גם הערב (שישי) מדינת ישראל חוגגת את חג פורים בבית, כשבאוויר מרחפות שאלות כמו: "האם זה החג האחרון שבו יוטלו מגבלות?" ו"איך ייראה החג הבא בדיוק בעוד חודש – פסח?". ובפוליטיקה הישראלית, בה נשמעות השכם והערב הכרזות כמו "אני הימין האמתי", "אני רבין" או "אני אנצח", נדמה כי כל יום - פורים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עשרים וחמישה ימים לבחירות והפוליטיקאים שלנו מבטיחים לנו עולם נפלא אם רק נבחר בהם. אך אם ננסה להוריד את המסכה שהם יצרו להם – ייתכן שנגלה כי אמנם הם הבטיחו, אך לא הבטיחו לקיים.
נתניהו, למשל, מבטיח ממשלת ימין, אבל אם נתבונן לאחור נבחין כי תמיד כשהקים ממשלות, הוא בחר להשאיר את מפלגות הימין לסוף – אם בכלל הכניס אותן. גם בנט הבטיח לבוחרי הימין כי לא ישב תחת לפיד, ובעקבותיו הכריז סער כי "לשבת תחת לפיד? זה כמו לשאול אם אשב תחת פיטר פן". אבל למעשה שניהם יודעים שאין היתכנות לממשלה חלופית ללא בלי לפיד, ובסבירות גבוהה אולי אפילו רוטציה.
מנגד, לפיד טוען פעם אחר פעם שיהיה ראש הממשלה, אבל לא מצליח להשיב על השאלה הפשוטה: "איך מקימים ממשלה עם 18 מנדטים בלבד, כשבנט, סער והחרדים מצהירים שלא יישבו תחתיו?". מי שכן מוכנה לשבת תחת לפיד היא מירב מיכאלי, שבחרה השנה להשוות עצמה ליצחק רבין, זאת למרות שחלק מהדברים שאמרה במשך השנים, כמו על גיוס לצה"ל, רחוקים ממנו שנות אור מעמדותיו של מי שהיה הרמטכ"ל לשעבר.
סמוטריץ', שספג ביקורת לאחרונה על קריאותיו ל"טיפול ברווקות מאוחרת", מנסה במקביל להסתיר את העמדות הגזעניות וההומופוביות של חלק מחברי רשימתו, בהם: אבי מעוז, שטוען ש"משפחה יכולה להיות רק אבא ואמא" או מספר שלוש ברשימתו, איתמר בן גביר, שמעלה סרטון תעמולה עם היטלר שתומכיו הם כביכול אנשי שמאל.
ובמקום אמירות והבטחות שיהיה קשה מאוד לקיים – אנו ממליצים לפוליטיקאים להתמקד לרגע במספרים הכואבים: כמעט 5,700 מתים מנגיף הקורונה. וכשכל המדינה בעוצר פורים, או לפחות אמורה להיות, נקווה שאת פורים הבא נחגוג כבכל שנה ושהדברים יראו אחרת.