בשעה 8 בבוקר באותו יום שבת, ברגע כמעט יחיד של תקווה, טנק ישראלי הגיח לתוך מתחם המסיבה בנובה: טנק אחד בודד בתוך התופת בשעות שבהן לא נראה שום זכר לצה"ל הגדול. הסיפור הזה סופר במלואו בעובדה בפרק שנקרא "טנק אחד בנובה", בו התראיין גם מ"פ צעיר, דב לנג שמו. לוחמי הטנק מהנובה היו חיילים שלו, ומה שעבר עליהם היה רק סיפור אחד מכל מה שעבר עליו ביום המטורף ההוא.
בשבעה באוקטובר דב לנג, היום כבר בן 30, היה מפקד פלוגת הטנקים שחלשה על כל הגזרה הצפונית של רצועת עזה: זיקים, ניר עם, כפר עזה, בארי - וגם המסיבה בנובה. אחר כך הוא הוביל את החיילים שלו ללחימה בתוך עזה. אבל לפני אותו יום הוא הוצב יחד עם חיילי שאר הפלוגה שלו, פלוגת מלכות חרמון, לתפוס את הקו של צפון רצועת עזה.
"בפלוגה יש לי עשרה טנקים, ובאותה שבת היו שישה", סיפר דב, שהתרחיש הקיצוני ביותר אליו נערכו לא היה קרוב למה שהתחולל ב-7 באוקטובר. "התרחיש שאליו נערכנו זה פשיטה במוקד אחד או שני מוקדים, שבמוקד הזה יש בין 12 ל-15 מחבלים. זה אומר שהטנקים מגיעים ומשמידים את הכוחות לפני שהם בכלל מספיקים להגיע ליישובים. ראיתי הפרות סדר בשיאן בצעדות השיבה ב-2018, הייתי רגיל לסיטואציות האלה, ובאיזשהו מקום התרגלתי לזה שכשרואים עשרות של עזתים מתקרבים לחומה זה בסדר. כל עוד הם לא חוצים את הגדר, הכל בסדר", מספר דב.
בבוקר השבעה באוקטובר דב היה בביתו בחיפה. את הטלפון הראשון קיבל כבר לקראת השעה 7:00, ובו נודע לו שיש חדירות למרחב. הוא נסע דרומה. "הבנתי מהר מאוד שכל הכוחות נלחמים או מנותקים קשר, ושאין שרשרת פיקוד. כל הפיקוד והשליטה התרסק ולא הייתה לי גזרה משלי. החלטתי שאני צריך לעלות על טנק ולהצטרף ליחידה כמה שיותר מהר. אני מגיע לשם ובונה צוות שאף פעם לא נלחם ביחד, שאף פעם לא היה בטנק ביחד, ושהולך בעצם להיכנס פעם ראשונה לטנק".
"רואה את החבר'ה שלי יורדים מהאוטובוס, חלק בוכים, כולם שבורים"
דב מחליט להפוך ממ״פ הפלוגה למפקד טנק, ועד מהרה גם מבין שהוא הטנק הכשיר היחיד בגזרה. "קשה לעכל את זה. אני מתחיל לדמיין שכל הפלוגה שלי נהרגה, ואני מנסה להתנתק מתחושת האחריות שיש לי ולהתחבר לקיבוץ ניר עם, למשימה הממוקדת שיש לי עכשיו כלוחם". הוא קיבל עשרות הודעות ושיחות באותו בוקר, מחייליו ומפקדיו, שיחות להן לא יכל לענות כי היה עסוק בלחימה אינטנסיבית.
שיחה אחת הוא כן הצליח לנהל בתוך הכאוס, עם אחד ממפקדי המחלקה שלו שממוקם היה מחוץ לכפר עזה. "הוא באותן שעות חשב שהוא מגן לבד על כפר עזה, כשהוא מונע מעשרות של מחבלים שמגיעים מכיוון הגדר, להיכנס לתוך כפר עזה. מה שהוא לא יודע, זה שבאותו זמן שהוא מגן, מנותק קשר, בלי תמונת מצב, בלי שרשרת פיקוד, ובלי מישהו שמחלק פקודות, בעצם מתבצע טבח נורא בתוך הקיבוץ".
את אותו יום סיימה הפלוגה שלו עם חמישה הרוגים, גופתו של אחד מהם עדיין מוחזקת בידי חמאס. ואחרי כל זה - דב המשיך והוביל את החיילים שלו, מי שראו וחוו דברים קשים, לתוך הלחימה בעזה. "הפלוגה הייתה במצב מנטלי מאוד מאוד קשה, גם כי אין לנו טנקים ושריונרים מחוץ לטנק זה כמו דג מחוץ למים. אני רואה את החבר'ה שלי יורדים מהאוטובוס, חלק בוכים, כולם שבורים. ואני מסתכל על עצמי ואני אומר איך אני מביא את הפלוגה שלי להיראות מוכנה להיכנס. זו הייתה משימה בלתי אפשרית באותו זמן. ובעצם פה התחלנו תהליך של שבועיים שבהם אנחנו משקמים גם את הטנקים אבל גם את הרוח ואת היחידות של הפלוגה שהתרסקה באותו בוקר".
דב הוביל את הלוחמים שלו ללחימה בתוך עזה בגבורה רבה, אבל לצד כל זה הוא לא שכח את אותו בוקר בו הוא והפלוגה שלו הופקרו - וקיים בו הרבה כעס על קצינים בכירים, בעיקר כאלה שמעבירים ביקורת על הלוחמים שהיו שם, מי שהיו "הש"ג" באותו בוקר בגזרה. ״כל הלוחמים שלי נלחמו בטנקים, נלחמו במוצבים, אף אחד לא ברח ואף אחד לא הסתתר גם אחרי קרב מאוד מאוד קשה. בכל הגזרה הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם. ולבוא ולנסות באיזושהי דרך להטיל עליהם את האחריות או את האשמה, זה דבר נורא, זה דבר לא ערכי, לא מוסרי. אני לא מקבל את זה בשום דרך".
"איפה הם היו, למה לא נתנו התראות"
"אני יודע לא רק על הלוחמים שלי אלא גם על כל שהיו שם באותו בוקר, שכולם נלחמו שם בגבורה עילאית, שלא נותנת מקום לביקורת כלפיהם, הביקורת צריכה לדלג מעליהם״, הוא ממשיך. ״והביקורת הזאת היא גם מלבה את תחושת האשמה שאותם לוחמים הולכים איתה. מפקדים בכירים שאלו אותי אם הייתה כוננות עם שחר באותו בוקר, או למה היו רק שישה טנקים. אלה שאלות שכאילו באות להאשים את אותם לוחמים ששמו את החיים שלהם, מבלי שקיבלו שום התראה מוקדמת. עכשיו, אני לא בא ומייפה את אותם לוחמים, זה התפקיד שלהם. אבל התפקיד שלכם זה לתת את ההתראה. התפקיד שלכם זה לעבות את הגזרה. התפקיד שלכם זה להכין אותנו לתרחיש שאליו אנחנו אמורים להיות מוכנים".
"שישאלו את עצמם, איפה הם היו, למה לא נתנו התראות", מסביר דב. "יש לזה מקום לבוא ולתחקר את החיילים ולראות ולהסביר מה קרה. אבל המערכת לפני שהיא עושה את זה, היא צריכה לקחת אחריות על עצמה ועל התקלה שנקראת שבעה באוקטובר. זה לא שאני מצפה ממפקד האוגדה להיות עם הטנק. אבל אני מצפה שהמפקדים האלה יכינו את הקרקע כמו שצריך וייתנו את ההתראה המספקת. אנשים תמיד שואלים אותי, תגיד, אם הייתם יודעים שעה לפני, זה היה משנה משהו? אז אני אומר, ברור שזה היה משנה משהו. יכול להיות שזה לא היה עוצר הכול. יכול להיות שהטנקים היו נפגעים, ואני לא יודע מה היה קורה. אבל האם היינו משפרים את תנאי ההתחלה שלנו? חד משמעית".
>> בפרק הקודם של "הגיבורים של עובדה", בן שני חוזר לשוחח עם ד"ר תמר שלזינגר, העובדת הסוציאלית שליוותה במשך 12 שעות את הילדים מיכאל ועמליה שהסתתרו בארון בחדר הממ"ד בכפר עזה, בעת שאחותם אביגיל, נחטפה לרצועה.