ביום רביעי בבוקר, כשחברי הכנסת כתשו זה את זה מעל דוכן המליאה, חבר הכנסת ולדימיר בליאק עבר שוב ושוב על הנאום שלו. הוא בחן כל מילה בשבע עיניים, שינה מה שצריך, תיקן והוריד. בליאק לא התכונן לנאום יוצא דופן: מתוקף תפקידו כחבר כנסת ומרכז הקואליציה בוועדת הכספים הוא צריך לשאת דברים כמה וכמה פעמים ביום. להסתכל לפחד להיתקע בלבן של העיניים.
יש לך כללי אצבע?
"'טריטוריה', עם ט' ות', או 'דחוף', אני הרבה פעמים נתקע בה", הוא מודה.
יש פעמים שאתה ממש מוצא את עצמך אומר משהו שלא בדיוק התכוונת?
"אני לפעמים מתבאס שעל משפטים יותר מורכבים ויותר יפים אני נאלץ לוותר ולדבר יותר בפשטות, במשפטים יותר קצרים".
במשך שעה וחצי הוא נאם בוועדת הכספים, בשדולה למען קידום הסכמי אברהם ובקבלת הפנים לנשיא הפרלמנט האוסטרי - וזאת מבלי שאמרנו מילה על ההופעות האין-סופיות במליאה והריאיונות לתקשורת.
"הפחד להיתקע, להיות במבוכה. זה נכון גם עכשיו"
"את יודעת, לפעמים בספורט, בכדורגל יש קבוצות שמקבלות עונש ומתחילות את העונה במינוס נקודות. הרבה פעמים אני מרגיש שאני מתחיל משהו במינוס נקודות", הוא מציין, "כלומר אני צריך קודם לסגור את הפער כדי להשתוות לאנשים הרגילים".
הוא התחיל לגמגם בגיל שלוש, בעקבות טראומה ממפגש עם כלב תוקפני. בליאק גדל בהרי סיביר כילד מופנם ושקט. הוא מעיד על עצמו שלא דיבר מעולם בפני קהל, עד לפני חמש שנים. "אני זוכר הצקות, אני זוכר את ה... את הפחד לקום ולדבר, להגיב בשיעור. הפחד להיתקע, להיות במבוכה. זה נכון גם עכשיו, אגב".
"ברוסיה, באוניברסיטה הראשונה שסיימתי בלימודי כלכלה, כל המבחנים היו בעל פה", הוא נזכר. "אני זוכר פעם אחת, במתמטיקה דווקא, במתמטיקה הגבוהה, נתקעתי - לא הייתי יכול להתחיל. ידעתי את החומר, אבל התרגשתי ולא יכולתי להוציא את המילים הראשונות".
היום, כאמור, הוא חבר פרלמנט. פרלמנט, נזכיר, מהמילה "פרלה" בצרפתית - לדבר. בדרך כלל האימונים עוזרים ובליאק כבר צולח את הנאומים יחסית בקלות - אבל לפעמים, דברים משתבשים. כך קרה למשל כשבליאק נדרש להסביר חוק שעבר בוועדת הכספים ועסק במימון עמותות. הוא תכנן לנאום ברצף, כרגיל, אבל לחברי האופוזיציה היו תוכניות אחרות - והם הפריעו לו. "הרבה פעמים אני מקנא בחברי כנסת שיכולים לדבר בלי מגבלה, בלי לחשוב בכלל אם הם יכולים להיתקע, לא יכולים להיתקע", הוא חושף. "אין בהם את המחשבה הזאת".
אתה עומד שם על הדוכן וקוטעים אותך כל כמה שניות, מה עובר לך בראש?
"התחלתי לאבד את עצמי ולהיתקע ולהיתקע. ובכל פעם שאתה נתקע, אתה מאבד ביטחון. אחד הסודות זה להיכשל כמה שפחות ולצבור ביטחון בדיבור - ואז אתה בעצם משתפר, לפחות אצלי זה עובד ככה. ובכל פעם שאני נתקע, בעצם אני קורס בסולם הזה של הביטחון".
אתה מצפה שיתחשבו בך?
"לא. הבעיה שלי, אף פעם לא ציפיתי מאנשים שיתחשבו בי. אני כן מצפה להתחשב בילדים המגמגמים, כי בילדות יותר קשה לצבור ביטחון". עם זאת, גם לגולשים יש מה לומר על הגמגום של בליאק.
אנשים כותבים: 'המוח שלך גם מגמגם, שתוק יא מגמגם' - זה פוגע בך?
"כן. אולי עם הזמן פחות, אבל כשאני לבד עם עצמי, זה מגביל אותי. זה מגביל אותי גם היום וזה עצוב, לפעמים אני חושב למה זה קרה לי ולמה זה מגיע לי, אבל מחבקים אותי בסיעה, מחבקים אותי בבית, המשפחה שלי, אשתי, הבנות".
משומר בחניון - לחבר כנסת: "לא חשבתי שזה יקרה"
בגיל 25 החליט לעלות ארצה.שם ברוסיה כבר היה בוגר תואר ראשון, ספורטאי ומנהל מחלקת פרסום - פה נאלץ להתחיל מאפס. "הייתי שומר בכניסה לחניון, בבית משפט ברחוב שוקן בתל אביב, ופעמיים בשבוע היה צריך לנקות את החניון אבל זה היה מעולה כי היה שם קופאי שגם הוא היה משועמם והוא כל הזמן דיבר איתי עברית, אז בעצם זה היה הניסיון שלי".
על השפה בליאק השתלט בקלות ועשה שלושה תארים, אבל הגמגום המשיך לרדוף אותו. כאן בארץ אף אחד לא הסכים לקבל אותו לעבודה, ובלית ברירה פנה לאפיק עצמאי. הוא פתח משרד רואי חשבון ולפני שמונה שנים אחד מלקוחותיו הכיר לו את יאיר לפיד.
ארבע פעמים הוא שובץ במקום לא ריאלי ברשימת יש עתיד. ארבע פעמים לא הצליח להיכנס, עד שאבי ניסנקורן הודיע על פרישה מהכנסת. "כשנודע לי שאבי ניסנקורן מתפטר ואני בעצם נכנס במקומו, עצרתי את הרכב ובכיתי. אני חושב שבכיתי איזה כמה דקות, כי זה לקח לי שמונה שנים". עוד הוא מספר: "היה לי פחד שההורים שלי לא יגיעו לרגע הזה. היה לי מאוד חשוב לשמח אותם, שיהיו גאים בי קצת, שיהיו גאים בי".
הם האמינו שאתה תהיה יום אחד חבר כנסת?
"לא. הם מאוד גאים בי, תמיד היו גאים בי אבל לא, גם אני לא אגב, לא באמת, לא באמת חשבתי שזה יקרה".
הם היו בהשבעה?
"כן".
"אדוני יושב הראש, חבריי חברי הכנסת. אני עומד כאן, על הדוכן הזה, ומתקשה לעכל את הרגע", אמר בנאום הבכורה בינואר 2021. "אני חושב על אותו הילד הקטן, המגמגם, שנולד בעיר הקפואה במחוז נידח בסיביר והגיע לרגע הזה".
"הגיע הזמן שישמעו אותנו"
השבוע הוא הגיע לרמת גן לדבר עם ילדים שמגמגמים במסגרת מפגש של אמב"י, ארגון האנשים שמגמגמים בישראל. "איך אני אדבר אם אני מפחד לא רק להתראיין בשידור חי, אני מפחד לדבר מול שלושה אנשים? עשיתי פדיחות והייתי נתקע ואחר כך הייתי מסתכל על עצמי, זה היה נורא בפעמים הראשונות".
המפגשים האלה נועדו לגרום לילדים שמגמגמים להבין שהם לא לבד ובעיקר שהשמיים הם הגבול: "כשאת מתחילה לדבר ואת יודעת שאת מסוגלת לעמוד בזה ויש לך מה להגיד, אז זה נותן לך ביטחון", הוא מסביר. "אנחנו צריכים לדבר, הגיע הזמן שנדבר, הגיע הזמן שישמעו אותנו".
היום הוא כבר בן בית בכנסת ובטוויטר, זירת ההתקוטטות הכתובה של חברי הכנסת. הוא נחשב לחבר כנסת אהוב ומוערך במפלגתו. בליאק ניצח על עבודת הקואליציה בוועדת הכספים - וכשהכול נגמר, חזר לנקודת ההתחלה.
"בכל בוקר שבת הייתי הולך שעתיים ברגל מחולון לתל אביב כדי להגיע לאותו סניף של קופת חולים כללית כדי להרוויח עוד כמה שקלים ללימודים, כדי לשרוד, כדי להתקדם עוד ועוד", אמר מעל הדוכן. "בעוד 22 שנה להגיע מאותו סניף ברחוב אליעזר קפלן בתל אביב לכנסת ישראל, למקום שבו אותו אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון, הגיש את התקציב הראשון של מדינת ישראל לפני 72 שנה".
והוא לא לבד במערכה: "יש 100 אלף מגמגמים בישראל וכמעט ולא רואים אותם. לא רואים אותם בתקשורת, כמעט. לא רואים אותם בפורומים, בכנסים, כי הם מעדיפים לשתוק. אם אני כן הצלחתי - עצם העובדה שהגעתי למעמד הזה, מהמקום שהתחלתי, ואני ההוכחה שאפשר להצליח ואסור לוותר". וזה בדיוק ה'אני מאמין' של בליאק, לעצמו וגם לילדים האלה: גם אם איתקע, שום דבר כבר לא יעצור אותי.