תמי ויורם מצגר, בני 78 ו-80, היו ביחד כמעט שישים שנה. הם חיו בקיבוץ ניר עוז, בבית שמח ועליז. "שנינו פנסיונרים, וזה היה כיף לא לעבוד. אבל יורם עדיין הלך לעבוד במוסך כי הוא לא ידע להתבטל, הוא בישל לנכדים ולכל מי שביקש ממנו". הם היו שונים - יורם "איש של אנשים", ותמי יותר שקטה. "חיים בקיבוץ זה חיים של לחיות ביחד ולבד, יש הרבה ביחד ויש הרבה לבד", היא מספרת. "אז כל אחד בוחר לו את הצד הזה שלו - אצל יורם זה היה ביחד, ואצלי זה היה עם ארבע קירות הבית".
להאזנה לפרק של אחד ביום - בשבי: שיחה עם תמי מצגר:
בוקר 7 באוקטובר החל עבור תמי עם השגרה שהיא רגילה אליה. "יצאתי החוצה לעשן ולשתות קפה והיה שקט לגמרי, לא היה אף אחד בחוץ". באותו זמן יורם היה בתוך הבית, ותמי סיימה ונכנסה הביתה לחדר האמבטיה. "סגרתי את הדלת ופתאום שמעתי דיבורים בערבית". הקולות שתמי שמעה היו של עזתים שנכנסו לניר עוז. כנראה לא מחבלי חמאס, אלא חבורות של בוזזים שפרצו לקיבוץ מאוחר יותר. "הם העבירו את יורם לסלון והתחילו להפוך את כל הבית - לקחו לנו את הטלפונים ואת הטלוויזיה, כל מה שהיה אפשר".
בשלב הזה הם כבר הוציאו את יורם מהבית ולקחו אותו, ותמי עדיין התחבאה באמבטיה. "פתאום מישהו פתח את הדלת ומשך אותי החוצה. הוא ביקש ממני כסף אבל לא היה לי כבר מה לתת לו. אחר כך נכנסו עוד חבורה של נערים, תפסו אותי בזרועות וגררו אותי מחוץ לבית". תמי מעדה, והנערים המשיכו לגרור אותה על הכביש, מה שפצע אותה בברכיים.
"הבחורים האלה צעקו עליי שאמשיך ללכת, והובילו אותי לאופנוע. אני כבר הייתי מנותקת לגמרי", היא אומרת. "אפילו לא ראיתי את המכוניות של הקיבוץ שכבר עלו באש". זרקו אותה על האופנוע, והתחילו לנסוע לעבר גדר הגבול של עזה.
אחרי מסע בתוך עזה העבירו אותה למכונית נוספת, שם ישבה לצידה דמות נוספת. "אני רואה לידי מישהו מכוסה לחלוטין, מכף רגל ועד ראש. ואז פתאום אני שומעת מתחת לשמיכות האלה: 'תמי, זאת נילי. תמי אל תפחדי, אני איתך'. זאת הייתה נילי מרגלית". את נילי תמי מכירה מהקיבוץ. גם היא חברת קיבוץ ניר עוז ועובדת כאחות בבית החולים סורוקה. החוטפים המשיכו בנסיעה, עד שהובילו אותן למעין מחסן שהיה בו פיר של מנהרה. ואז הן התחילו לרדת. "הורידו אותנו מאור לחושך. היה צר, קר ורטוב, והלכנו יחפות, לא היו לנו נעליים". פתאום בזמן הצעידה במנהרה הן נתקלו בשיירה של חטופים נוספים, רובם מקיבוץ ניר עוז. ביניהם גם עופר קלדרון, ירדן ביבס וחיים פרי.
"הלכנו עוד הרבה ואז הכניסו אותנו לחלל גדול שאני קוראת לו 'חדר קבלה'",תמי אומרת. "בחדר ישבו כבר אנשים מקיבוץ ניר עוז ומנירים, עובדים תאילנדים וחיילים. ופתאום אני שומעת מישהו אומר: 'אוי, הנה תמי אשתי'. זה היה יורם, הוא ישב על כיסא מולי". תמי מספרת שמצד אחד שמחה לראות אותו, אבל היה לה עצוב לראות שגם הוא נחטף.
מחבלי חמאס חילקו את החטופים שהיו באותו "חדר קבלה" לקבוצות. את הקבוצה של תמי ויורם, יחד עם עוד חברי קיבוץ ניר עוז, הם הורידו לחלל עמוק יותר במנהרות. שם, הם נכנסו למעין שגרה. בבוקר המחבלים היו מחלקים לכל חטוף משולש פיתה קטן, יחד עם חתיכת גבינה ושני תמרים. המחבלים ששמרו על הקבוצה של תמי שהו בחדר מתחתם. הם לא דיברו עברית וגם לא יותר מדי אנגלית, אז האינטראקציה בינם לבין החטופים הייתה מועטה - חוץ מעם יורם, שדיבר ערבית שוטפת.
הוא שימש כמתרגם ואיש תיווך בין המחבלים לבין החטופים, וגם בכירים בחמאס שהיו מגיעים למנהרה היו מבקשים לדבר איתו. "הוא היה מנהל איתו דיונים על ירושלים, על הפלסטינים, מה שייך למי. יורם לא יודע לסתום את הפה, והוא הכניס להם באבי אבות אבותיהם", תמי צוחקת.
יורם הצליח לתפקד, ולעומתו מצב רוחה של תמי היה ירוד. "אני חושבת שכמעט לא דיברתי, אני זוכרת שישבתי על המזרון ובעיקר הייתי מוטרדת מהפצעים שהיו לי, כל הברכיים שלי היו חבולות. הייתי מנותקת. היה לי קשה מאוד להיות מרוחקת ולא לדעת מה קורה בבית, מה עם המשפחה שלי בקיבוץ".
"יורם אמר לי: 'הילדים מחכים לך'"
אחרי ארבעים ותשעה ימים של חוסר וודאות בשבי, עסקת החטופים יצאה לפועל. תמי לא ידעה מתי תצא ואם תצא, אבל בוקר אחד המחבלים קראו לה והודיעו לה שהיא חוזרת לישראל. "לא נתנו לנו אפילו להיפרד, ישר התחילו לדחוף אותי לכיוון היציאה. "צעקתי שאני רוצה להישאר עם יורם, אבל יורם צעק לי ללכת, שהילדים שלי מחכים לי". המחבלים אפילו לא נתנו להם להתחבק, והוציאו את תמי מהחדר.
החזרה לישראל לא הייתה פשוטה עבור תמי. זמן קצר אחרי שחזרה מהשבי היא הייתה צריכה לעבור ניתוח לב, וכל הזמן הזה ידעה שיורם עדיין שם, במנהרות של עזה, והחזיקה בתקווה שהוא עוד ישוב. אבל התקווה הזאת הלכה ופחתה ככל שהזמן עבר ולא יצאה לפועל עסקת חטופים נוספת. כך, התקווה הפכה לאכזבה. "זה לא רק יורם", תמי אומרת. "זה חיים, ואלכס דנציג, ואברהם מונדר ועמירם קופר. כל אלה שנכון שהם מבוגרים, אבל מה הם עשו? כשלא מחשיבים אותך העלבון הוא כל כך גדול. למה? יורם לא בן אדם?".
בתחילת יוני הודיעו לתמי ולבני משפחתה שיורם נרצח בשבי. הגופה שלו הוחזרה לישראל באוגוסט יחד עם גופותיהם של יגב בוכשטב, חיים פרי, נדב פופלוול, אברהם מונדר ואלכס דנציג. הוא נקבע בבית העלמין בניר עוז. תמי, נשארה בלעדיו. בלי החברמן, האיש של האנשים שאיזן את השקט שלה. אבל תמי, עדיין מחייכת. "כן, קשה לבכות כל הזמן. יש דברים שכואבים לי".
"אני נזכרת בהם בלילה בעיקר כשאני עם עצמי. אני שומעת קולות וחושבת לרגע שזה יורם, כאילו הוא עוד רגע יכנס ויספר איזו בדיחה. אבל אני יודעת שהוא איננו", שיתפה תמי.
לצד האובדן והאבל, תמי עדיין חושבת על החטופים שנשארו בעזה, חלקם היו איתה גם שם במנהרות. "אני רוצה שיחזרו הביתה מהר. שנוכל לחבק ולאהוב אותם, לעזור להם כמה שאפשר. אני רוצה אותם בבית ואני רוצה לחזור לניר עוז. אני מקווה שגם הם ירצו לחזור לניר עוז".