ועדת השרים אישרה אמש (חמישי) את דרישות משרד הבריאות להטלת סגרים במספר ערים ושכונות ברחבי הארץ. אלא שבדרך להחלטה הזאת, התלווה כאוס, חוסר שקיפות ושורה ארוכה של כשלים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בראש ובראשונה – הקריטריון: גמיש, לא חד משמעי ולא מותאם למציאות. אם בגל הראשון הקריטריון היה נדבק אחד לכל 1000 איש, הקריטריון הזה כבר לא רלוונטי בגל הנוכחי, שבו ההדבקה קהילתית והנגיף התפשט במהירות.
גם סדר הפעולות היה שגוי: קודם משרד הבריאות גיבש את רשימת הערים, ורק אחר כך הוא מצא לנכון להתייעץ עם ראשי הערים, שמכירים טוב יותר את השכונות והאזורים במקום שזה יהיה הפוך. הפעם, זה נגמר בזעם של ראשי הערים המדוברות.
מכאן - להחלטה עצמה: לעיתים סגר הוא גורם שדווקא מעודד הדבקה, אם הוא לא מגיע עם צעד משלים - פינוי למלוניות. דוגמאות נהדרות הן ירושלים ובני ברק. סגר בבתים של משפחות מרובות ילדים הופך מיד את השכונות למדגרות קורונה. בשיא הגל הראשון, אגב, היו בישראל 30 מלוניות. כיום יש רק 15 - חצי.
היד הקלה על ההדק באוכלוסיות חרדיות: למה בבני ברק, לדוגמא, שם הגידול במספר החולים עומד על כ-5% בימים האחרונים, מבקש משרד הבריאות לסגור את מערכת החינוך – את הכוללים ואת הישיבות, אבל ברעננה, שם אחוז הגידול עומד על 22% בשלושת הימים האחרונים, ממליץ המשרד רק על תגבור בדיקות?
לשרירותיות הזאת מתווספות גם ההחלטות הגורפות מדי שקיבלה הממשלה השבוע: מדוע מכסת הסועדים במסעדות גדולות וקטנות זהה? מדוע הקריטריון הוא לא שטח המסעדה? איך זה שההנחיה לאולמות פתוחים וסגורים זהה? ומדוע מכוני כושר ובריכות ציבוריות נסגרות בלי שהוצגו נתונים שמעידים שאכן מתרחשת שם הדבקה?
בשורה התחתונה כשזה מרגיש אוטומטי מדי ולא שקוף מספיק, מה הפלא שראשי הערים והאזרחים זועמים.