תנו לי לוודא שהבנתי נכון: הם "אמיצים", "חושבים על טובת המדינה בלבד", "עושים את מה שהם צריכים לעשות", "הולכים עם הלב", וכמובן – "הבינו שחייבים להתקדם בכל דרך". אבל היא? היא "בוגדת", "תקעה סכין בגב", "אופורטוניסטית וגנבת קולות". הבנתי נכון? אוי, הצביעות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
השבוע האחרון הביא עמו הפרה של שתי הבטחות בחירות, שתיהן במחנה המרכז-שמאל. כחול לבן הפרו ברגל גסה את ההבטחה שלא ישתפו פעולה עם הרשימה המשותפת בשום דרך, לא בתמיכה מבחוץ ולא בהימנעות. "נראה לך ששלושה רמטכ"לים יסתייעו ברשימה המשותפת שפועלת נגדם בבית הדין הבינלאומי בהאג?", זעק לדוגמא בוגי יעלון בשלב הקמפיין, אבל אחרי הבחירות מיהר לאולפנים לטעון שהמשותפת "יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ואם היא רוצה לתמוך - שתתמוך". כמותו גם יאיר לפיד, הוגה הביטוי הזכור "זועביז", שהשבוע הסביר לכולנו שכדי למנוע בחירות רביעיות צריך לעשות הכול, כולל עסקים עם אותם זועביז. וכמובן בני גנץ – שהבטיח שעם עודה וטיבי לא עושים עסקים, גם לא בהימנעות, אבל השבוע תיאם פגישה עם כלל מרכיבי המשותפת, כולל בל"ד.
הפרת הבחירות הבוטה השנייה נעשתה אתמול, על ידי אורלי לוי-אבוקסיס, מספר 2 ברשימת הפיקציה המכונה העבודה-גשר-מרצ. היא לא פצתה פה כאשר עמיר פרץ הודיע שסיכם עם כחול לבן על ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, וכשהחליטה כבר להגיב – אמרה שאין לה עם העובדה הזאת שום בעיה. אתמול, היא כבר אימצה עמדה ערכית, והודיעה: הפוך גוטה, הפוך, אני מתנגדת.
אז הנה, זה ככה פשוט: אין מדרג של הבטחות בחירות. מי שמפר הבטחת בחירות צריך להיות מעומת עם ההבטחה, וגם עם ההפרה. כך עושים כשנתניהו מבטיח רק לא אחדות ואז פונה רק לאחדות, כך עושים כמבטיחים רק לא ביבי והולכים למו"מ שמשמעותו רק ביבי. זאת חובתנו לציבור. אלא שמרבית העיתונאים שסביבנו, ואני אומר את זה בצער, נותנים לפתק ששלשלו לקלפי לכוון את אופי ועוצמת הביקורת שלהם. זה היה מביך ונלעג לראות מחנה אחד מזדעזע מאורלי לוי – ומשבח את כחול לבן, ומחנה אחר קושר כתרים לאורלי לוי – ומסית נגד גנץ. זה כבר לא מפתיע אבל מאכזב כל פעם מחדש: הפוזיציה בשירות הכול. מילא שהיא צבעה את הציוצים, אבל היא מילאה בצבע גם את הדיווחים והפרשנויות. מה הפלא שהציבור כבר פחות ופחות ומאמין לנו?