ערב שמחת תורה, ב-6 באוקטובר בשנה שעברה, עוד עסקו הפוליטיקאים בעימות סביב ה"הקפות השניות" ברחובה של עיר, תל אביב, אם האירוע יתקיים בהפרדה או לא. בתקשורת עלו מתנגדים ותומכים, עימותים באולפנים, רגע שיא של מאבקים פנימיים שהחלו עם הקמת הממשלה וההכרזה על הרפורמה המשפטית.
בליל שמחת תורה חגגנו בבתי הכנסת את ההקפות, הילדים קיבלו שקיות ממתקים - שגם עליהן הייתה סערה תקשורתית סביב השאלה למה העירייה צריכה לממן אותן. אבל האווירה הייתה אווירת חג חגיגית.
ואז, ברגע אחד, הכול השתנה. ב-06:29 החלו להישמע האזעקות ומתקפת הפתע הרצחנית והאכזרית של ארגון הטרור חמאס יצאה לדרך. שומרי השבת הבינו שקורה משהו, אך לא הבינו את גודל האירוע. מי שיש לו שכנים שאינם שומרי שבת התעדכן שמדובר במלחמה ולא בעוד סבב.
רק בצאת השבת והחג התחלנו כולנו להבין את גודל המתקפה, את מה שהתרחש בקיבוצים במשך שעות, טבח אכזרי ובלתי נתפס. הייתה הבנה, מה שהיה הוא לא מה שיהיה, מעתה אין מקום למחלוקות וקיטוב בתוכנו, האויב האמיתי נמצא ברצועת עזה ובלבנון. מי בכלל זכר את הוויכוח על ההקפות בתל אביב.
בצאת החג דווח על השיחה החריגה של יו"ר ש"ס אריה דרעי עם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, שני אויבים פוליטיים. עד רגע המתקפה זה היה נראה כמו אירוע דמיוני ששני האישים האלו יקיימו שיחה. דרעי הזמין את ליברמן להצטרף לממשלה, דבר שלבסוף לא יצא אל הפועל, אבל סימן את המציאות החדשה במדינת ישראל. "יחד ננצח".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בינתיים, ימים ספורים לאחר מתקפת הפתע, בני גנץ וגדי איזנקוט הצטרפו לממשלה, ישבו יחד עם איתמר בן גביר וחבריו, למרות שהיו בראש מחנה המתנגדים לממשלת הימין בראשות נתניהו. גם הם הבינו שאנחנו בעידן אחר. שכעת מניחים הכול בצד ומתאחדים לניהול המלחמה הקשה שידעה ישראל מאז הקמתה.
ואכן, כבר ביום ראשון החלו להיפתח, בזה אחר זה, חמ"לים חרדים למען לוחמי צה"ל. משפחות חרדיות שתרמו, אימהות חרדיות שהכינו אוכל ללוחמים בגבול, ילדים חסידיים שקשרו ציציות לחיילים. אלפי מתנדבים חרדים הסתובבו בשטחי הכינוס ודאגו לאוכל מפנק ללוחמים שעוד רגע ייכנסו ללחימה ברצועת עזה. תמונות שלא נראו מעולם.
לצד כל זה נחשפו מתנדבי זק"א הקדושים לזוועות הבלתי אנושיות בקיבוצים, הגיבורים שעברו בית בית, מזירה לזירה, ודאגו לקדושת המת, להביא את הקדושים שנרצחו לקבר ישראל. בימים שהמדינה הייתה בקטסטרופה, שהמדינה לא תפקדה, כדי להביא אזרח שנרצח לקבורה היה צריך לחכות ימים ארוכים עם לא מעט תחנונים.
ביום שלישי, שלושה ימים אחרי הטבח הנורא, ירדתי לדרום. הסתובבתי בערים המופגזות, ונחשפתי לתמונות שאף תסריטאי לא היה יכול להמציא. אברכים חרדים לצד מתנדבי אחים לנשק, זה לצד זה הם ארזו חבילות סיוע לאזרחים במצוקה, עברו בין הבתים כדי לבדוק מי צריך עזרה. חודשים קודם לכן סיקרתי את ההפגנה של אחים לנשק בבני ברק, עימות חסר תקדים בין חילונים לחרדים, ראיתי באחים לנשק פעילים פוליטיים פרובוקטיביים שבאו לעורר שנאה ועימות אלים, והנה לפתע אני רואה אותם פועלים לצד האברכים כדי לסייע במלחמה. לראות ולא להאמין.
במקביל, הצבא פתח מסלול גיוס "שלב ב'" לחרדים שעברו את גיל הגיוס ומבקשים לשרת ולסייע במאמץ המלחמתי. אלפי חרדים נרשמו, מאות התגייסו בפועל (חלקם עד היום נמצאים בשירות מילואים). תחושה שמשהו השתנה. כן, גם בציבור החרדי. בתקשורת פרסמו בהתרגשות תיעודים של חיילים חרדים שרים את ההמנון הלאומי.
הפוליטיקאים החרדים ברובם בחרו שלא להתראיין, אריה דרעי היה מהיחידים שדיבר מעת לעת במסגרת תפקידו כחבר קבינט המלחמה, אך גם הוא כמעט ולא התייחס לסוגיית גיוס החרדים. אלו שכן דיברו, לא חששו להצהיר "מה שהיה הוא לא מה שיהיה", השר יעקב מרגי הציג לכותב השורות, בריאיון ב"כיכר השבת", מתווה חדש: מי שלא לומד - מתגייס. מהפכה.
- בג"ץ הוציא צו ביניים: מ-1 באפריל התקצוב לישיבות מופסק
- שופטי בג"ץ הכריעו: "על המדינה לגייס את תלמידי הישיבות"
אך ככל שהזמן חלף, הצרכים של הצבא התגברו והנושא של גיוס החרדים עלה שוב לדיון אמיתי. מבלי שהכנסת העבירה חוק שיסדיר את מעמד תלמידי הישיבות - בג"ץ קיבל החלטה שיש להפסיק לממן את תלמידי הישיבות בגיל הגיוס, אלפי צווי גיוס החלו להישלח, פוליטיקאים ציניים השתמשו בסוגיה לצרכים פוליטיים, אחים לנשק חזרו להפגין ולעורר פרובוקציות במאה שערים והקרע אותו חשבנו שנשכח - חזר ובגדול. ברגע אחד חזרנו לערב 7 באוקטובר.
ערב החלטת בג"ץ על עצירת התקציבים, ההנהגה החרדית הקצינה את עמדתה. בזה אחר זה פרסמו המנהיגים הרוחניים מכתבים חריפים נגד גיוס לצבא. בניגוד לעבר, הרבנים קראו גם למי שלא לומד שלא להתגייס.
במקביל, המערכת הפוליטית החלה לסעור סביב הסוגיה. היו מי שכאמור השתמשו בה כדי לנגח, כדי לנסות להפיל את הממשלה, והיו מי שבאמת דיברו מתוך מקום של כאב, כדוגמת בני הציבור הדתי לאומי, שאיתם הציבור החרדי נמצא במחלוקות אידיאולוגיות אמיתיות בשאלה אם אפשר לשרת וללמוד, אם זה הולך יחד.
מאחורי הקלעים החלו בש"ס ובדגל התורה לנסות ולבנות מתווה שיביא לגיוס חרדים, אך ישמור על מי שלומד תורה שיוכל להמשיך לשבת בספסלי הישיבה. במרכז המתווה שהוצע: כ-25% ממחזור הגיוס החרדי יתגייס, ובכל שנה המספר יטפס ויגיע עד ל-50% בתוך חמש שנים. גורמים בצבא ובמשרד הביטחון תמכו במתווה. בשיחות סגורות הסבירו שאכן אלו הצרכים של צה"ל.
אך גם המתווה הזה קרס, שר הביטחון יואב גלנט הכריז כי כל מתווה - מבלי קשר לתוכנו - יצטרך לקבל את אישור חלקים מהאופוזיציה כדוגמת בני גנץ (שהספיק לפרוש מהממשלה ולחזור אל ספסלי האופוזיציה). גנץ כבר למד את הפוליטיקה הישראלית והפיק לקחים מהעבר. מבחינתו, אם רוצים את המתווה - שזה יהיה בממשלה בראשותו. למה לו לאשר מתווה שייתן לממשלה כוח הישרדות עד 2026? המשבר היחיד שבאמת מאיים על שלמות הקואליציה הוא משבר חוק הגיוס.
ככל שהזמן חלף כך היה נראה שהמשבר עלול להפיל בכל רגע את הממשלה. אבל גם לזה כנראה שראש הממשלה בנימין נתניהו מצא פתרון עם צירופו של גדעון סער לממשלה. יהיה ניתן להעביר חוק גיוס מוסכם גם בלי שר הביטחון גלנט, גם אם יישאר בתפקידו.
סער אומנם הצהיר שלא ייתן את ידו ל"חוק השתמטות", אך מי שיורד לשורות הקטנות בהצהרות שלו ושל חברי סיעתו מבין שסיעת "הימין הממלכתי" תתמוך - ככל הנראה - בחוק גיוס שיספק את הצרכים של הצבא.
ומה הצרכים ויכולת הקיבולת של הצבא? את הפרטים האלו שמענו במהלך דיוני ועדת החוץ והביטחון. מדובר על עוד 3,500 חיילים חרדים בשנה הקרובה וכ-4,500 חיילים חרדים בשנה הבאה. גם מהנתונים של צה"ל עולה שהמספרים יצטרכו לטפס מידי שנה. אך מדובר במספרים דומים למתווה שחלקים בסיעות החרדיות הסכימו עליהם. כך שייתכן וזה המתווה שיהיה מקובל על סיעות הקואליציה ובכך יימצא פתרון לסוגיה.
אסיים במה שכתבתי קודם לכן. אני מאמין, מכיר ויודע שסוגיית הגיוס היא לא סוגיה פוליטית. אכן יש מי שמשתמש בה לניגוח ולצרכים פוליטיים, אבל בשורה התחתונה - הצבא צריך עוד לוחמים. הרמטכ"ל וראש אכ"א לא דיברו על הסוגיה ממניעים פוליטיים, אלא מתוך מקום של צרכים.
ומי שרוצה פתרון, ולא עימות פוליטי, צריך להכיר בעובדות, גם אם הן לא מקובלות עליו. לא ניתן לגייס חרדים בכוח, שום עיצום כלכלי או פלילי לא יגרום לתלמיד ישיבה שלומד תורה לעזוב את ספסל הלימודים ולהתגייס לצבא. זה לא יקרה. מה כן יכול לקרות? שאלה שלא לומדים, יתגייסו בתמיכה ובעידוד ההנהגה הרוחנית והפוליטית.
כדי שזה יקרה, צריך להגיע למתווה מוסכם מתוך הידברות. וכאמור, יש מתווה כזה, שעומד בצרכים וביכולות של הצבא לקלוט, ובזה צריך לדון, את זה צריך לקדם. מי שבאמת רוצה לראות חיילים חרדים בצה"ל, צריך להנמיך את הטונים, את ההתקפות על המגזר, לשבת עם ראשי הסיעות החרדיות ולהתחיל לקדם את המתווה. בדיוק כפי שעושה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ יואל יולי אדלשטיין.
בריאיון שקיימתי איתו ב"כיכר השבת" סיכם אדלשטיין את הדיון: "הדברים האלה צריכים להיעשות בהבנה שזה צריך להיות בתהליך. הקיצונים משני הצדדים פוגעים ביכולות שלנו כוועדה להביא משהו שהוא מעשי שמתחיל תהליך חשוב ונותן מענה".
לאדלשטיין יוצא לפגוש את הקיצונים מכל הצדדים. אלו המבקשים לגייס את כל החרדים, כאן ועכשיו וללא התאמות, שהחרדים ישרתו לצד לוחמות בניגוד לעקרונות הדתיים שלהם, סתם כי מבקשים להילחם במגזר, ומאידך את אלו הזועקים "נמות ולא נתגייס".
וכאמור, מי שרוצה חרדים בצבא, יצטרך להתנער מהקצוות ולשבת על מתווה מוסכם שיספק את צורכי הצבא ומאידך ישמור על לומדי התורה הקדושה במדינת ישראל, מדינת העם היהודי.
>>> ישי כהן הוא פרשן ומגיש בכיר באתר החרדי "כיכר השבת"
