"המחנה הפרו-אנושי", התארגנות של פעילי זכויות אדם שצמחה מתוך הסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל לאחר שזה הושעה מהתנועה העולמית, קם במטרה להיאבק ב"שיח השנאה", כפי שמגדירים זאת פעיליו. יריב מוהר, ממייסדי הארגון, מסביר בריאיון ל-N12 איך הערכים שלאורם הם פועלים עומדים במבחן המציאות המורכבת מאז תחילת המלחמה ביחסים בין הישראלים לפלסטינים. מצד אחד, הם דוחים את קביעת אמנסטי העולמי בדבר רצח עם בעזה, ומצד שני מזהירים מפני מה שהם מכנים "דה-הומניזציה" של האוכלוסייה העזתית בשיח הישראלי.

מדוע סולק הסניף הישראלי מאמנסטי העולמי?

"זו תולדה של מתח מתמשך בין התנועה העולמית לסניף הישראלי. הבנו שבפעילות של התנועה העולמית התבטאה הקלת ראש מול הזוועות שהישראלים חוו. כמו שאנחנו לא מקלים ראש בזוועות שעזתים חפים מפשע חווים, לא היינו מוכנים להקל ראש במה שהישראלים חוו. כשיצא דוח של אמנסטי שמאשים את ישראל ברצח עם, הסתייגנו וטענו שלא ניתן להוכיח כוונה מלמעלה להשמדת האוכלוסייה".

מה עמדתכם לגבי הפעולות הצבאיות בעזה?

"בדוח שלנו פירטנו איך אפשר לפרש את דפוסי הפעולה של ישראל כניסיון לחסל את חמאס – מטרה לגיטימית. אבל על הדרך הייתה אכפתיות נמוכה מאוד לחיי אזרחים בלתי מעורבים. אפשר להתווכח על אתגרי הלחימה בשטח צפוף, אבל להערכתנו ישראל תתקשה להוכיח במקרים רבים שעשתה כל מאמץ למזער פגיעה בחפים מפשע".

ראינו המון עזתי שמשתתף בטבח ובביזה, מכה ומשפיל חטופים, וגם מחלל גופות. חלק מהחטופים ששוחררו דיווחו שהוחזקו בבתי אזרחים בעזה. איך אתם מתמודדים עם התמיכה העממית בחמאס?

"אין דבר כזה ארגון צבאי או פוליטי שאין לו תמיכה בציבור. אין פה שאלה שיש עזתים שתומכים בחמאס, אפילו הרבה. מדובר באוכלוסייה של שני מיליון, אז יש עשרות אלפים ואולי מאות אלפים שתומכים בחמאס. אבל בוא נפרק מה זו תמיכה בחמאס – יש אנשים רבים שתומכים בו לא בגלל האידיאולוגיה. הם הגיעו למצב קשה, בטח אחרי שנים של סגר, והרגישו שאי אפשר יותר, חייבים לעשות משהו קיצוני. צה"ל עצמו פרסם נתונים שמעידים שרק מיעוט מהעזתים תומך בחמאס. בבחירות 2006 רק 43% הצביעו לחמאס, ומתוכם רק 10% בגלל עמדותיו המדיניות והביטחוניות. 40% הצביעו בגלל השחיתות של פתח".

אתם טוענים שיש "דה-הומניזציה" של העזתים. איך זה מתבטא?

"סקר של מכון אקורד שנערך לאחרונה מצא ש-62% מהציבור הישראלי חושב שאין חפים מפשע בעזה. 83% מתומכי הקואליציה מסכימים עם הטענה הזאת, אבל גם כמעט חצי מתומכי האופוזיציה. זו בעיה חברתית עמוקה. אפשר לתעב את חמאס מכל הלב – ואני מתעב אותם – ועדיין לראות בעזתים בכללותם בני אדם כמונו. אני חושב שחלק מהבעיה היא שישראלים לא מכירים עזתים".

אתם מדברים על "לופ של הקצנה". למה הכוונה?

"הם פוגעים בנו, אנחנו מקצינים, וכשאנחנו פוגעים בהם, הם מקצינים. הפנטזיה שנכה בפלסטינים ללא הבחנה והם יפחדו וזה יביא להרתעה – היא מסוכנת. הרתעה נובעת משני מרכיבים: פחד וזעם. כשאתה תוקף בצורה בלתי מובחנת, אתה אולי מגביר את הפחד, אבל גם מעלה את הזעם. הפחד מתנדף, אבל השנאה נשארת".

מה בנוגע לסקרים שמראים תמיכה פלסטינית גוברת בחמאס אחרי 7 באוקטובר?

"כשמסתכלים על סקרי דעת קהל בחברה הפלסטינית לאורך זמן, על הסקרים של המכונים המקצועיים והרציניים, הדבר הבולט ביותר הוא התנודתיות. הפלסטינים הם אחת החברות שיש בהן את התנודתיות הגדולה ביותר בעמדות, הרבה יותר מהחברה הישראלית. האחוזים של תמיכה בטרור ובמאבק אלים עולים, יורדים ומשתנים לאורך השנים. זה מראה שזו לא עמדה מקובעת, ושהפלסטינים אינם במהותם תומכי טרור. זה לא שה'פלסטינים' הם כאלה ושום דבר שנעשה לא ישנה את העמדה שלהם".

מה אתם מציעים לעשות מכאן?

"אנחנו לא מתיימרים להציע פתרונות מדיניים, אבל אנחנו טוענים דבר פשוט: הלופ הזה של רדיקליזציה משני הצדדים הוא לא חלק מהפתרון, הוא חלק מהבעיה. שני העמים נדרשים לתהליך של דה-רדיקליזציה כדי שיהיה פה עתיד טוב יותר. זה לא עניין של תחרות מי יותר רדיקלי – אין ספק שהצד החלש בכל סכסוך הוא יותר אלים במובן של אלימות לא מדינתית. אבל זה לא משנה – גם בנו יש בעיה וגם אנחנו חייבים לעבור את אותם תהליכים של דה-רדיקליזציה".