שלומי אפריאט הוא תושב מטולה שנולד בקריית שמונה. את כל חייו העביר בגבול עם לבנון, שם אפילו שירת במלחמה. כשהשתחרר מצה"ל המשיך ותיעד בתוך לבנון, ואפילו הקים אולפן משלו שם משדרים הערוצים הכי גדולים בעולם. ועדיין, כשנפגש לשיחה עם איתי אנגל, כתב תוכנית התחקירים עובדה, ונשאל על המלחמה הנוכחית בגבול הצפון, הוא התעקש שהיא לא מתרחשת כדי שהוא ושאר תושבי הצפון יחזרו הביתה.
"אני זוכר את עצמי במלחמת לבנון הראשונה, שקראו לה מלחמת שלום הגליל", מספר שלומי. "למה שלום הגליל? זאת מלחמה של מדינת ישראל. כמו עכשיו, צה"ל לא נכנס לדרום לבנון כדי שהעקורים יחזרו חזרה הביתה. צה"ל נכנס כדי שאני אחזור למטולה? לא. הוא נכנס ללבנון כי כל מדינת ישראל נמצאת במלחמה. זה נכון, אני גר שם. אני חושב שזה המקום הכי יפה במדינת ישראל, מטולה. זה המקום הכי פסטורלי. אבל אני לא אוהב את העניין הזה שעכשיו צה״ל נמצא שם בגלל שאנחנו צריכים לחזור חזרה הביתה. לא, זה לא נכון".
אחרי קריירה צבאית מרשימה כלוחם במלחמת לבנון הראשונה, בצה"ל רצו ששלומי יישאר בצבא, יהיה קצין ויפקד על חיילים. אבל לשלומי תמיד היה את הזיכרון מבית ילדותו - הזיכרון של אביו מחזיק מצלמה. אחרי שירות משמעותי מאוד ופיקוד, שלומי החליט להשתחרר כדי לעשות משהו אחר לגמרי. שלומי פתח חנות צילום והתחיל לצלם חתונות ואירועים. הוא אהב את זה מאוד, אבל בשלב מסוים החליט שהוא רוצה לצלם חדשות.
"אמרתי לעצמי, אוקיי, מה עושים? יש רק חדשות ערוץ אחד, ששם אין אפשרות להגיע לזה. התחלתי לברר את העניין הזה ואמרו לי, תשמע, אתה צריך לעשות מבחנים. עשיתי את המבחנין, עברו שישה, אני אחד מהם. וזהו". בגלל היכרותו המעמיקה עם הצפון, שלומי עבד עם אנשים שעד מהרה החלו להבין שהוא הראשון שרואה את מה שקורה בגבול, הראשון להגיע - והראשון לצלם. שלומי התחיל לצלם גם בלבנון, לשם חזר במפתיע אחרי ששירת שם כלוחם. ובזמן צילום בלבנון בשנת 1998, קרה אירוע ששינה את חייו - השיירה שלו נפגעה מארבעה מטעני צד.
"לא ראיתי את ההתרסקות, ראיתי את הפיצוץ״, שיחזר שלומי, ״ואני שם כדי לצלם. אז אתה לוחץ ובודק שאתה באמת מצלם ולא עשית איזו טעות. רק מה, אני מרגיש איזה סוג של חולשה, משהו לא מסתדר לי בהרמת היד, משהו לא מסתדר לי בתנועות שלי, אז הנחתי את המצלמה, וכשהנחתי את המצלמה ראיתי שהרגל שלי לא מחוברת. אז נשכבת על הצד, ובידיעה שהמצלמה ממשיכה לצלם. אני זוכר ששמעתי את המפקד צועק בקשר: ״עלינו על מתנה, יש לנו פרחים וכנראה הרדוף".
"אני מסתכל ואומר, הרדוף? למי הוא קורא הרדוף? כשהכוונה היא הרוג. הבנתי שהוא בטח מתכוון אליי. אז אמרתי, אני לא הרדוף, אני פרח (פצוע). אבל הרגשתי שאני נפרד מהעולם ולא רציתי. כשהתעוררתי הרגשתי כאב שאני לא יודע איך להסביר. זה כאב אחר לגמרי, זה משהו שאתה לא יכול לחיות", הוא מספר. שלומי פונה במסוק ועבר שיקום ארוך מאוד בבית החולים - אך לבסוף יצא מזה וחזר לקריירת הצילום שלו.
שנים ספורות לאחר מכן בשנת 2000, שלומי יהיה מי שיצליח, במסע עיתונאי חובק עולם, להביא את תיעוד הקלטת של אירוע חטיפת שלושת החיילים מני אברהם, אדיאב איתן ואומר סווייד, שנחטפו על ידי חיזבאללה. איש האו"ם שצילם את החטיפה ביקש משלומי להגיע לניו יורק ולהביא לו כסף עבור אותה קלטת, במבצע שנשמע כמו מהסרטים. אבל הוא נבהל כשראה את שלומי מלווה באדם נוסף, תפס רגליים קרות, ונעלם. אבל לבסוף, בדרך לא דרך, שלומי הצליח להגיע אל הקלטת ולהביאה לישראל.
כמי שמתאר את עצמו כאדם אופטימי מאוד, שלומי אופטימי גם לגבי המלחמה הנוכחית. "אין ספק שהמלחמה הזאת תעשה שינויים מאוד מאוד גדולים עם כל מה שקשור לצפון. אני מאמין ששער פטמה יהיה הדיוטי פרי של מדינת ישראל לכניסה ללבנון. ולבנון, בעיניי, המדינה הכי יפה בעולם. אני רואה הרבה מאוד את מה קורה שם עם התושבים, יש לנו גם חבר'ה שנמצאים ועובדים איתנו, שהם לשעבר מצבא דרום לבנון. הם אומרים חלאס. לראות בכיכר בבירות את תמונה של בובה של נסראללה שהוא תלוי, זה לא קרה לפני הזה".