כמעט שמונה חודשים עברו מאז הפעימה השלישית של עסקת נובמבר, אז חזרה חן אלמוג-גולדשטיין מהשבי בעזה יחד עם שלושת ילדיה. היום (שלישי) ב"אחד ביום", הפודקאסט היומי של N12, היא מספרת את סיפורה ומשחזרת את החטיפה, הימים הארוכים, והחזרה הביתה.

החטיפה

"יש דברים שאנחנו לפעמים יכולים לצחוק עליהם היום, גם אם אז זה היה אולי קשה", מספרת חן. יותר מכול, קשה לה המחשבה על מה שעשו להם, על הפגיעה האיומה. "זה לא נתפס. הילדה שלי נעלמה לי, והבעל שלי שאני איתו 34 שנים, נעלם לי מהחיים. מצד אחד זה נראה שרק לא מזמן היינו כולנו ביחד משפחה של 6 נפשות. מצד שני, כבר עבר כל כך הרבה זמן שאנחנו לא ביחד. זה מלווה אותי כל הזמן".

גם הזיכרונות של מה שהיה בעזה מלווים אותה. כדי לא לשכוח, ואולי גם כחלק מתהליך העיבוד, חן מרבה לספר את הסיפור שלה, שכמו סיפורים רבים מאותו בוקר ה-7 באוקטובר התחיל בממ"ד. במשך 5 שעות היא שהתה שם עם בני משפחתה, עד שהצליחו המחבלים להיכנס בצעקות. הם רצחו את בתה הבכורה ים ואת בעלה נדב, והובילו אותם לרכב.

"תוך שבע דקות היינו בעזה", היא משחזרת. "הקלות הבלתי נסבלת שזה קרה, המהירות. היינו בשוק. אנחנו אחרי הרצח של נדב בממ"ד, אחרי רצח ים, ואני באוטו עם הילדים. היה לי חשוב מהר מאוד להגיד לילדים שים לא איתנו, וכנראה גם נדב כי עוד היה איזשהו ספק. אמרתי, אולי פספסנו את כוחותינו בכמה דקות, אולי הם הצליחו להושיע, לעזור לנדב".

משפחת אלמוג-גולדשטיין (צילום: מתוך "אינטימי" עם רפי רשף, קשת 12)
משפחת אלמוג-גולדשטיין. האב נדב והבת ים נרצחו, האם והילדים נחטפו ושוחררו לאחר 51 ימים בשבי | צילום: מתוך "אינטימי" עם רפי רשף, קשת 12

חן ושלושת ילדיה היו בדרכם לעזה, מבוהלים, עוד לא מעכלים את מה שהרגע אירע בביתם. "אני זוכרת שאמרתי שזה גורלי עכשיו, אולי אגיד להם לברוח. ומצד שני פחדתי, אמרתי שזה מסוכן, שאנחנו בידיים שלהם. הילדים שאלו אותי מה קרה לי בשפתיים, כנראה שהן היו לבנות. הייתי המומה".

"הכרחתי את עצמי לזכור את ים ירויה"

בהגיעם לעזה המחבלים העבירו אותם לרכב אחר, ומשם לבית פרטי ובו פיר מנהרה. טל בן ה-9 נבהל מהחור השחור והחל לבכות. הארבעה החלו לרדת לתוך המנהרה, ושם הם פגשו חטופים נוספים מכפר עזה, כל אחד וסיפור החטיפה שלו. הם חשבו שמדובר בימים ספורים עד חזרתם לארץ. "קרה פה דבר שלא קרה אף פעם, נשים, ילדים, מבוגרים, חיילות. קודם כל ישחררו אותנו, ואז יחליטו מה לעשות". המחשבה הזו היא שהחזיקה את חן, אבל ככל שהימים עברו, היא הבינה שהסיפור לא יסתיים בקרוב.

המנהרה שבה שהו הייתה מחוסרת אוויר, והחדר שבו ישנו היה קטן עם מזרנים. ההתניידות בפנים, אפילו לשירותים, הצריכה הליכה עם פנס. "אני זוכרת שהייתי מאוד עסוקה בלנסות להבין עם עצמי מה קורה פה ולשרוד, והייתי עסוקה בעצמי ובאבל ובכאב, ואגם הייתה שותפה לזה. כל הזמן חשבתי על מה קרה בבית. אתה לא מצליח לישון, כי חם, כי מפגיזים, כי לא נוח, כי מפחיד. אז הכרחתי את עצמי לזכור איך ראיתי את ים ירויה, כמו עינוי שהכרחתי את עצמי, או כדי שאני לא אשכח את זה. לשמחתי, עם חלוף הזמן, המראה הזה מיטשטש, ואני כן זוכרת אותה יפה ושמחה".

חן גולדשטיין אלמוג, ששוחררה מהשבי (צילום: מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים)
חן אלמוג-גולדשטיין בעצרת לשחרור החטופים | צילום: מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים

הילדים ראו את אימא שלהם בוכה כמעט כל יום, למרות שהמחבלים דאגו להראות שהם לא אוהבים את זה. "לא רוצים אותנו עצובות, רוצים אותנו שמחות. אז אם אנחנו בוכות, אנחנו צריכות לצאת מזה מהר, או להסתיר את זה, שזה גם סוג של פגיעה רגשית מתמשכת. והם גם רואים את אימא שלהם צוחקת לפעמים, כן, גם בעזה. ניסינו בתוך המצב הזה לחיות".

ביום הרביעי המחבלים הוציאו אותם מהמנהרה למקום חדש, לתוך בית שצמוד למנהרה. הבית נשמע להם הומה: קולות של ילדים, תינוקות, נשים, אולי כמה דורות. "אנחנו בחדר עם הרבה מזרנים ומביאים לנו לשם תה, ומתחילים להכין אותנו למעבר. אנחנו שומעים את ההתקפות, עזה כבר מופגזת", היא משחזרת. "מביאים לנו את הבגדים המסורתיים, לבשנו את זה והתחלנו לבכות. כאילו לוקחים לך את הזהות שלך, את מי שאתה. ביקשנו להישאר כולנו יחד, אבל את הבחור הצעיר מכפר עזה שהיה איתנו לקחו, ויותר לא ראינו אותו".

הפגישה עם החיילות החטופות

בשלב הזה הם הגיעו לדירה נוספת, בה שהו יומיים ושם גם פגשו שתי חיילות חטופות. "זה היה מאוד מרגש. הן היו פצועות מאוד קל, וסיפרו את סיפור החטיפה שלהן. אלה בנות שעשו טירונות וקורס תצפיתניות, רק הגיעו לבסיס, עוד לא סיימו חפיפה. הן סיפרו על דברים קשים מאוד שראו וחוו". עברו רק כמה שעות וחן והילדים שוב קיבלו הנחייה להתלבש, ועברו לדירה נוספת.

"תנאים לא פשוטים בדירה גם", מסבירה חן. "יש חשמל לשעה, שעה וחצי, לא כל יום. אוקטובר זה חודש מאוד חם, אז מאוד קשה בלי מאוורר. הם פותחים וסוגרים את החלונות כדי שלא ישמעו אותנו. ביקשנו לעשות הליכה, להפעיל קצת את הגוף, מה שיכולנו לשלוט בו בחיים שלנו. אגם עשתה שם לפעמים תרגילים שהיא זוכרת מהאימונים שלה בסטודיו. כל בוקר נוחתת המועקה הזו שאת עוד שם, ככל שהימים עוברים".

חן מספרת שהיה לה מאוד קשה להירדם במשך כל התקופה. מלבד התנאים הקשים היו גם ההפגזות, ביום ובלילה, מהאוויר ומהים. הבית התנדנד, והחוטפים ניסו להרגיע אותן ואמרו להן שהנפילה תהיה רחוק. הם חיו על 2 ארוחות מסודרות ביום: בהתחלה פיתות, ולעיתים מקלחת אבל ללא מים זורמים. מה שחיבר אותן למציאות, מלבד שעון שהיה בחדר, היה רדיו שהם היו מבקשים - ולפעמים מקבלים. "היינו מבקשים לפני מהדורות, אומרים להם 10 דקות. מהדורה שלא דיברו בה על החטופים שברה את ליבנו עמוקות, לא יכולנו להשלים עם זה שמדברים על העמקת הלחימה ולא מדברים עלינו. והיו מהדורות כאלה".

תיעוד מחזרתם ארצה משבי חמאס של משפחת גולדשטיין (צילום: דובר צה"ל)
בדרך הביתה. תיעוד משחרור בני משפחת אלמוג-גולדשטיין | צילום: דובר צה"ל

באמצעות הרדיו, חן גם קיבלה את החותמת הסופית שנדב בעלה כבר לא בין החיים. "שמענו באיזשהו שלב סוף של ריאיון עם אבא שלי, וכשאודיה קורן הודתה לו על הריאיון היא אמרה, 'אנחנו מצטערים על ים ונדב'. אם היו המחשבות שאולי הכוחות הצליחו לעזור, אז לא. זו הייתה הפעם הראשונה שגל, בן 12 עכשיו, בכה. ועדיין, כל הזמן ביקשנו את הרדיו".

הידוק השמירה לאחר מבצע החילוץ

אחרי שחרורה של אורי מגידיש, המצב עם החוטפים נהיה מתוח יותר. "פתאום הם היו שלושה וארבעה עלינו, ראינו מה זה עושה לשובים שלנו. עכשיו אחרי החילוץ של הארבעה, עם כל השמחה על כל אחד שחוזר, חשבתי על מי שעוד שם. מה קורה איתם? מהדקים עליהם את השמירה? מעבירים אותם? שלחתי הודעה לאמהות של הבנות שעוד מחכות כאן. פחדתי עליהם. אולי פוגעים בהם יותר, אולי עושים להם משהו".

גם שיחות עם השובים היו להם. הם דיברו על פוליטיקה, על העיסוק שלהם, על עומקו ושורשו של הסכסוך. "הם אמרו לנו, אנחנו באים לגור איתכם. זאת התוכנית שלהם, הם מתכוננים לזה. אחד למשל הוא יודע עברית, לומד במרכז עם מורה ועם מחברת, אגם ישבה איתו. הם גם אמרו לנו שהם אוהבים אותנו, שאנחנו משפחה טובה. הם אמרו, אל תחזרו לכפר עזה. אנחנו נשתקם, ונבוא בפעם הבאה. התרשמנו שהם בשיכרון חושים ומחכים לבאות. לא התרשמנו שרוחם נופלת נוכח התקפותינו הצבאיות".

יחד עם זאת, חן מספרת שהן הופתעו לגלות גם צד אחר של השובים שלהם. את הגעגוע לנשים, את הבכי על חוסר הידיעה מה קורה עם המשפחה שלהם. "אמרתי, מה? הם מצפים שאני אהיה אמפתית? מה קורה פה? אמרתי להם כל פעם, רצחתם את הבעל שלי, רצחתם את הבת שלי. הם כל הזמן נצמדו לקוראן, אמרו שלפיו אישה היא מלכה ושאסור לרצוח נשים וילדים. שאלתי אותם, 'למה רצחתם את הבת שלי?'".

לשרוד תחת ההפגזות

באחד הלילות הוציאו את חן ואת שלושת הילדים לרחוב אחרי שהדירה בה היו חטפה הדף. "חושך לגמרי, עזה הרוסה וחבולה", חן נזכרת. "לא הלכנו דרך ארוכה, אבל אני עם הילדים שלי בחוץ, ברחובות עזה, ומתחיל ירי עלינו. אני רואה את העיניות האדומות, ואני רואה כדור אש, וירי עלינו. השובים דנו איתנו באבסורד הזה, שהם מגינים עלינו מפני כוחותינו. הם היו שמים לנו את זה מול הפרצוף, מחייכים. 'אתם מבינים? אנחנו שומרים עליכם'". לילה אחד אף ישנו בסופרמרקט שחטף הדף. "זה היה פחד מוות, השניות שלפני המוות. והם הגנו עלינו עם הגוף שלהם, המחבלים, החוליה הזו. העובדה שאנחנו חיים היא די נס. אלה תחושות מאוד קשות. איך אנחנו שם ואתם ככה נלחמים? איך?".

"אי אפשר להבין את זה, אי אפשר לתפוס את זה", היא ממשיכה. "זה נורא. זה דברים ששם כמעט שברו אותי. וכשהם היו אומרים לי 'גלעד שליט', ומסתכלים עלי, אמרתי, מה, אני הולכת להיות פה חמש שנים עם הילדים? אין מצב, לא יכול להיות. זה היה, הייתי מסלקת את המחשבה הזאת מהר, כי זה היה לי מאוד קשה".

מהסופרמרקט הם עברו למסגד, מהמסגד לדירה נוספת, ומסביבם הפגזות. "אני זוכרת ששאלתי אותם אם מישהו יודע מה איתם. בקלות יכלנו באיזו הפגזה, באיזה הדף… אין כבר לאן ללכת, אין לאן לברוח". ובכל אותו זמן בתה אגם מלטפת אותה, ומנסה להרגיע. "היא הייתה כמו שותפה שלי, אפילו היפוך תפקידים. שכחתי לפעמים שהיא הילדה שלי".

השחרור

לבסוף, הם התחילו להרגיש שמשהו קורה. שיכול להיות אפילו שהם לקראת שחרור וחזרה לישראל. אחד השובים נפרד מהם, ואפילו ביקש מחן לשמור על אגם. הם עשו להם הכנה, אמרו שהם הולכים לרדת מתחת לאדמה ולפגוש עוד ישראליות. "הייתה ירידה ארוכה למנהרה, 50-40 דקות הליכה עם עצירה באמצע. פגשנו את הישראליות, חיילות. חלקן היו לבד, חלקן היו פצועות ולבד. חלקן גם עברו דברים מאוד קשים, תקיפות מיניות אכזריות".

המחשבה על ההגעה הביתה הייתה משמחת, אבל מורכבת. חן מספרת שהיא פתאום הבינה שלצאת החוצה אומר להתמודד עם הקושי, עם האובדן של ים ושל נדב. ולבסוף, היום בו השתחררו, היום ה-51 למלחמה, הגיע סוף סוף. "זה היה יום מורט עצבים. הכל לקח זמן, וגם פרידה קשה מהבנות. הן היו עסוקות במי ייצא, קודם האזרחיות, אחר כך החיילות שהבינו שייקח להן קצת זמן. אני מניחה שהן לא שיערו שהן יהיו שם כל כך הרבה זמן".

יחד איתן היו גם שתי אזרחיות נוספות, פצועות, מלבד החיילות. גם אותן טרם שחררו, הן עדיין שם. "היה נראה שהן ייצאו אחרינו, ושהן הבאות בתור. ופרידה קשה של מה להגיד, מה לא להגיד להורים. הן ביקשו שאלחם בשבילן, שלא נשכח אותן. ביקשו שנלך להפגנות, שנדבר עם ההורים שלהן. הכל היה בהנחה שהן תכף יוצאות אחרינו. וזה לא קורה. הן עוד שם".

"הן גילו שם תעצומות נפש", מספרת חן. "עם הפציעות הנפשיות, הפיזיות שלהן, מנסות לתפקד, להיות אחת בשביל השנייה. כל התקופה הארוכה שאנחנו כבר כאן אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו אם עוד יש להן את זה, את הביחד, את התעצומות נפש האלה. וכמה זמן אפשר להיות בתוך דריכות של מלחמה? מהיכן הן שואבות את הכוחות שלהן, כי הן היו על הקצה".

חן ושלושת ילדיה עברו לידי הצלב האדום. המעבר היה במקום המוני מאוד, חשוף מאוד, בזמן שהמון עטה על המכוניות והכה בחלונות. "ופתאום במטה קסם אנחנו עוברים לכוחותינו, וזה היה מאוד מאוד מרגש. החזרה הזאת הייתה השמחה הכי עצובה של החיים שלי", מספרת חן בהתרגשות. קיבלו אותנו ברגישות רבה, וחשבו על כל דבר, והכל היה בכמויות, רק לתת לנו. עמדנו שם עם הצוות האווירי, אחרי שכל כך פחדנו מהם שם בעזה, מהפעולות באוויר".

החטופות שנשארו מאחור

כשהייתה בעזה חן נשבעה שתדבר על המורכבות הזו, אבל בארץ ביקשו ממנה שלא לדבר על זה יותר מדי. "מנחים אותנו לא לדבר עם התקשורת, לא עם התקשורת הזרה, כי זה לא עושה לנו שירות טוב. אבל זה דבר קשה ביותר". עוד היא מספרת על הקושי של אנשים לעשות את הדבר הפשוט והנדרש - לבקש סליחה. "אתה רואה אנשים שעשו מבצעים והתקדמו, והגיעו לעמדות מאוד בכירות בצבא, לא מסוגלים לבוא ולהגיד סליחה. ׳סליחה על מה שעברת בשביעי, בתוך הממ"ד, שלא הגענו אלייך. נלחמנו, לחמנו, היינו בזירה אחרת, לא הצלחנו להגיע אליכם. סליחה שהיית בעזה והפגזנו, והיית שם עם הילדים שלך׳. אני לא מבקשת את זה שיעמדו בתור ויגידו סליחה, אבל זה גם ממקום מאוד של הערכים שחינכנו, נדב ואני, הילדים שלנו. לקחת אחריות, להיות ראש גדול".

"אני כן חווה מהאמונים על ביטחוננו את הבושה הרבה פעמים", היא מוסיפה. "אני חווה את הכאב. את הראש המושפל, בלי שהם יגידו את הסליחה או ייגשו אליי. זה פוגש את האנשים במקום הכי אישי שלהם, כמעט כולם הם בעלי משפחות ועם ילדים. ואתה מרגיש את הקושי. הרבה פעמים את השתיקות. אני מרגישה שהם מאוד איתי באותו רגע כשאני עומדת ומספרת. ואחר כך זה מכה בי, כמה היינו לבד בשביעי. היינו כל כך לבד".

את החטופות שנותרו מאחור, חן לא שוכחת, והיא דואגת להעביר את המסר ולדבר עליהן בכל מקום אליו מגיעה. "אנחנו כל יום שואלות את עצמנו אם אנחנו עושות מספיק. ואני מקווה שכל אחד, כל אדם פרטי ישאל את עצמו, כי אני יכולה להעיד שהן עושות שם הכל בשביל לשרוד, בשביל לחיות, בשביל להיות בסדר בתוך מציאות מאוד לא בסדר. זה באמת דיסוננס מטורף. אתה חי את החיים, ואתה גם עדיין... הלב שלך במחשבות איתם, עם מי שעוד שם בעזה".