אין נשיא אמריקני בעשורים האחרונים שלא ניסה לרשום על שמו את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז מלחמת ששת הימים, כל נשיאי ארצות הברית נקטו במדיניות שלפיה הפלסטינים צריכים למנוע טרור ולקבל את זכות הקיום של ישראל - ובתמורה ישראל צריכה לוותר על שטחים בשאיפה להוביל לפתרון "שתי מדינות לשני עמים". האחרון, ממש מהשבוע, הוא כמובן הנשיא דונלד טראמפ, שלפחות על הנייר הולך הכי רחוק שאפשר לטובת הישראלים עם תוכניתו. השאלה - איך זה ייגמר?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הנשיאים ביל קלינטון וג'ורג' ווקר בוש תמכו בפומבי בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 1967. דעות דומות הושמעו על ידי הנשיא ברק אובמה - שאף דרש מישראל להקפיא בנייה ולשחרר מחבלים כתנאי פלסטיני לפתיחה בשיחות. חלק מהנשיאים דגלו ביצירת תנאים להסדר ובניית אמון בין הצדדים צעד אחר צעד, אחרים ניסו להוביל משא ומתן מהיר ותכליתי בסוגיות הליבה - אך פעם אחר פעם המו"מ לשלום הסתיים בכישלון חרוץ. רגע אחרי שדונלד טראמפ הציג רשמית את התוכנית היצירתית שלו לפתרון הסכסוך, חזרנו לאבני הדרך במו"מ בין ישראל לפלסטינים.
1991: ועידת מדריד
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב כינס ב-1991 את ועידת השלום במדריד שבה השתתפו ישראל, ירדן, סוריה, לבנון ומצרים, וכן משלחת ירדנית-פלסטינית. הוועידה נמשכה שלושה ימים ובמסגרתה קבעה ממשלת הליכוד בראשות יצחק שמיר תקדים היסטורי שבמסגרתו מתנהל מפגש פנים אל פנים בין מנהיגי מדינת ישראל ומנהיגי העם הפלסטיני, אף שאלה לא הופיעו כמשלחת עצמאית. לאחר הוועידה החלו בוושינגטון שיחות רב-צדדיות בשלושה ערוצים: ישראל-ירדן-פלסטינים, ישראל-סוריה, וישראל-לבנון. אלו סללו את הדרך לשיחות בלתי רשמיות בין ישראל לאש"ף. אבל הסכם שלום של ממש, לא יצא מזה.
1993-1995: הסכמי אוסלו
אחרי שנים שבהן נאסרו מפגשים של ישראלים עם נציגי אש"ף, הנשיא ביל קלינטון הוביל להסכמי אוסלו: הצהרת העקרונות על הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף ב-1993 והסכם הביניים אוסלו ב' ב-1995. לראשונה הכירו הפלסטינים בקיומה של מדינת ישראל והתחייבו להימנע מאלימות. הישראלים, מצדם, הצהירו על נכונות לאפשר הקמת אוטונומיה פלסטינית.
בעקבות ההסכמים יצאו כוחות צה"ל מרצועת עזה ומיריחו, והוחלט על הקמת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. בהמשך הוגדרו סידורי הביטחון בין ישראל לפלסטינים, הורחבו סמכויותיהם בערים שבשליטתם והועבר עוד שטח לאש"ף.
אך הבטחתו של שר החוץ דאז שמעון פרס ל"מזרח תיכון חדש" לא התממשה. בעוד הפת"ח אימץ לכאורה את ההסכמים, ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי התנגדו והגיבו בפיגועי התאבדות רצחניים ברחבי ישראל.
האווירה הציבורית בישראל הלכה והתלהטה והפכה סוערת במיוחד, שיאה ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. רבים קיוו שהשלום המיוחל בין שני העמים אכן מתקרב, אך גל הפיגועים - חלקם בהשתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח - סתם למעשה את הגולל על הניסיונות להביא לקץ הסכסוך וסדרת ההסכמים באוסלו נכשלה.
2000: ועידת קמפ דייוויד
ביולי 2000 הזמין הנשיא קלינטון, שלא הרים ידיים אחרי אוסלו, את ראש הממשלה אהוד ברק ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת לבוא לקמפ דייוויד כדי להמשיך את תהליך השלום. למרות המעורבות האמריקנית העמוקה ונכונותו של ברק לחצות קווים אדומים מושרשים - חלוקת ירושלים ונסיגה בהיקף של כ־92 אחוזים ביהודה ושומרון - ערפאת נותר עיקש בסירובו.
חודשיים בלבד אחרי כישלון קמפ דיוויד פרצה האינתיפאדה השנייה והקפיאה את מאמצי התיווך. זמן קצר לאחר השיחות, כך לפי עדותו של דובר החמאס מחמוד א-זהאר, הורה ערפאת לארגוני הטרור הפלסטיניים לבצע פיגועים נגד ישראל.
2000-2001: מתווה קלינטון וועידת טאבה
בניסיון נואש להביא שלום לפני סיום כהונתו בינואר 2001, הציע הנשיא האמריקני, שוב קלינטו, לערפאת ולברק לחזור למשא ומתן לפי מתווה קלינטון שבמרכזו ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה והקמת מדינה פלסטינית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות. ברק הסכים בהסתייגויות קלות, ואילו ערפאת, אחרי התחמקות ארוכה ולחצים כבדים, הסכים גם הוא, אך בהסתייגויות גדולות.
המעורבות של קלינטון הביאה לוועידת טאבה בינואר 2001 שבה נוהל מו"מ בין הצדדים על בסיס המתווה שהציג . אך גם השיחות הללו נכשלו, מה שהביא את ברק להכריז ש"כנראה שאין פרטנר לשלום". חודש לאחר מכן נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה במקום ברק ודחה את מתווה קלינטון סופית.
2002-2003: מפת הדרכים ופסגת עקבה
בקיץ 2002, לאחר שקרוב לשנתיים לא חלה כל התקדמות בתהליך המדיני, הציג נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן מתווה לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים שזכה לשם "מפת הדרכים לשלום". מתווה זה הציג לוח זמנים לפתרון הדרגתי של הסכסוך, שלפיו ייחתם הסכם קבע בסוף שנת 2005.
ראש הממשלה אריאל שרון ונציגי הרשות הפלסטינית הודיעו על תמיכתם בתוכנית, אולם בהמשך הציג שרון 14 הסתייגויות ממפת הדרכים שלא יושבו בין הצדדים. לאחר שהשלב הראשון בתוכנית לא יושם, זנחו אותה הצדדים ולא המשיכו לשלבים הבאים.
ביוני 2003, במהלך האינתיפאדה השנייה, יזם בוש את פסגת עקבה שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים. הפסגה הייתה אמורה להיות הראשונה מבין סדרת מגעים בין הישראלים לפלסטינים, אולם בשטח נמשכה ההידרדרות הביטחונית והמגעים בין הצדדים הוקפאו עד תום האינתיפאדה השנייה.
2006-2008: ועידת אנאפוליס ושיחות אולמרט-אבו מאזן
בנובמבר 2007, לקראת סוף כהונתו של בוש, יזמה ארצות הברית את ועידת אנאפוליס שבמסגרתה חתמו כל הצדדים על הצהרה משותפת הקוראת להגיע לפתרון של שתי המדינות לא יאוחר מסוף שנת 2008. על רקע הוועידה, קיימו ראש הממשלה אולמרט ויו"ר הרשות אבו מאזן עשרות שיחות בניסיון להגיע להסדר מדיני כשבמקביל התנהל משא ומתן רשמי בין הצדדים.
לפי דיווחים בתקשורת הישראלית, אולמרט הציע לפלסטינים את ההצעה הנדיבה ביותר שהוצעה להם על ידי ישראל - כולל חלוקת ירושלים, ויתור על השליטה בבקעת הירדן וקליטת אלפי פליטים פלסטיניים בישראל. בסופו של דבר הניסיונות להגיע להסכם כלשהו נכשלו והשיחות נפסקו בסוף 2008. כעבור שנים הודה אבו מאזן כי הוא זה שסירב להצעת השלום.
2010-2016: ניסיונות חידוש המו"מ של ממשל אובמה
לאחר כניסתו של ברק אובמה לכהונת נשיא ארצות הברית, החל לחתור לפתרון של שתי מדינות לשני עמים ודחק בראש הממשלה בנימין נתניהו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לצורך חידוש המשא ומתן. למרות ההתנגדות הרבה בימין, נתניהו הקפיא את הבנייה למשך עשרה חודשים. לאחר תשעה חודשים הסכימו הפלסטינים לקיים שיחות ישירות עם ישראל, אך התנו זאת בהמשך ההקפאה. לאחר שישראל הבהירה כי ההקפאה זמנית וחד-פעמית, נטשו הפלסטינים את השיחות.
לאחר שלוש שנים ללא מגעים גלויים בין הצדדים, ובעקבות בקשתו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, נפתח משא ומתן בין ישראל לפלסטינים ביולי 2013. ישראל נענתה לדרישת הפלסטינים לשחרר 104 מחבלים כתנאי לפתיחה במשא ומתן ואילו הרשות הפלסטינית התחייבה להפסיק מהלכים חד-צדדיים כנגד ישראל. תהליך המשא ומתן התנהל באמצעות מגעים חשאיים והושהה באפריל 2014, בעקבות הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס. ב-2016 הציג קרי יוזמת שלום אזורי נוספת - אך גם זו נדחתה.