מחבר רבי-המכר הקנדי, מלקולם גלדוול, התבקש לנאום בטקס הכלולות של חברו קרייג. החבר נישא למישהי שגלדוול וחבריו הגדירו "שתלטנית להפליא". לפי גלדוול, באוניברסיטה בה למדה החבורה היה נהוג "להעלות מופעים קומיים בהם ירדו על התלמידים, מתוך תפיסה שיש יתרון חברתי בעמידה מול בדיחות מעליבות". לטענתו, החתן, קרייג, היה אלוף הירידות, ולכן היה לו ולחבריו ברור שהנאום הוא ההזדמנות "להפוך את היוצרים על מי שהיה מתבדח על חשבוננו". אלא שהכלה לא ניחנה בהומור של בעלה הטרי, ולאחר שגלדוול וחבריו ביצעו את שירם - היא וקרייג נמלטו מהאולם. "אחת הבדיחות הייתה שקרייג הוא רודף שמלות, והשורה הבאה הייתה שהוא התמסד ועכשיו אין לו לא חברות ולא חברים. אפשר לומר שלא נשארנו בקשר", סיכם גלדוול.
זו היא רק אחת מאנקדוטות רבות של גלדוול, הצצה אל דמותו של מי שלוקח תחומים ממדעי החיים והופך אותם לסיפור. לפני שפרסם את רב-המכר הראשון שלו, ספרי עיון לא היו ממש פופולריים. הם נועדו בעיקר לאנשי אקדמיה ופחות לקורא הממוצע. מאז הוא פרסם ארבעה ספרים נוספים שזכו להצלחה. הכישרון הייחודי של גלדוול הפך את הספרים שלו למילה האחרונה בתחומם, ואת התאוריות שלו לשגורות בפיהם של פוליטיקאים, אנשי רוח וגם סתם אנשים רגילים.
"עם השנים למדתי שכשאתה מוציא ספר לעולם, אתה מאבד עליו שליטה. הוא לא שייך לך יותר", סיפר גלדוול בריאיון בזום מאולפן ההקלטות של חברת הפודקאסטים שלו בצפון מדינת ניו-יורק. "אין דבר יותר פתטי בעיני מסופרים שמתווכחים בלי סוף עם קוראיהם על הפרשנות הנכונה של הכתיבה שלהם. זה כבר לא שלך, נתת את הסיפור למישהו אחר, ואנשים קוראים דברים בדרכם ומטים אותם לטובתם".
את ההטיה מצד הקורא גלדוול מכיר היטב. בספרו "מצוינים: ממה עשויה הצלחה" הוא העלה תיאוריה לפיה ילדים שנולדו בתחילת השנה בוגרים יותר מאשר המתחרים הצעירים שלהם, ולכן הם מזוהים לעיתים קרובות בטעות כטובים יותר. כיום, הורים רבים משתמשים בהשערה הזו על מנת להסביר את ההחלטה להשאיר את ילדם שנה בגן, ואף יותר. "הטענה שלי שגיל יחסי בתוך שכבה מניע הישגים קשורה במידה רבה להתמודדות עם מכשולים אחרים. ילד שצעיר מאחרים, אבל מגיע מבית מבוסס, לא נחשב מקופח בעיניי", תיאר גלדוול. "עדיין, הורים רבים, גם כאלה מרקע אמיד, לקחו מתוך הספר הזה את התפיסה שצריך לעכב את הכניסה של הילד שלהם למערכת החינוך כדי שיהיה בוגר יותר אינטלקטואלית מבני כיתתו. נראה לי מגוחך להאריך את הילדות ללא הגבלת זמן".
גלדוול מרבה לנמק את התיאוריות שלו בעזרת ספורט. בין היתר, בספרו "מצוינים" הוא נשען על ריבוי שחקני הוקי מצליחים שנולדו בתחילת השנה הקלנדרית. כשנשאל אם להורים כדאי לדחוף את ילדיהם להתמקצע בענף מסוים בגיל צעיר, הוא הדגיש כי אין בכך יתרון: "יש ראיות הולכות וגוברות לכך שדחיפה של ילד למסלול מאוד ספציפי בשלב מוקדם בחייו הוא רעיון רע משלל סיבות: היעדר התנסות בתחומים אחרים, כישורים לא מספיק מפותחים ושחיקה בגיל צעיר. כילד, אתה אמור לבנות בסיס רחב של יכולות, לא להתמקד בדבר אחד כל הילדות".
הסופר הקנדי הדגיש כי את עצותיו הוא נותן כסופר, ולא כהורה שזה עתה נולדה לו בת ראשונה. "אני אב טרי, אז אני לא בטוח שזה מקומי להגיד להורים אחרים מה לעשות. מצד שני, אני לא ממש מבין מטרות מסוימות של הורים עבור ילדיהם. איזה מין הורה רוצה שהילד שלו יהיה רב-אמן בשחמט? למי יש חלום שהבת שלו תבלה את זמנו הפנוי עושה 60 בריכות?", סיפר גלדוול. "ככל שאני מתבגר, אני מבין את חוסר הטעם שבחתירה בלתי פוסקת למצוינות, אפילו בפעילויות טריוויאליות".
"לא חושב שכיוונתי להצלחה"
גלדוול עצמו לא היה ילד להורים 'פושרים'. הוא העדיף ללמוד מספרים ולא בבית הספר, ואימו הרשתה לו להבריז מתי שרצה. כשהמורה ביקשה להחתים את ההורים על התעודה, הוא החליט שהציונים שלו הם לא עניינם של הוריו. אולי זה קשור למקום שבו גדל. אימו, פסיכותרפיסטית ממוצא ג'מייקני, ואביו, מתמטיקאי בריטי, השתייכו לזרם של נוצרים מנוניטים, שמקדשים את ערכי הצניעות והפיוס. "לפעמים אנו שוכחים כמה זה משחרר כשתרבות נוטשת את המרדף האגרסיבי אחר סטטוס ומעמד", סיפר פעם גלדוול כשתיאר את הקהילה.
ניסינו להבין ממנו אם יש התנגשות בין ההצלחה שלו לבין העקרונות עליהם גדל. הוא הסביר: "הסלידה בקהילה שלנו היא יותר מאמביציה מחושבת, ופחות מהצלחה שפשוט קורית. ההצלחה שלי לא הגיעה באגביות, אבל אני לא חושב שכיוונתי לשם. יש אנשים שיש להם תפיסה ברורה של הגורל שלהם כבר בגיל צעיר, שיודעים שהם נועדו לתפארת ומחזיקים ביכולת להגיע לשם. אני לא שייך לקטגוריה הזו. אני רואה בהצלחה דבר מקרי שלא תוכנן ולא מהלך מחושב".
גם אם לטענתו המהלך לא היה מתוכנן, אין ספק שהצלחתו של גלדוול היא אסטרונומית ומעמדו נושק לזה של סלבריטאי. במחלקת ההדפסה של הניו יורק טיימס כבר התרגלו לשבץ כל אחד מספריו ברשימת רבי המכר. הוא גם מייסד של חברת פודקאסטים ומנחה מצליח בעצמו. ההצלחה הזו, שהחלה עם פרסום ספרו הראשון, נמשכת גם היום - ודווקא בעידן של טוויטר, הוא מתפרנס היטב מספרי עיון ארוכים ומפודקאסטים. "הסימפטום הכי אבסורדי של זמננו הוא שאנשים יכולים לקרוא את פיד הטוויטר שלהם ולחשוב שהם מקבלים מדגם מייצג של הדרך בה העולם חושב", אמר.
הסופר הקנדי הוסיף: "ראיתי אנשים אינטליגנטים מאוד קובעים שהטוויטר הוא כלי למהפכה, כשבעצם מדובר על רשת חברתית שנותנת קול לאנשים מטורללים. מעבר לכך, יש לזה קשר לחוסר שביעות הרצון הנוכחית שלנו כבני אדם. אנשים משוגעים שהיו בעבר בשוליים יכולים להשמיע את דעתם בעוצמה גבוהה וביעילות רבה - כי יש להם מגפון בדמות אפליקציה".
עם זאת, גלדוול לא רק מאשים את הרשתות החברתיות באופן העגום שבו אנחנו תופסים את המציאות. "הפכנו לממש טובים בהמצאת סיבות לחוסר שביעות רצון", אמר גלדוול. "אנשים נהיו גאונים בחיפוש אחר דרכים להיות אומללים, במקום למצוא דרכים להיות שמחים".
קל להתווכח עם גלדוול על הטענה הזו. העולם בו אנחנו חיים היום לא בדיוק מספק שלל סיבות לחיוביות. ממשבר כלכלי שפוקד את העולם, דרך מלחמה שמתחוללת באירופה ועד משבר אקלים שאותותיו מחמירים יותר ויותר, לא פלא שרוב הכותרות שאנחנו רואים בחדשות הן שליליות. גלדוול בוחר דווקא להזכיר לנו כי ביחס לאיפה שהיינו פעם, מצבנו טוב בהרבה: "בכל פעם שאני פותח ספר היסטוריה אני מרגיש יותר טוב לגבי המציאות הנוכחית. אין ספק שהדברים השתפרו עבור חלק גדול מהעולם, לעומת מה שהיה לפני 70, 50 או אפילו 25 שנים".
לטענתו, אף על פי שתמיד ניתן למצוא בעולם אדם שמצבו טוב יותר משלך, הבעיות של זמננו עדיפות מבעיות העבר. "היית מעדיף לחיות בארץ ישראל של שנות הארבעים, כשהתחוללה מלחמה קיומית? או כאישה בשנות השישים, כשהמשרה המבוקשת ביותר הייתה דיילת ותנאי הקבלה היו שגזרתך, הנבחנת מול שורה של גברים, תהיה צרה ושצבע עורך יהיה לבן? היית מתחלף עם משפחה שחורה בלוס אנג'לס של שנות החמישים, שלא יכלה לגור בשום מקום מלבד פיסה קטנה של רחוב?", פירט גלדוול. לתפיסתו, אין שאלה בכלל מתי היה טוב יותר לחיות: "נכון, יש לנו סדרה נפרדת של בעיות היום, אבל בהשוואה לפעם, המצב הרבה יותר טוב. לא הייתי מחליף את הבעיות של היום באלה של אתמול - על אף משבר האקלים או הסכנה ממלחמה גרעינית".
חלק מהסיבה שמצבנו טוב יותר, הסביר גלדוול, היא מודל 'מרוץ ההתחמשות': "יש קרב מתמשך בין הבעיות שלנו לבין היכולת שלנו לפתור את הבעיות שלנו. אנחנו מתקבעים מאוד על הקצב המואץ של הבעיות שלנו ושוכחים שגם היכולת שלנו לפתור בעיות מואצת. השאלה היא מה מאיץ יותר מהר? לקח לאדם 50 שנה לפתח חיסון לפוליו, ואת החיסון לקורונה פיתחו תוך שבועות". הסופר הדגיש: "הנקודה שלי היא שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, אבל אסור לנו להתייחס לעולם כאילו הבעיות הולכות ונערמות והיכולת שלנו להתמודד איתן עומדת במקום, כי גם היא דוהרת קדימה כל הזמן - אפילו מהר יותר מקצב היווצרות הבעיות".
מדוע החוצפה הישראלית היא דווקא מחמאה?
גלדוול הוא אומן לא רק בכתיבה. כישרונו הייחודי למילים מתבטא לא פעם גם בפודקאסט שהוא מנחה, Revisionist History. הפודקאסט אומנם באנגלית, אבל בפרק ויראלי מ-2019 עסק גלדוול במילה שכולנו מכירים: חוצפה. ב-37 דקות הבדילו גלדוול ושכנו הישראלי בין שני סוגי החוצפה - הפרשנות האמריקנית-יהודית, שלפיה משמעות המילה היא תעוזה או אומץ, והמשמעות הישראלית שהיא חוסר נימוס או גסות רוח. בריאיון הוא הסביר מה מקור ההבדלים בין התפיסות: "אני חושד שזה קשור להבדל בין להיות מיעוט לבין להיות רוב. כשאתה חלק מרוב, יש לך יכולת להתיר התנהגות מסוימת בתוך חברה. אולם, כשאתה במיעוט זה האינטרס שלך להפוך דברים בתרבות, כאלה שיש להם פוטנציאל לעורר התנגדות, למשהו שובב ולא מעלה חשד".
לעקוף מישהו בתור, לחסום שתי חניות, לדבר לא יפה לנותן שירות - כל אלה תואמים למשמעותה הבסיסית של המילה בעברית, המתארת חציית גבולות ההתנהגות המקובלת ללא בושה. בהלכה מוזכרת החוצפה ככינוי להתנהגות לא מוסרית ולא הוגנת. עם זאת, במרוצת הזמן, המילה הפכה למעין מחמאה בתפוצות. "האדם שמראה חוצפה מראה סוג של תערובת של כושר המצאה והתבטאות נועזת, מעניינת ויצירתית", נימק גלדוול. "עבור קהילות יהודיות בעולם, החוצפה היא אסטרטגיה להתמודדות עם מעמדך בשוליים. אנחנו יודעים שיש למיעוטים נטייה לפתח כישורים חתרניים כדי להשיג מטרה, וזאת דוגמה לכך".
הסופר המוערך טען כי גם בארץ החוצפה הישראלית נתפסת כחיובית. "יש תיאוריה שנקראת 'מרחק כוח', המתארת את מערכת היחסים בין סמכות לכפופים לה. למשל, במדינה שבה המנהיגים חיים בארמונות ונוהגים ברכבי יוקרה, יש תחושה שההנהגה מורמת מאוד מהעם והיא נחשבת מדינה בעלת 'מרחק כוח' גדול", הסביר גלדוול. "ישראל היא אחת מהתרבויות עם מרחק הכוח הקצר בעולם. הדוגמה טובה ביותר לכך היא הסיפור המפורסם על ההחלטה של שרון שלא לציית לפקודה. באירופה הוא היה נאלץ לעמוד בפני משפט צבאי, אך בישראל רחשו לו כבוד, הוא נחשב לגיבור ולבסוף נהיה ראש ממשלה. ככה נראית חוצפה בעיני".
החוצפה היא לא הנושא הישראלי היחיד בו עוסק גלדוול. בפרק שנקרא "הפרדוקס הסאטירי", הוא ניתח יחד עם העורך הראשי של ארץ נהדרת, מולי שגב, את רעיון הסאטיריזיציה של הפוליטיקה. "אני חושב שאנחנו עושים טעות בכך שאנחנו מעריכים סאטירה על פי גודל ההשפעה שיש לה על התרבות״, הוא נזכר בפרק הפודקאסט. ״זה לא אמור להיות המדד שבו אנו משתמשים כדי להעריך אותה. לפעמים הסאטירה היעילה ביותר היא סאטירה שלא משפיעה בכלל. אם מערכון לא השפיע באופן מידי או פגע ביותר מדי אנשים, זה לא אומר שהוא לא היה צריך להיעשות. קומדיה היא מקום שאפשר לנסות כל דבר, אז בואו לא נתפס למשחק הזה של ניסיון להתייחס אליה כמדיניות חברתית שניתן לבצע עליה ניתוח של תועלת והשפעה".
רק לאחרונה פורסם ספרו של גלדוול, "כנופיית המפציצים". מי שקרא את ספריו של גלדוול או מכיר את דמותו עשוי לשאול מה הקשר בין הסופר לבין מלחמה. רוב חיבוריו עוסקים בתופעות אנושיות ובמגמות חברתיות, אולם בספרו החדש הוא בוחר להתמקד באירוע היסטורי. בדומה לכל עבודה פרי יצירתו של גלדוול, הספר שעוסק בהפצצת טוקיו במהלך המלחמה מכיל רבדים סוציולוגיים ומעלה בפני הקורא שאלות פסיכולוגיות.
בנוסף לספר הקריאה, גלדוול הקליט גרסת אודיו הכוללת פקודות של גנרלים, רעשי מטוסים ופצצות מתרסקות, מעין היסטוריה שהתעוררה לחיים באמצעות כוחו של הקול. "ספרי האודיו שלנו מייצרים יותר סרט תיעודי ופחות נרטיב ישר. מעבר לסיבות הפרקטיות להעדפת שמע על פני ויזואליה או כיתוב בלבד, יש גם מרכיב אמוציונלי. יש משהו נוגע ללב בזה שלוחשים לך באוזן, שפונים אלייך", תיאר גלדוול. "כל הפודקאסטים הטובים ביותר הם דווקא רגשיים - לא לינאריים ומחושבים, אלא סוג של סיפורת לא מסורתית שמנסה להגיע אלייך, ואין לזה מקביל אחר מבחינת חווית המאזין".