בשעה 8 בבוקר באותו יום שבת, ברגע כמעט יחיד של תקווה הגיח טנק ישראלי לתוך מתחם המסיבה בנובה: טנק אחד בודד בתוך התופת בשעות שבהן לא נראה שום זכר לצה"ל הגדול. הסיפור הזה סופר במלואו ב"עובדה", בפרק שנקרא "טנק אחד בנובה", ובו התראיין גם מ"פ צעיר, דב לנג שמו. לוחמי הטנק היו חיילים שלו, ומה שעבר עליהם היה רק סיפור אחד מכל מה שעבר עליו ביום המטורף ההוא.
ב-7 באוקטובר היה דב לנג, היום כבר בן 30, מפקד פלוגת הטנקים שחלשה על כל גזרת הצפון של רצועת עזה: זיקים, ניר עם, כפר עזה, בארי - וגם המסיבה בנובה. אחר כך הוא הוביל את חייליו ללחימה בתוך עזה. אבל לפני אותו יום הוא הוצב יחד עם חיילי שאר הפלוגה שלו, פלוגת מלכות חרמון, לתפוס את הקו של צפון רצועת עזה.
"בפלוגה יש לי עשרה טנקים, ובאותה שבת היו שישה", סיפר דב, שהתרחיש הקיצוני ביותר שנערכו אליו לא היה אפילו קרוב למה שהתחולל ב-7 באוקטובר. "התרחיש שנערכנו אליו הוא פשיטה במוקד אחד או שניים, ובמוקד הזה יש בין 12 ל-15 מחבלים. הטנקים מגיעים ומשמידים את הכוחות לפני שהם בכלל מספיקים להגיע ליישובים. ראיתי הפרות סדר בשיאן ב'צעדות השיבה' ב-2018, הייתי רגיל לסיטואציות האלה, ובאיזשהו מקום התרגלתי לזה שכשרואים עשרות עזתים מתקרבים לחומה, זה בסדר. כל עוד הם לא חוצים את הגדר, הכול בסדר", מספר דב.
בבוקר 7 באוקטובר היה דב בביתו בחיפה. את הטלפון הראשון קיבל כבר לקראת השעה 7:00, ובו נודע לו שיש חדירות למרחב. הוא נסע דרומה. "הבנתי מהר מאוד שכל הכוחות נלחמים או מנותקי קשר, ושאין שרשרת פיקוד. כל הפיקוד והשליטה התרסקו ולא הייתה לי גזרה משלי. החלטתי שאני צריך לעלות לטנק ולהצטרף ליחידה כמה שיותר מהר. הגעתי לשם ובניתי צוות שאף פעם לא נלחם יחד, שאף פעם לא היה בטנק יחד, ושהולך בעצם להיכנס בפעם הראשונה לטנק".
"החבר'ה שלי יורדים מהאוטובוס, חלקם בוכים, כולם שבורים"
דב מחליט להפוך ממפקד הפלוגה למפקד טנק, ועד מהרה גם מבין שהטנק שלו הוא הטנק הכשיר היחיד בגזרה. "קשה לעכל את זה. התחלתי לדמיין שכל הפלוגה שלי נהרגה וניסיתי להתנתק מתחושת האחריות שיש לי ולהתחבר לקיבוץ ניר עם, למשימה הממוקדת שהייתה לי אז כלוחם". הוא קיבל עשרות הודעות ושיחות באותו בוקר, מחייליו ומפקדיו, שיחות שלהן לא היה יכול לענות כי היה עסוק בלחימה עצימה.
שיחה אחת הוא כן הצליח לנהל בתוך הכאוס, עם אחד ממפקדי המחלקה שלו שהיה ממוקם מחוץ לכפר עזה. "באותן שעות הוא חשב שהוא מגן לבד על כפר עזה, מונע מעשרות מחבלים שמגיעים מכיוון הגדר להיכנס לתוך כפר עזה. מה שהוא לא ידע, הוא שבאותו זמן שהוא מגן, מנותק קשר, בלי תמונת מצב, בלי שרשרת פיקוד, ובלי מישהו שמחלק פקודות – התבצע טבח נורא בתוך הקיבוץ".
את אותו יום סיימה הפלוגה שלו בחמישה הרוגים, גופתו של אחד מהם עדיין מוחזקת בידי חמאס. ואחרי כל זה - דב המשיך להוביל את החיילים שלו, מי שראו וחוו דברים קשים, לתוך הלחימה ברצועה. "הפלוגה הייתה במצב מנטלי מאוד מאוד קשה, גם כי אין לנו טנקים ושריונרים מחוץ לטנק, זה כמו דג מחוץ למים. ראיתי את החבר'ה שלי יורדים מהאוטובוס, חלקם בוכים, כולם שבורים. הסתכלתי בעצמי ואמרתי, איך אני מביא את הפלוגה שלי להיראות מוכנה להיכנס. זו הייתה משימה בלתי אפשרית באותו זמן. התחלנו תהליך של שבועיים ובהם שיקמנו את הטנקים ואת הרוח ואת היחידות של הפלוגה שהתרסקה באותו בוקר".
דב הוביל את לוחמיו ללחימה בתוך עזה בגבורה רבה, אבל לצד כל זה הוא לא שכח את אותו בוקר שבו הוא והפלוגה שלו הופקרו - וקיים בו הרבה כעס על קצינים בכירים, בעיקר כאלה שמותחים ביקורת על הלוחמים שהיו שם, מי שהיו "הש"ג" באותו בוקר בגזרה. "כל הלוחמים שלי נלחמו בטנקים, נלחמו במוצבים, אף אחד מהם לא ברח ואף אחד לא הסתתר גם אחרי קרב מאוד מאוד קשה. בכל הגזרה הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם. ולבוא ולנסות באיזושהי דרך להטיל עליהם את האחריות או את האשמה, זה דבר נורא, זה דבר לא ערכי, לא מוסרי. אני לא מקבל את זה בשום דרך".
"איפה הם היו, למה לא נתנו התרעות"
"אני יודע לא רק על הלוחמים שלי אלא גם על כל מי שהיו שם באותו בוקר: כולם נלחמו שם בגבורה עילאית, שלא נותנת מקום לביקורת כלפיהם. הביקורת צריכה לדלג מעליהם", ממשיך דב. "הביקורת הזאת גם מלבה את תחושת האשמה שאותם לוחמים הולכים איתה. מפקדים בכירים שאלו אותי אם הייתה 'כוננות עם שחר' באותו בוקר, או למה היו רק שישה טנקים. אלה שאלות שכאילו באות להאשים את אותם לוחמים, שסיכנו את החיים שלהם, מבלי שקיבלו שום התרעה. עכשיו, אני לא בא ומייפה את אותם לוחמים, זה התפקיד שלהם. אבל התפקיד שלכם זה לתת את ההתרעה. התפקיד שלכם זה לעבות את הגזרה. התפקיד שלכם זה להכין אותנו לתרחיש שאליו אנחנו אמורים להיות מוכנים".
"שישאלו את עצמם, איפה הם היו, למה לא נתנו התרעות", מסביר דב. "יש מקום לבוא ולתחקר את החיילים, לראות ולהסביר מה קרה. אבל המערכת, לפני שהיא עושה את זה, צריכה לקבל אחריות למעשיה ולתקלה שנקראת 7 באוקטובר. זה לא שאני מצפה ממפקד האוגדה להיות עם הטנק. אבל אני מצפה שהמפקדים האלה יכינו את הקרקע כמו שצריך וייתנו את ההתרעה המספקת. אנשים תמיד שואלים אותי, 'תגיד, אם הייתם יודעים שעה לפני האסון, זה היה משנה משהו?' אז אני אומר, ברור שזה היה משנה משהו. יכול להיות שזה לא היה עוצר הכול. יכול להיות שהטנקים היו נפגעים, ואני לא יודע מה היה קורה. אבל האם היינו משפרים את תנאי ההתחלה שלנו? חד-משמעית".
>> בפרק הקודם של "הגיבורים של עובדה" חזר בן שני לשוחח עם ד"ר תמר שלזינגר, העובדת הסוציאלית שליוותה במשך 12 שעות את הילדים מיכאל ועמליה שהסתתרו בארון בחדר הממ"ד בכפר עזה, בעת שאחותם אביגיל נחטפה לרצועה.