במסיבת העיתונאים שקיים נפתלי בנט, אחרי שלפיד הודיע כי עלה בידו להקים ממשלה, הוא הצהיר שממשלתו תהיה 10 מעלות ימינה מממשלת נתניהו. בנט באמת האמין באותה נקודת זמן שאם יחזיק במושכות הוא יהיה זה שנותן את הטון והיתר ייאלצו להתיישר. הייתה לו גם סיבה טובה לחשוב כך: המו"מ הקואליציוני התנהל כמו ניסוי מתמשך בשאלה כמה צפרדעים מסוגל לבלוע השמאל הישראלי בשם הרצון להזיז את נתניהו.
בלהט מטרת-העל, הסכימו מפלגות השמאל כמעט לכל דרישה, כולל זו של שקד ובנט שהשמאל לא יחזיק בכלל בתיקים אידאולוגיים - שכן אחרת לא יסכים בנט להואיל בטובו ולהנהיג אותם. גם המחלוקת האחרונה על הוועדה למינוי שופטים הסתיימה לשביעות רצונה של ימינה. לא הייתה להם שום סיבה לחשוב שהדינמיקה הזו לא תימשך לנצח או, ליתר דיוק, כל עוד נתניהו באופוזיציה והם בממשלה.
אלא שהפעם היה זה השמאל ששיחק את המשחק. מפלגות המרכז והשמאל השיגו את מטרתן להזיז את נתניהו, וכעת נפתח להן התיאבון, ולא, לא לעוד צפרדעים. יש להן בייס שמצפה מהן להילחם עבורו ויש להן עוד עיקרון או שניים חוץ מהזזת נתניהו, ועכשיו הם נותנים להם דרור ביתר שאת. אומנם מדובר בחלק קטן מהקואליציה, אבל בממשלת 61 כל אחד משמעותי. במרחב שבין ישראל ביתנו, תקווה חדשה, יש עתיד, העבודה וכחול לבן יש הסכמות רחבות כמעט על כל סוגיה, אבל השילוב בין חברי הכנסת האידאולוגיים של מרצ או רע"ם ואלה של ימינה מאתגר גם מוחות פוליטיים כמו אלקין.
רצון טוב יש בשפע. למרות המחלוקות, חברי הקואליציה מתנהלים זה כלפי זה בכבוד ובפרגון, וזהו הישג לא מבוטל בפני עצמו. אבל יש פער בין ההתנהלות הנעימה והאווירה לבין היכולת למצוא את הניסוח שכל המפלגות יוכלו לחיות איתו בשלום. וכן, מפלגות השמאל מעוניינות מאוד בהצלחת המיזם. הן ממש לא מתגעגעות לאופוזיציה, אבל ההבנה שגם לימין כבר אין הרבה לאן לחזור מתחילה לחלחל - ואיתה השאיפה להישגים.
גורם במרצ ניסה להסביר זאת כך: "אנחנו מוכנים לבוא כברת דרך כלפי הממשלה, אבל אם היא תיישם את אותה המדיניות בדיוק כמו נתניהו, אין בה שום טעם. הרי בנט לא היה מצפה שנתמוך בחוק הלאום, נכון? אז גם חוק האזרחות שאוסר איחוד משפחות הוא בעינינו חוק גזעני ומפלה. רוצים להעביר אותו? בוא נדבר". כבר עכשיו ברור שאם בנט ושקד ירצו להעביר את הארכת החוק בתמיכת הקואליציה, הם יצטרכו לזוז לפחות עשר מעלות שמאלה כלפי השותפות שלהם. אם לא בשינוי החוק הזה, אז בהקלה במקרים הומניטריים או בנושא אחר.
וזה המקום לומר גם את המובן מאליו. זו גם ממשלת שמאל מעצם זה שיש בה חברים משמאל. העובדה שהתקיים השבוע שיח ציבורי בשאלת איחוד משפחות עם פלסטינים היא תולדה של הכוח של המפלגות שנלחמות לטובתם ומעמדן בזירה הפוליטית. העובדה שכנס על אפרטהייד וכיבוש זוכה לכותרות היא בין היתר כי אחד ממארגניו חבר בקואליציה. גם שיח שמברך על העברת חיסונים לפלסטינים הוא שינוי משמעותי באווירה.
ועדיין, מוקדם להספיד את הממשלה הזו. בפוליטיקה רצון טוב וחברות יכולים להניב פשרות יצירתיות. חוק האזרחות, שמונע איחוד משפחות שמורכבות מאזרחים ישראלים ופלסטינים הוא משבר מורכב במיוחד שלא בהכרח מעיד על ההמשך. ראשית, הוא פוגש את הממשלה בנקודה הכי פחות נוחה. לרע"ם עוד אין אף הישג מוחשי להציג לבוחרים שלה, ועדת הפנים עוד לא הוקמה ושקל מהמיליארדים שהובטחו עוד לא הועבר. רע"ם מתבקשת לערוך ויתורים דרמטיים עוד לפני שהרוויחה דבר. בנוסף, מדובר באחת הסוגיות הבודדות שלא לובנו מראש במשא ומתן הקואליציוני, והמשמעות היא שהמשא ומתן ומתנהל עכשיו כשהלחץ הציבורי על חברי הכנסת הערבים.
גם בנט ושקד מבינים שזה מבחן עבורם ולא יכולים לסגת כשכל עיני הימין מופנות אליהם. ובעיקר הוא מסובך כי הוא הראשון: אם לדוגמה רע"ם תתמוך עכשיו אך תסחוט הישגים עבור ההצבעה הספציפית הזו, זה יהיה תקדים להמשך, אם תצביע נגד, זה יהיה פתח גם לאחרים. המבחן של הקואליציה הגיע מוקדם מהצפוי. המשבר סביב חוק איחוד המשפחות לא יקצר את ימי הממשלה, אבל יכול להעיד על איכות החיים שצפויה לה.
