אילנה גריצווסקי עלתה לבדה ממקסיקו לישראל כשהייתה בת 16. אחרי שירות צבאי וכמה שנים של מגורים באילת, היא עברה לגור בשדרות ועבדה בחממות של קיבוץ ניר עוז, בחברת קנאביס רפואי. "בגלל שאני אוהבת חיים רגועים, לא התאים לי לנסוע כל בוקר 40 דקות לניר עוז, אז החלטתי לעבור לקיבוץ". ושם, היא הכירה את מתן צנגאוקר שעבד באחזקה בחברה. "הייתי צריכה מישהו שיבוא לעזור לי להרכיב את כל הדברים בבית, אז הייתי מבקשת ממתן וככה נולד הקשר. בהתחלה לקח לי זמן בגלל הבדל הגילאים, אני בת 31 ומתן בן 24, אבל כשהכרנו יותר לעומק הבנו שיש לנו מלא דברים משותפים, ונהייתה זוגיות מדהימה". ביחד הם ניהלו חיים שלווים בניר עוז ונהנו לטייל עם הכלב שלהם בשטחים שלו ובסביבה הקרובה. כל זה השתנה ב-7 באוקטובר.

"קמתי בבוקר, שתיתי קפה במרפסת ונתתי למתן להמשיך לישון, ופתאום התחיל צבע אדום. בהתחלה המשכתי לשבת כי אנחנו רגילים לזה, אבל פתאום הבנתי שזה כבר משהו לא תקין". אילנה נכנסה הביתה והעירה את מתן, ומאוד מהר הם כבר שמעו לא רק אזעקות, אלא גם יריות וצעקות בערבית. "את רק נכנסת לקבוצות של הקיבוץ, ואת רואה שכולם כותבים 'הם אצלי, הם אצלי', ואת שומעת שהם גם אצלך". מאוד מהר אילנה הבינה שהמחבלים כבר מגיעים אליהם לממ"ד. "הצליחו לפרוץ לנו את הדלת, ואז מתן פשוט זרק עליהם את כל הדברים שהיו על השידה בחדר והצליח לסגור שוב את הדלת, ואז הוא צעק לי לפתוח חלון, לראות שאין אף אחד ולקפוץ. עשיתי את זה וקפצתי, והוא קפץ אחריי. בהתחלה רצנו למרפסת האחורית של השכן שלנו והסתתרנו מאחורי שיח. ראינו שצד אחד כבוש לחלוטין על ידי מחבלים אז מתן אמר לי לרוץ לצד השני. באותו רגע אני כבר לא יכולתי לתפקד כי הבנתי שאין לי לאן לברוח, ואז איבדתי את מתן שרץ קדימה". אילנה החליטה להסתתר מתחת לשמיכה שמצאה, אבל מאוד מהר היא שמעה את המחבלים מתקרבים אליה. "הגיעו חמישה חמאסניקים עם נשקים ופשוט משכו אותי מהשערות וגררו אותי, הצמידו אותי לקיר ורצו שאפתח להם את הטלפון שלי, אבל מרוב לחץ לא הצלחתי והם התחילו להרביץ לי ולכוון אליי נשקים".

קיבוץ ניר עוז עולה בלהבות ב-7.10 בעשר בבוקר (צילום: דקל אגמי)
קיבוץ ניר עוז כפי שתועד בבוקר 7 באוקטובר | צילום: דקל אגמי

"הייתי עם אותם בגדים בערך חודש"

המחבלים העלו אותה על אופנוע והסיעו אותה לתוך עזה. באותו ערב העבירו אותה לבית, שם אחד המחבלים נצמד אליה. "הוא אמר לי 'את ממש יפה, אז מפה את לא יוצאת ואנחנו נעשה משפחה ביחד. את כבר שלי, וגם אם יש עסקה את לא יוצאת'. כשהגיע הלילה הוא הלך, אבל הוא גנב לי את כל התכשיטים". בבוקר הביאו לדירה בה שהתה את ליאת אצילי, גם היא מקיבוץ ניר עוז. "פשוט חיבקתי אותה, כי הבנתי שלפחות אני לא לבד. החזקנו אחת את השנייה. היינו מדברות על המשפחות שלנו ועל הטיולים והארוחות שנעשה ביחד כשנצא מהשבי".

אילנה מספרת שהתנאים בשבי היו קשים. "לא הייתה לנו גישה לאכול או מים, כל דבר זה רק דרך המחבלים. לא הייתה מקלחת, הייתי עם אותם בגדים חודש בערך. לפעמים היה אסור גם ללכת לשירותים, ותרופות לקוליטיס והאנמיה שלי לא קיבלתי עד שהתעלפתי".

ההתכתבות של מתן צנגאוקר (צילום: חדשות 12)
שיחה מתוך הטלפון האישי של מתן צנגאוקר בבוקר 7 באוקטובר | צילום: חדשות 12

לאילנה וליאת נתנו לצפות קצת באלג'זירה. "שמענו שמההתחלה הייתה הצעה לעסקה ושישראל מסרבת, זה כל מה שמשדרים שם. פעמיים ראיתי את העצרות וההפגנות ואמרתי לעצמי שלפחות העם כן איתנו, כי את הפוליטיקאים לא שמענו מדברים על החטופים וזה היה מייאש". מדי פעם אנשי חמאס גם היו מגיעים לחקור אותן. "שאלו אותי כל הזמן אם אני חיילת, ועניתי שאני השתחררתי לפני עשר שנים ושאני בכלל קונדיטורית וחקלאית. הם רצו לדעת מי חייל ומי לא, להבין כמה חיילים הם חטפו".

בכל אותם ימים, היא כל הזמן ניסתה לגלות מה קרה למתן. "כל פעם ניסיתי לבדוק עם החמאסניקים, ולפעמים הם היו אומרים לי שבטח הרגו אותו והוא כבר מת. אני לא רציתי להאמין להם, כי בתחילת תקופת השבי מתן הגיע אליי לחלום. הוא אמר לי 'אני פה, באתי להגיד לך שאני בסדר', נתן לי חזק שהרגיש אמיתי ומזה התחזקה האמונה שלי שהוא חי".

אילנה גריצווסקי, מתן צנגאוקר (צילום: חדשות 12)
אילנה גריצווסקי | צילום: חדשות 12

"עד הרגע האחרון התחננתי לראות אותו"

ביום ה-52 לשבי הודיעו לאילנה וליאת שהן משתחררות, ולקחו אותן לבית חולים נאצר בחאן יונס, שם הן פגשו את שני גורן ולנה טרופנוב. "בבוקר באו להגיד לי ולשני שלוקחים אותנו לעוד מקום כי אנחנו משתחררות הביתה. ואז היה לי מאוד קשה להיפרד מליאת. אבל בסוף לקחו אותנו בכלל למנהרות". רק שם, אילנה הצליחה סוף סוף לקבל מידע על מתן. "שאלתי את כל אנשי החמאס שם על מתן, בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה ואז אמרו לי שכן, הוא פה. התחלתי לבכות ולהתחנן שיתנו לי לראות אותו, ואמרו לי שיתנו לי אחר כך. זה לא קרה, ועד הרגע האחרון לא הפסקתי להתחנן".

במנהרות הן התאחדו עם עוד חטופים מניר עוז - איתן הורן, דוד קוניו, עופר קלדרון וספיר כהן. "זה אנשים שאני יחסית קרובה אליהם. דוד קוניו עובד עם החברה שלי, ועופר קלדרון הוא אחד מהאנשים הראשונים שהכרתי בקיבוץ, הוא עזר לי להעביר את הספה שלי לדירה. איתן ודוד הם גם ארגנטינאים אז יכולתי לקשקש איתם קצת בספרדית בלי שהמחבלים יבינו".

אחרי זמן מועט הודיעו לאילנה, ספיר ושני שהפעם הן באמת משתחררות. "התחלתי לבקש שוב שיתנו לי לראות את מתן לפני שאני הולכת, שיתנו להגיד לו שאעשה הכל כדי לשחרר אותו, אבל לא נתנו לי. הבטחתי לעופר, דוד ואיתן שאני אעשה הכל כדי שיחזרו למשפחות שלהם וגם ביקשתי שיעבירו את אותו המסר למתן, שאני אוהבת אותו ושהוא עוד יצא. זה היה מאוד קשה, לא הבנתי למה אני יוצאת והם לא. ידעתי שגם כשאני אצא חלק מהנשמה שלי יישאר שם".

תקיפה ברצועה (צילום: MAHMUD HAMS/AFP via Getty Images)
תקיפה בעזה. "כמעט לא הייתה גישה לאוכל ומים, הכל דרך המחבלים" | צילום: MAHMUD HAMS/AFP via Getty Images

"המינימום שעליהם לעשות הוא להתנצל"

ועכשיו, אילנה, שמעידה על עצמה שהיא בדרך כלל לא מעורבת בפוליטיקה - מוצאת את עצמה רודפת אחרי פוליטיקאים. "בתור חטופה אני צריכה להתחנן כדי להיפגש איתם. המינימום הוא לבקש סליחה ולהגיד שאתם עושים הכל כדי להחזיר את החטופים, ובמקום זה אני רודפת אחרים וצריכה להידחף לפגישות". אילנה נכחה בפגישה של ראש הממשלה נתניהו עם החטופות ששבו מעזה ויקיריהן עדיין בשבי ומספרת על האכזבה מהשיח איתו. "הוא מנותק לחלוטין, הוא אמר לנו שהוא גם עבר סדרת שבי בצבא. הוא לא באמת בא להקשיב, וכשאת שואלת למה הוא לא לוקח אחריות אז שרה נתניהו קמה ומאשימה את צה"ל".

אילנה ממשיכה להיאבק לשובו של מתן ושובם של יתר כל החטופים, ומרגישה שעדיין לא כל העם איתה ועם שאר המשפחות. "הפכו אותנו למלחמה פוליטית ואנשים צריכים להבין שזה לא ככה. ההפגנות קשות לי אבל אני מרגישה שאין לי אופציות והייתי רוצה שעוד אנשים יבואו, שיבינו שאנחנו לא מוצר בסופר ואין לנו מחיר. מדברים פה על חיים".

בפרקים הקודמים של סדרת הראיונות המיוחדת, אירחנו לשיחות מיוחדות כמה מהחטופות ששוחררו - הגר ברודץ', חן אלמוג-גולדשטייןמירב טל, מרגלית מוזס ועדה שגיא - האזינו.