אפשר לומר דברים רבים על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל נושא ונותן אמין במיוחד אינו אחד מהם. זו לא השמצה פרועה של האופוזיציה: כך חושבים גם שותפיו הקואליציוניים, שחישקו אותו במאות סעיפים בהסכמים הקואליציוניים לאור היכרותם עם ה"לקוח". נתניהו יודע לומר לאדם שיושב מולו בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע ורגע אחרי שהמטרה הושגה, להתייחס להבטחות שניתנו לו כלא היו. לכן נדרשה מידה לא מבוטלת של חוסר מודעות עצמית כדי לומר את שאמר אמש: החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים יעלה לקריאה שנייה ושלישית כמתוכנן כבר בשבוע הבא, ואילו במושב הבא יעוגנו זכויות הפרט.
ראשית, אין שום קשר בין הדברים - הטענה המרכזית נגד שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא שהצעד ייתן לקואליציה שליטה פוליטית מלאה בבחירת השופטים הבאים של בית המשפט העליון ונשיא המוסד הבא, ויהפוך את בית המשפט לפוליטי ולא מקצועי. עיגון זכויות הפרט הוא מהלך אחר לגמרי, שאין לו שום סיכוי לעבור בקואליציה של נתניהו, ואינו קשור כהוא זה לסוגיית עצמאות השופטים. נוסף על כך, כשמדברים על איזונים ובלמים אי אפשר לדרוש ברצינות להתייחס ברצינות לשינוי אחד כשהוא אינו רואה את המכלול.
נתניהו לא אמר בהצהרה שלו מה יעלה בגורל שלל הרפורמות האחרות - פיצול תפקיד היועצת המשפטית לממשלה, התנאים לפסילת חוקים, צמצום עילת הסבירות והרשימה עוד ארוכה. הוא התייחס רק לכך שפסקת ההתגברות לא תעבור ב"רוב דחוק" של 61. אחת הטעויות הקשות שעשה בזמנו לוין היא התחושה שנתן כי התוכנית שלו היא רק השלב הראשון באיזו תוכנית ענקית שמוסתרת מהציבור, ונתניהו היה צריך לתת לכך מענה.
אבל היה גם צד חיובי בנאום של נתניהו, וגם באלה שנשאו השבוע רוטמן וסמוטריץ'. שינוי הטון והאווירה הרעילה שמלווה את השיח הציבורי. בעידן הרשתות החברתיות אין לצפות שזה יימשך לאורך זמן אבל לפחות השבוע לא היו "הם ואנחנו", אלא עם אחד שמתמודד עם הקרע העמוק בתולדותיו. מסר אחד של המפגינים נקלט. הרי המהפכה המשפטית לא השתנתה הרבה ב-12 השבועות האחרונים אבל המחאה הלכה וגדלה, כמעט בקצב אקספוננציאלי.
צדקו מי שאמרו שזה לא בגלל החקיקה. יותר נכון, זה לא רק בגלל החקיקה. השלטים מלמדים שכל אחד הפגין מהמקום שכואב לו - שחיתות, שיוויון בנטל, האלימות נגד נשים, גזענות ועוד. אבל נדמה היה שהמכנה המשותף של כולם היה הדרישה לשמור על שומרי הסף, ולא להתייחס אליהם כאל אויבי המדינה. הרי אפשר לפגוע במעמדם בחוק ואפשר להחליש אותם באמצעות דמוניזציה - מתקפות אין סופיות, איומי פיטורין, ולאחרונה גם איומי מעצר וועדות חקירה.
נדמה היה שככל שהקואליציה הבינה שתתקשה להחליש אותם דרך החוק, ניסו נבחריה לעשות זאת דרך הטוויטר. כמעט מדי יום נזרקה לחלל האוויר אמירה חדשה ששפכה עוד שמן למדורה. שתי הדרכים, כך התברר, לא היו מקובלות על המוחים. ולא, אף אחד לא חושב ששומרי הסף חפים מטעויות. אבל גם הפוליטיקאים אינם. כולנו באותו הצד, בצד של המדינה. זו תובנה חשובה לסיבוב הזה, וזו תובנה חשובה לסבבים הבאים שעלולים להיות גם נגד האקדמיה, העיתונות, וארגוני החברה האזרחית.
מבחינה פוליטית נתניהו נמצא בין הפטיש לסדן: הקואליציה הפנימית שבנה יריב לוין בתוך הקואליציה לא תיתן לו להתפשר בשום מצב. מדובר בעוצמה יהודית, בחלק מהחרדים וברוב סיעת הליכוד. הם לא עמדו בפרץ 12 שבועות בשביל לסגת ברגע האחרון. מנגד גוברים הלחצים לבלום את החקיקה - גם אלה שמגיעים ממערכת הביטחון ומהעולם העסקי, וכן, גם בליכוד. נתניהו הצליח למנוע את מסיבת העיתונאים של גלנט אבל הוא לא שינה את דעתו. ישנה קבוצה של חברי כנסת בליכוד שמאמינה בכל ליבה שצריך לעצור את החקיקה. כרגע היא מתכוונת להצביע בעד החקיקה, אבל כלל לא בטוח שזה יהיה כך גם ברגע האמת.
למרבה האבסורד, ייתכן מאוד שנתניהו סומך דווקא על בג"ץ שיסיים את המשבר הזה: הוא יעביר את החוק, ובג"ץ יאמר את דברו - אם יקבל את החוק, המחאה תירגע, אם יפסול או יקפיא אותו - זה לא יהיה באשמתו. בתוך הקואליציה של נתניהו שוררת הסכמה רחבה שאם בג"ץ יפסול את החקיקה, הממשלה תציית לחוק. היום אף אחד כבר לא משתעשע ברעיון של משבר חוקתי.
נתניהו יוכל כך לסמן וי פעמיים - הוא גם ילך עם הבייס והקואליציה, וגם יוכל לומר שבית המשפט נשאר עצמאי למרות זעקות השבר. במקרה כזה ייתכן שבכלל לא תכונס הוועדה למינוי שופטים ובית המשפט פשוט "יפסיד" שני שופטים ליברליים. וכך, אף שנתניהו יוצא בחריפות נגד התערבות של בג"ץ מבחינה ציבורית, יש בסביבתו מי שמעריך שייתכן והמשבר יסתיים בבג"ץ ומודה שמבין האפשרויות, אולי זו לא הגרועה ביותר מבחינת נתניהו.
וזה מביא אותנו למושב הבא, ולברית שתשפיע על ההתנהלות בו. קיום הצעדה בבני ברק הפך לרבים מאיתנו את הבטן. לא רק לחרדים, אלא גם לחלק מהמפגינים ואפילו המארגנים. מצד אחד אין להם דבר וחצי דבר עם תושבי העיר. מנגד, ברור להם שמנהיגי הציבור החרדי הם גורם משפיע ביותר מאחורי הקלעים, ובעיקר - הם אלה שיחליטו מה יעלה בגורל השלב הבא של המהפכה המשפטית.
מהרגע הראשון החרדים היו השותף הנלהב ביותר של לוין בקידום החקיקה המשפטית. זו עבורם התגשמות חלום. אלא שהחרדים יודעים היטב אילו שדים עלולים לצאת מהבקבוק כשעוסקים בדת. ועבור הליברלים שלטון החוק והערכים שהוא מייצג זו דת. הם סיכמו עם לוין שהפעם החרדים יהיו מאחורי הקלעים, אבל יעמדו בדרכו של נתניהו אם ירצה לסגת.
החרדים, ולא רק הם, מבינים שזו הזדמנות חד פעמית להשיג שליטה בבית המשפט העליון: חוק התגברות ברוב של 61 יגן עליהם מפני התערבות משפטית בשלל ההחלטות שבדרך - החל מהגדלת הקצבאות ב-40%, ועד לחוק יסוד לימוד תורה וסוגיית הגיוס. חלקם מוכנים להתפשר בפסקת התגברות רק לסוגיית הגיוס, אבל אחרים, ולא הפרגמטיים שבהם, דורשים להשלים את המהלך. אם נתניהו קיבל את הנבצרות, ולוין את מינוי השופטים, אין שום סיבה שהם לא יקבלו את חלקם בעסקה. זה הובטח להם, וזו הנחיה של הרבנים.
נתניהו אומנם כבר ויתר על כך פומבית במסיבת העיתונאים אבל החרדים עוד לא אמרו את המילה האחרונה. דחייה כן, ויתור מוחלט עדיין לא. לכן, אפשר להתווכח לגבי קיום ההפגנה בבני ברק, וודאי שעדיף היה למקם אותה מול ביתם של חברי הכנסת החרדים, אבל העובדה שהחרדים החליטו שעדיף להם להישאר מאחורי הקלעים, לא אומרת שכולם חייבים לקבל זאת.
