שני גורן נולדה וגדלה בקיבוץ ניר עוז. כולם הכירו אותה שם, ובשלב שבו הרבה מהחברים שלה כבר התחילו לעזוב את הקיבוץ, היא נשארה ומצאה את עצמה עובדת עם ילדי המקום. "לפני שסיימתי צבא, שאלתי איפה אפשר לעבוד בקיבוץ", היא סיפרה ל"בשבי", סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה מבית הפודקאסט "אחד ביום". "אז אמרו לי, טוב, המקום היחידי זה בגנים. אמרתי, מה לי ולילדים? אז התחלתי בגנים, ואז עברתי לחינוך הבלתי פורמלי". שני אהבה את החיים בקיבוץ, את העבודה עם הילדים ואת הישיבות עם החברים שלה, בהם גם ארבל יהוד, אריאל קוניו וסשה טרופנוב שנחטפו גם הם.
בשבעה באוקטובר שני הייתה לבדה בביתה. כשהתחילו האזעקות, אחיה שחבר בכיתת הכוננות והיה לוחם ביחידת שלדג התקשר אליה: "הוא אמר לי לא לצאת לשום מקום, לנעול את הדלתות, להיכנס לממ"ד ולהיות בשקט". שני העבירה את הזמן בשיחת טלפון עם גיסתה שניסתה להרגיע אותה, אבל לקראת השעה 11:00 המחבלים הגיעו גם אליה. "פתחו את הדלת של הממ"ד וזרקו רימון שלמזלי לא התפוצץ", שחזרה שני. "אחרי כמה שניות נכנסו חמישה מחבלים חמושים והקיפו אותי. אחד מהם ניהל איתי משא ומתן ועשה לי בידיים סימן של איקס, של שבויים".
הבנתי שאנחנו בפוקס בחיים
שני ניסתה להתנגד אבל המחבלים כיוונו אליה נשק, אז היא הבינה שאין לה סיכוי מולם. הם הוציאה אותה מהבית, ואחד המחבלים לקח אותה בכוח ועשה לה מעין סיור ברחבי הקיבוץ השרוף והכבוש: "הוא רצה להראות לי שאין יותר ניר עוז. פתאום ראיתי בחוץ את דורון כץ-אשר, אמא שלה אפרת כץ והבנות אביב ורז. דורון קראה לי, אז המחבל לקח אותי אליהן, ואז הלכנו עד שהגענו ליציאה מהקיבוץ. הובילו אותנו לעגלה של טרקטור, ואז הגיעו לשם גם נעמית דקל-חן ושרון ודוד קוניו עם אחת מהבנות שלהם". הם התחילו את הדרך לעזה, וכמאה וחמישים מטרים מהגבול, מסוק קרב של חיל האוויר ירה לכיוונם: "כולנו נפצענו, כל צד שמאל שלי נפגע מרסיסים והאחרים נפגעו במקומות אחרים. אפרת כץ זכרונה לברכה נהרגה במקום". כל המחבלים שהקיפו אותם נהרגו חוץ ממחבל אחד. "בהתחלה חשבתי שהוא עשה עבודה נהדרת, אבל כשחזרתי מהשבי ודיברתי על זה בעובדה, אז היה תחקיר. בתחקיר אמרו שהמסוק קיבל הנחיה 'להוריד הכל', ושאנחנו בפוקס בחיים".
שני והשאר התלבטו מה לעשות, אבל שני החזיקה את אביב הפצועה והבינה שהיא לא יכולה לרוץ איתה ולברוח. לפתע הגיע טרקטור מלא בביזה מהקיבוץ, והמחבל שנסע בו ירד ואיים עליהם שיבואו איתו. הם כולם נשארו לעמוד, עד שהוא לקח את אחת הבנות של דורון והתחיל ללכת, אז הם החליטו ללכת איתו. המחבל העלה אותם לטקטור והם התחילו לנסוע לכיוון הרצועה. "את מסתכלת כל הדרך ואין צבא, אין כלום, מלא מחבלים ועזתים באים והולכים. כשנכנסנו לעזה ראינו המון צוהל, הכניסו את כולנו למכונית אחת ונתנו לנו מכות".
את שני ושאר החטופים הובילו למקום התארגנות בעזה ולקחו מהם תעודות זהות. הלבישו אותם כמו ערבים ורצו להפריד ביניהם. אבל שני התחננה להישאר עם דורון והילדות: "דורון הייתה פצועה יותר קשה ממני והיו שתי ילדות לטפל בהן, אז התחננו. בסוף הם הסכימו ולקחו אותנו לבית כלשהו". השהות שם והטראומה של החטיפה הקשו על הילדות: "היו התקפי זעם, אבל אין מה לעשות. מצד אחד אסור לילדות לצעוק, ומצד שני הם חטפו ילדות קטנות אז שיתמודדו עם זה. אי אפשר לסתום לילדה בת ארבע את הפה. אבל זה היה עצוב, שפתאום הילדה אומרת 'חשבתי שיש רעים רק בסרטים'".
"הם הרימו את השמיכות וראינו את רותי, קרן ואוהד מונדר"
אחרי 16 ימים בבית העירו אותן בחמש בבוקר: "אמרו לנו תתארגנו מהר, הולכים להפציץ את הבית. אז הוליכו אותנו ברגל לבית החולים נאסר". כשהם הגיעו הכניסו אותן לחדר, ופתאום הן ראו בו שלוש דמויות מכוסות בשמיכות: "דורון ואני הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו מה זה? הכניסו אותן לחדר עם פליטים? אבל אז הם הרימו את השמיכות וראינו שאלה רותי, קרן ואוהד מונדר".
שם בבית החולים, שני נתקלה באיתן יהלומי בן ה-12, אותו הכירה מהעבודה בחינוך הבלתי פורמלי של הקיבוץ: "הלכתי עם רותי במסדרון של בית החולים ופתאום אני רואה שני אנשים הולכים עם ילד. אמרתי לרותי שזה איתן. אז ניגשתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו 'איתן, זאת שני'. בהתחלה הוא לא הבין מי אני כי הייתי לבושה כמו ערבייה, אבל הורדתי את החיג'אב והוא זיהה אותי". בהתחלה המחבלים רצו להמשיך ללכת עם איתן ולקחת אותו למקום אחר, אבל שני שכנעה אותם להשאיר אותו איתה. ואז פתאום, הביאו אליה לחדר גם את ארז קלדרון, גם הוא בן 12: "מאז שייכו את שניהם אליי. בהמשך הכניסו אלינו לחדר גם את יפה אדר, והיינו עשרה אנשים בחדר קטן. הקטנה ביותר בת שנתיים וחצי, והמבוגרת ביותר בת 85. זה לא היה פשוט".
שני מספרת שאיתן שמר עליה שם, וגם עזר לאחרים. "כשהבנות של דורון בכו באמצע הלילה הן היו מבקשות את איתן, אז היו היה יושב לידן ומרדים אותן. הוא היה נשמה", אמרה. "הוא פשוט שמר על השפיות שלי והיה העוגן שלי שם. כל פעם אומרים שאני שמרתי עליו, אבל הוא היה המלאך השומר שלי שם".
הילדים היו מאוד מודאגים מהאפשרות שהם ישארו זמן רב בשבי: "הם היו אומרים מה? אנחנו נהיה עכשיו כמו גלעד שליט? נהיה פה חמש שנים? ואני הייתי אומרת מה פתאום, אנחנו אזרחים, אתם ילדים וחייבים להחזיר אותנו". גם לארז היה קשה, ושני ניסתה לספר לו סיפורים לפני השינה ולהפיג את הפחדים שלו, והייתה מלטפת אותו עד שנרדם. שניהם גם סיפרו לה מה הם חוו באותה שבת. "ארז ראה שהמחבלים לקחו את אבא שלו, אבל על המשפחה של איתן לא ידענו שום דבר. אמרתי לו שבטוח סבתא אסתי מחכה לו, ושאם לא, אז כשאני אחזור אני אהיה שלו ואדאג לו. ובאמת הדבר הראשון ששאלתי כשיצאתי מהשבי היה מי קיבל את פניו של איתן. כשאמרו לי שאמא שלו פגשה אותו הרגשתי הקלה".
כשהתחילה עסקת החטופים בחודש נובמבר ארז ואיתן שוחררו, ושני התחילה לעבור בין חדרים שבהם שהו חטופים מניר עוז. "הבנתי שבכל חדר שאני מגיעה אליו כולם יוצאים חוץ ממני, ושם הייתה לי נפילה מאוד גדולה". באיזשהו שלב העבירו אותה לחדר שהיו בו ליאת אצילי ואילנה גריצווסקי, ומאוד מהר הפרידו ביניהן והורידו את שני ואילנה למנהרות. שם הן פגשו עוד חטופים מניר עוז - ספיר כהן, איתן הורן, דוד קוניו ועופר קלדרון. בבוקר לקחו סוף סוף את הבנות והן שוחררו במסגרת העסקה, והגברים נשארו מאחור.
כששני השתחררה היא גילתה שגם חברתה הקרובה, ארבל יהוד, נחטפה לעזה. "בחצרים פגשתי את אח שלי, והוא אמר לי שארבל גם בעזה. מאז יש מסך שחור על החיים שלי". גם חבריה הטובים אריאל קוניו וסשה טרופנוב עדיין בשבי: "אני מחכה שהם יחזרו, רק אז נוכל לחזור לנשום ולהשתקם". מאז השחרור, שני חיה עם אשמה על כך שהיא שוחררה ואחרים לא. "אשמת הניצול שלי נורא גדולה", הסבירה. "למרות שלא אני החלטתי שאני משתחררת, אבל למה אני יצאתי והמבוגרים לא? הם אחר כך נהרגו שם. למה אני השתחררתי וארבל עדיין שם? זה שובר את הלב. אני מנסה להגיד לעצמי שזו לא אשמתי ושאני לא בחרתי את זה אבל זה לא פשוט. אני רק מקווה שזה ייגמר כמה שיותר מהר".
בפרקים הקודמים של סדרת הראיונות המיוחדת, אירחנו לשיחות מיוחדות כמה מהחטופות ששוחררו - אילנה גריצווסקי, ליאת אצילי, הגר ברודץ', חן אלמוג-גולדשטיין, מירב טל, מרגלית מוזס ועדה שגיא - האזינו.