו המלא הוא "מוצא האדם וברירה הקשורה למין" (The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex), העלה צ'רלס דרווין השערה בנוגע לקשר בין ברירה זוויגית ליחס לא מאוזן בין זכרים ונקבות באוכלוסייה, כלומר יותר זכרים מנקבות או יותר נקבות מזכרים. לדעתו, כפי שמעיד הציטוט, מיני בעלי חיים שבהם יש יותר זכרים מנקבות הם כר פורה לברירה זוויגית, ולכן נצפה לראות אצלם שוני חיצוני בולט בין זכרים ונקבות: אלו אותם סממני מין משניים שהוא מזכיר. הם יכולים להיות קרניים גדולות, צבעים בוהקים, הבדלים בגודל הגוף בין זכרים לנקבות, ועוד.
ספרו של דרווין "מוצא האדם וברירה הקשורה למין"
ההשערה הזו זכתה לכינוי "השערת התחרות". לפיה, התחרות על הנקבות תהיה קשה יותר במינים שבהם יש מעט נקבות, ולכן אצלם נראה פעילות מוגברת של ברירה זוויגית, והבדלים חיצוניים גדולים בין זכרים לנקבות. במחקר חדש, חוקרים מבריטניה בדקו את הקשר בין היחס המספרי בין נקבות לזכרים באוכלוסייה לבין סממני מין משניים, וספציפית מצבים שבהם הזכרים גדולים משמעותית מהנקבות, ב-462 מינים של זוחלים, ציפורים ויונקים. הם מצאו שקשר כזה אמנם קיים, אבל הוא הפוך מזה שחזה דרווין: דווקא במינים שבהם יש יותר נקבות מזכרים נראו זכרים גדולים במיוחד, שמעידים על פעילות של ברירה זוויגית.
מתחיל שווה, נגמר שונה
מדוע, בעצם, שיהיה יחס מוטה בין זכרים ונקבות? אצל הציפורים והיונקים לרוב נולדים – או בוקעים מהביצה – בכל דור מספר שווה בערך של זכרים ונקבות. אך זה לא אומר שהיחס השווה נשאר במהלך חייהם. אצל חלק מהמינים, כולל בני האדם, הנקבות חיות יותר מהזכרים, וההבדלים האלו עשויים להיות משמעותיים מאוד: אצל אריות ואצל קטלנים (אורקות), למשל, אורך החיים הממוצע של הנקבות גדול בערך בחמישים אחוז משל הזכרים. לפיכך, מעבר לגיל מסוים, נמצא שיש הרבה יותר לביאות מאריות זכרים.
לעתים אלו טורפים שגורמים ליחס מוטה בין נקבות וזכרים אצל הטרף שלהם. אריות, למשל, מעדיפים לצוד תאואים אפריקאים זכרים, שלרוב מסתובבים לבדם, ולא נקבות, שחיות בלהקות גדולות. לעומת זאת, ברדלסים צדים יותר אנטילופות נקבות, שכן הן איטיות יותר, בעיקר כשהן בהיריון. כך קבוצה שמתחילה עם יחסים שווים בין זכרים לנקבות מגיעה למצב שבו אחד הזוויגים נפוץ יותר מהשני.
החוקרים, כאמור, מצאו כי במינים שבהם יש יותר נקבות מזכרים הזכרים גדולים משמעותית מהנקבות, במיוחד אצל היונקים והציפורים. איך אפשר להסביר זאת? אפשרות אחת היא שמיעוט הזכרים אינו גורם לכך שהם יהיו תחרותיים יותר וגדולים יותר, אלא להפך: הגודל והתחרותיות הם שמביאים לתמותה מוגברת של הזכרים. קרבות בין זכרים על גישה לנקבות עלולים לגרום למוות, והגודל עצמו עשוי להפוך אותם למטרות מושכות יותר עבור טורפים, למשל. אך החוקרים הראו, בשיטות סטטיסטיות, שהאפשרות הזו סבירה פחות מההשערה הנגדית, לפיה מיעוט זכרים גורם להגברת התחרותיות ולברירה זוויגית פעילה, שמובילה בתורה לזכרים גדולים במיוחד.
המנצח לוקח הכל
הממצאים במחקר החדש תומכים, אם כך, בהשערה הזו, שנקראת "השערת ההזדמנויות". "בברירה זוויגית, המנצח לוקח הכל", הסביר תמאש סקלי (Szekely), אחד החוקרים החתומים על המאמר, בכתבה באתר The Conversation. "זה אומר שכשיש הרבה בנות זוג פוטנציאליות באוכלוסייה, זכר שנמצא בראש – במחקר שלנו, הזכר הגדול והכבד ביותר – נהנה מיתרון לא פרופורציונלי, ומזדווג עם מספר גדול של נקבות על חשבון הזכרים הקטנים יותר, שעשויים לא להתרבות כלל".
נראה כי המספר הגדול של הנקבות הופך את האסטרטגיה האבולוציונית הזו, של הזדווגות עם כמה שיותר נקבות, למוצלחת יותר. לעומת זאת, כאשר יש פחות נקבות ויותר זכרים, האסטרטגיה המנצחת היא זו שבה הזכר משקיע בנקבה אחת, יוצר איתה קשר מונוגמי ומטפל בצאצאים. כך, אולי בניגוד לאינטואיציה שלנו ובוודאי בניגוד לאינטואיציה של דרווין, מיעוט הנקבות דווקא לא מגביר את התחרות עליהן, אלא להיפך.
כמובן, הדגיש סקלי, המחקר אינו מפריך את רעיון הברירה הזוויגית, שנחקר רבות ונתמך על ידי תצפיות מרחבי עולם החי: "הממצאים שלנו פשוט מראים שמנגנון אחר מזה שדרווין הציע דוחף את התחרות על בנות זוג אצל בעלי חיים שחיים באוכלוסיות שבהן מספר הנקבות והזכרים אינו שווה". הוא הוסיף כי, כמו תמיד, נצטרך לחכות למחקרים נוספים כדי להבין טוב יותר איך זכרים ונקבות ממינים שונים מחזרים אחר בני ובנות זוג, ובאילו תנאים תכונות כמו גודל, זנבות מפוארים או ניבים מאיימים מעלים את הסיכוי של בעליהם להעביר את הגנים שלהם לדור הבא.