חבורת אנשים טובים התקבצה סביב רעיון פוליטי חדשני ופורץ דרך, שבמרכזו ציפייה להכרת הטוב מהציבור, ומנדטים שייפלו על ראשיהם של מנהיגי הקואליציה מבלי שהם יתאמצו לקבל זאת. ובכן, זה לא עבד.
נפתלי בנט היה ראש ממשלה מצוין בחודשים הספורים של כהונתו. הוא זיהה בעיות במהירות, טיפל בהן ביעילות, השתלט במהרה על אתגרי הקורונה והביטחון המורכבים והשיב תחושת יציבות למי שחששו שהמדינה תקרוס לולא בנימין נתניהו, שרה ויאיר אוחזים בהגה השלטון. בנט ציפה להכרת הטוב והוקרת מנדטים מהציבור, אבל נדא. כלום. אף לא מנדט נוסף לו, אולי אפילו ההפך.
יאיר לפיד היה ראש ממשלה חליפי מצוין. כשמעון פרס בשעתו, זכה לפרגונים, מחמאות, הישגים, צילומים לצד מנהיגי עולם ואמירות ערכיות פופוליסטיות מן המיטב, המזכיר את טוריו מימיו כעיתונאי. עם כניסתו לתפקיד, הוא הכריז על כוונתו להוביל ממשלה שאזרחי המדינה לא ירגישו בקיומה. גם לפיד ציפה להכרת הטוב והוקרת מנדטים, ונותר תקוע תחת תקרת הזכוכית העשויה בטון אלקטורלי מעל ראשו.
בני גנץ היה שר ביטחון מוערך. חיש מהר ניצל את דמותו הממלכתית, את ניסיונו הצבאי וקשריו הטובים עם הממשל האמריקני כדי להשתלט על עמדת המבוגר האחראי. סקרי דעת הקהל מיצבו אותו כשר אהוב, אהוד, "המאמי הלאומי" של הממשלה שלא קיבל בגין כך ולו מנדט אחד. גם הציפייה שלו התחלפה חיש מהר בתחושת תסכול מוצדקת.
משאלות הלב של ראשי הקואליציה להכרת הטוב והוקרת מנדטים החליפו את ההכרח באסטרטגיה קשיחה ומדויקת, העונה על האתגר הבסיסי של מנהיגים פוליטיים: איסוף כוח וקבלת אמון ציבורי רחב. שוו בנפשכם את נפתלי בנט עולה ל-15 מנדטים בסקרי דעת הקהל ואת לפיד, מיכאלי או גנץ חוצים את קו 20 המנדטים כמי שזוכים לאמון המחנה. מציאות שכזו הייתה גורמת למנהיגה הערכית עידית סילמן לתור אחרי מיקום טוב יותר ברשימתו העתידית של נפתלי בנט, ולשאר חברי הקואליציה להסתופף תחת המנהיגים הקיימים בתקווה לשדרוג או חיוך.
נתניהו כראש ממשלה קם כל בוקר ובדק את מצבו במפלגה, לאחר מכן את מצב הגוש ורק אחר כך התפנה לטיפול ענייני המדינה. לעומתו, ראשי הקואליציה הנוכחית, שוחרי הטוב והשלום העולמי, קמו בכל בוקר לטיפול בענייני המדינה, לאחר מכן התמסרו לכינון שלום עולמי, וכך נותרו ללא משאבי זמן ואנרגיה לתחזוקה פוליטית ואיסוף מנדטים כדי למנוע מסילמנים ואחרים להתפתות להבטחות השווא והג'ובים המדומיינים שהונחו בפניהם.
משאלות לב אינן מחליפות אסטרטגיה
נאיביות אינה מתאימה לניהול פוליטי במדינה כה מורכבת, יצרית ולעיתים אכזרית למנהיגי מדינת ישראל. הרצון להכרת הטוב הוא יפה ומשובב נפש אך אינו מעשי, והוביל בסופו של יום למה שנחזה חודשים מראש וצפה את נפילתה של חוליה חלשה, שתגרור אחריה את הקואליציה כולה לסחרור שסופו בחירות.
למרות הכול, יש גם בשורה טובה. בחירות מייצרות "שטח אפס" פוליטי ומאפשרות הזדמנות נוספת לשחקנים הנמצאים על המגרש, ולאלו שעתידים להיכנס אליו בקרוב. דווקא נפתלי בנט נמצא בעמדת הזינוק הטובה ביותר, כמי שבניגוד לכל הציפיות נכנס לתפקיד הקשה והמורכב והצליח, בכישרון לא מבוטל, לקנות עמדות השפעה וסמכות בתוך זמן קצר ולהפוך גם לדמות משפיעה בזירה הבין-לאומית.
כישלונו של בנט בניהול הפוליטי דומה, בעיניי, לכישלונו של נתניהו בבחירות לכנסת ה-17, עת ניגף וצנח ל-12 מנדטים כתוצאה מניהול פוליטי כושל. נתניהו מיהר להתעשת ולשוב לעמדת מנהיגות חזקה ועוצמתית המוכרת לכולנו היטב. ישנם הבדלים מהותיים בין השניים, אך בשני המקרים מדובר מנהיגים המזוהים עם הימין, מוכשרים כל אחד בדרכו, ושנויים במחלוקת אשר לפחות אחד מהם הצליח לשרוד את הכישלון ולהפכו לניצחון אסטרטגי, מפלגתי וגושי.
בבית הראשון בשירו של יחיאל מוהר על ליפא העגלון הנאיבי והתמים, נכתב: "קוראים לו ליפא העגלון והוא אולי האחרון שיש לו עוד פלטפורמה ישנה. איני מבין בשום פנים, לאן כולם ממהרים - ריצה לקראת השד יודע מה. אז ליפא העגלון אומר שקצת פחות זה קצת יותר...".
בנט זקוק כעת לפלטפורמה חדשה ולשינוי תודעתי המחליף את האיטיות בניהול פוליטי מהיר ומדויק. עליו להחליף את המחשבה שקצת פחות זה קצת יותר, בהבנה שמנהיגים לאומיים מעסיקים את עצמם באיסוף כמה שיותר מנדטים ובניית מפלגת שלטון יציבה לדורות.
את הנאיביות והציפייה להכרת הטוב עדיף להשאיר ללוזרים פוליטיים המפזרים קונפטי של סיסמאות ריקות, ומתאכזבים בכל פעם מחדש שהציבור לא קונה אוויר עטוף בקלקר.