נתחיל מהחדשות הטובות: יכול להיות שבעוד כמה שנים, נחזור הבייתה אחרי יום עבודה ממושך ונקבל כוס קפה ועוגיה מהעוזר הרובוטי שלנו. את הניצנים של התהליך הזה אפשר לראות כבר היום ב-"בתים חכמים" שמדליקים את המזגן ואת הדוד עוד לפני שהגענו הביתה, ודואגים להקל על ביצוע מטלות. אבל אם המדע הבדיוני גורם לכם לדמיין רובוטים דמויי אדם שיסתובבו בנינו בעתיד כאזרחים שוויי זכויות – כנראה שיש לנו חדשות רעות עבורכם.
"לבני אדם יש תפיסה מאוד מוגבלת יצירתית שמדמיינת את הרובוטים כאנשים או חיות. אנחנו רוצים להשתחרר ולהתנער מהכבלים האלה, ולהגיד שרובוטים יכולים להיות מעוצבים בכל צורה שאנחנו רוצים", אומר ל-N12 ד"ר אורן צוקרמן, ראש המעבדה לחדשנות במדיה בבית הספר לתקשורת ע"ש סמי עופר במרכז הבינתחומי הרצליה. שם בוחרים להתמקד דווקא ברובוטים אבסטרקטיים, כאלה שדומים יותר לחפצים או למשחקים.
בתערוכה שהתקיימה בשבוע שעבר במוזיאון ארץ ישראל, חוקרים וסטודנטים מהמעבדה הציגו רובוטים שמעוררים רגשות של קשר אנושי במי שמשתמש בהם – אף על פי שהם לא נראים כמו בני אדם. צוקרמן מספר כי התכונה החשובה ביותר של אותם רובוטים היא היכולת לזוז: "התנועה מעוררת אצלי רגש - הרובוט עושה תנועה ממש קטנה, והאדם מתרגש, ממש הוא אומר: 'אני מרגיש שהרובוט מתייחס אליי ורוצה להתקרב אליי'".
בעיה שהתעצמה בימי הקורונה וניתן לפתור על ידי רובוטים כאלה, היא בדידות של אנשים בגיל השלישי. רובוטים שונים שפותחו בעולם למען מטרה זו, נראים לרוב כמו בעל חיים או כמו ילד קטן, אך צוקרמן טוען כי הם לא פותרים את הבעיה, אלא אפילו מביישים את אנשי גיל הזהב: "היום ה-companionship (רובוטים חברתיים) לגיל השלישי הוא ממש מבזה. אנשים שהם במצב קוגניטיבי בריא מאוד כועסים. הם אמרו דברים כל כך קשים לגבי הרובוטים שנראים אנושיים: 'אני אזרוק אותו מהחלון, זה ביזיון לאינטליגנציה, אני לא אכניס אותו לבית'".
כדי להתגבר על ההתנגדות של המשתמשים המבוגרים, החליטו במעבדה לייצר רובוטים שיעזרו לבני גיל הזהב בצרכים אחרים, ועל הדרך יפיג להם את תחושת הבדידות. עם זאת, ד"ר הדס אראל, ראש צוות מחקר רובוטים חברתיים במעבדה לחדשנות במדיה, אומרת ל-N12 כי הרובוטים אינם הפתרון לבעיית הבדידות, אלא רק כלי עזר: "כשאנחנו מדברים על לייצר טכנולוגיה שעוזרת לבדידות, אז אנחנו לא מחליפים אנשים בשום פנים ואופן. אנחנו לא מייצרים טכנולוגיה שמחליפה אינטרקציה עם בני אדם, אבל כן רוצים להפחית קצת את תחושת הבית הריק".
במחקר חדש, אראל הייתה שותפה לבניית משחק מילים רובוטי, שמעורר רגשות בקרב המשתמשים בו, באמצעות מחוות קטנות שבהן הרובוט נשען קדימה ואחורה. היא מספרת שהחשיבות בשמירת על היכולות הקוגניטיביות, מעודדת את בני גיל הזהב בשימוש ברובוט: "זה נראה קל, אבל אפשר להרכיב 40 מילים מארבע אותיות שיש פה, אז זה נהיה פחות משחק לילדים. במקביל, האובייקט הרובוטי יודע לעשות מחוות – כשאת מתקרבת אליו יש מין קידה, וכשאת הולכת - הוא עוקב אחרייך. וזה בעצם מייצר את האינטרקציה הקטנה הזו שגורמת לך להרגיש פחות לבד בבית".
את ההשראה לעיצוב המשחק הרובוטי, קיבלה אראל ממקום מפתיע. "היינו צריכים לייצר תנועה שאנשים יפרשו אותה בצורה ברורה. אז הבאנו ארבע רקדניות ואמרנו להן - כולכן ביחד אובייקט אחד. אתן יכולות לזוז בנפרד וביחד, לקוד או לנוע לצדדים, וזהו. תראו לנו מה אתן עושות בשביל 'שלום' או 'מעניין אותי מה שאתה עושה', והן פשוט יצרו שפה שלמה של תנועה".
בשבועות האחרונים התחלנו לנוע לעבר החזרה לחיים, ונאנחנו אלצים למצוא פתרונות חדשים גם לבעיות ישנות. בעוד צעירים רבים שמחים לשוב לעבודה ולמקומות הבילוי, בני הגיל השלישי ששייכים לקבוצת הסיכון, עדיין מפחדים לצאת מהבית, ולפעמים גם אין להם עם מי לצאת או לאן. עד שנצליח להתגבר על הבעיה הזו בעצמנו, אולי נוכל לסמוך על הרובוטים שיעזרו לנו להפיג את הבדידות של אלה שזקוקים לחבר מסוג אחר.