שלומי אפריאט הוא תושב מטולה שנולד בקריית שמונה. את כל חייו העביר בגבול עם לבנון, שם אפילו שירת במלחמת לבנון הראשונה. כשהשתחרר מצה"ל המשיך ותיעד בתוך לבנון, ואפילו הקים אולפן משלו, אולפן שממנו משדרים הערוצים הגדולים בעולם. ועדיין, כשנפגש לשיחה עם איתי אנגל, כתב תוכנית התחקירים עובדה, ונשאל על המלחמה הנוכחית בגבול הצפון, הוא התעקש שהיא לא מתרחשת רק כדי שהוא ושאר תושבי הצפון יחזרו הביתה.
"אני זוכר את עצמי במלחמת לבנון הראשונה, שקראו לה מלחמת שלום הגליל", מספר שלומי. "למה 'שלום הגליל'? זאת מלחמה של מדינת ישראל. כמו עכשיו, צה"ל לא נכנס לדרום לבנון רק כדי שהעקורים יחזרו הביתה. צה"ל נכנס כדי שאני אחזור למטולה? לא. הוא נכנס ללבנון כי כל מדינת ישראל נמצאת במלחמה. זה נכון, אני גר שם. אני חושב שזה המקום הכי יפה במדינת ישראל, מטולה. זה המקום הכי פסטורלי. אבל אני לא אוהב את העניין הזה ש'עכשיו צה"ל נמצא שם בגלל שאנחנו צריכים לחזור הביתה'. לא, זה לא נכון".
אחרי קריירה צבאית מרשימה כלוחם במלחמת לבנון הראשונה, בצה"ל רצו ששלומי יישאר בצבא, יהיה קצין ויפקד על חיילים. אבל לשלומי תמיד היה הזיכרון מבית ילדותו - הזיכרון של אביו מחזיק מצלמה. אחרי שירות משמעותי מאוד, פיקודי, החליט שלומי להשתחרר כדי לעשות משהו אחר לגמרי. הוא פתח חנות צילום והתחיל לצלם חתונות ואירועים. הוא אהב את זה מאוד, אבל בשלב מסוים החליט שהוא רוצה לצלם חדשות.
"אמרתי לעצמי, או-קיי, מה עושים? יש רק חדשות ערוץ אחד, ושם אין אפשרות להגיע לזה. התחלתי לברר את העניין הזה ואמרו לי, 'תשמע, אתה צריך לעשות מבחנים'. עשיתי את המבחנים, עברו שישה, אני אחד מהם. וזהו". בעקבות היכרותו המעמיקה עם הצפון, שלומי עבד עם אנשים שעד מהרה החלו להבין שהוא הראשון שרואה את מה שקורה בגבול, הראשון שהגיע - והראשון שצילם. שלומי התחיל לצלם גם בארץ הארזים, שאליה חזר במפתיע אחרי שלחם בתחומיה. ובזמן צילום בה בשנת 1998 קרה אירוע ששינה את חייו - השיירה שלו נפגעה מארבעה מטעני צד.
"לא ראיתי את ההתרסקות, ראיתי את הפיצוץ", שחזר שלומי, "ואני שם כדי לצלם. אז אתה לוחץ ובודק שאתה באמת מצלם ולא עשית איזו טעות. רק מה, אני מרגיש איזה סוג של חולשה, משהו לא מסתדר לי בהרמת היד, משהו לא מסתדר לי בתנועות שלי, אז הנחתי את המצלמה, וכשהנחתי את המצלמה ראיתי שהרגל שלי לא מחוברת. אז נשכבת על הצד, בידיעה שהמצלמה ממשיכה לצלם. אני זוכר ששמעתי את המפקד צועק בקשר: 'עלינו על מתנה, יש לנו פרחים וכנראה הרדוף'".
"אני מסתכל ואומר, 'הרדוף? למי הוא קורא הרדוף?' (הרוג). הבנתי שהוא בטח מתכוון אליי. אז אמרתי, 'אני לא הרדוף, אני פרח' (פצוע). אבל הרגשתי שאני נפרד מהעולם ולא רציתי. כשהתעוררתי הרגשתי כאב שאני לא יודע איך להסביר. זה כאב אחר לגמרי, זה משהו שאתה לא יכול לחיות", הוא מספר. שלומי פונה במסוק ועבר שיקום ארוך מאוד בבית החולים - אך לבסוף יצא מזה וחזר לקריירת הצילום שלו.
שנים ספורות לאחר מכן בשנת 2000, שלומי יהיה מי שיצליח, במסע עיתונאי חובק עולם, להביא את תיעוד הקלטת של אירוע חטיפת שלושת החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, שנחטפו בידי חיזבאללה. איש האו"ם שצילם את החטיפה ביקש משלומי להגיע לניו יורק ולהביא לו כסף עבור אותה קלטת, במבצע שנשמע כמו מהסרטים. אבל הוא נבהל כשראה את שלומי מלווה באדם נוסף, תפס רגליים קרות, ונעלם. אבל לבסוף, בדרך לא דרך, שלומי הצליח להגיע אל הקלטת ולהביאה לישראל.
כמי שמתאר את עצמו כאדם אופטימי מאוד, שלומי אופטימי גם לגבי המלחמה הנוכחית. "אין ספק שהמלחמה הזאת תעשה שינויים מאוד מאוד גדולים בכל מה שקשור לצפון. אני מאמין ששער פטמה יהיה הדיוטי פרי של מדינת ישראל לכניסה ללבנון. ולבנון, בעיניי, היא המדינה היפה בעולם. אני רואה הרבה מאוד מה קורה שם עם התושבים, יש לנו גם חבר'ה שנמצאים ועובדים איתנו, שהם יוצאי צבא דרום לבנון לשעבר. הם אומרים חלאס. לראות בכיכר בביירות את תמונה של בובה של חסן נסראללה שהוא תלוי – זה לא קרה לפני כן".