בבוקר 7 באוקטובר הייתה מייה שם בפסטיבל נובה ליד רעים, יחד עם חברה הטוב אליה טולדנו ז"ל. כשהתחילה מתקפת הפתע ונורו הרקטות הראשונות הם החליטו לעזוב את המקום ולנסוע חזרה למרכז. אבל בעיקול מפלסים חיכו להם מחבלי חמאס צמאי הדם. "אני ואליה היינו אולי הרכב השלישי שנתקל בהם. הם ירו על החלונות של הרכב, ועל הגלגלים. הרכב התהפך ונעצר, פחדנו שהסוללה שלו תתפוצץ, אז יצאנו ממנו. אחד המחבלים ירה לי במרפק מטווח אפס".
להאזנה לפרק של "אחד ביום" | בשבי: שיחה עם מייה שם
מייה שכבה פצועה ומדממת על הכביש במשך כשעתיים, ואליה לידה. בשלב מסוים הגיעו מחבלים, לקחו את אליה, והוא נעלם. "ואז נשארתי שם לבד, הייתה דממת אלחוט וכל האזור התחיל להישרף. אני קולטת שאף אחד לא מגיע ומסתכלת אם יש לי לאן לברוח, ואני רואה שאין". אחרי זמן מה הגיעו עוד בני עוולה, הכניסו אותה לרכב פרטי ונסעו לעזה.
בעזה לקחו אותה לבית חולים, מפקדת טרור, והיא נותחה בידה - מבלי שקיבלה משככי כאבים. לאחר מכן גם צילמו אותה לסרטון שהיה אות החיים הראשון שקיבלו בישראל מחטופה בעזה. באותו יום ראשון בעזה היא גם קיבלה החלטה שהשפיעה על גורלה בשבי.
"יום לפני נובה החלטתי למחוק את הטיקטוק, שהיה לי בו סרטון אחד על מדים, מהשירות הצבאי. כשהגעתי לעזה המחבלים שאלו אותי אם אני חיילת והתעקשתי שלא, הלכתי עם זה עד הסוף גם כשהם צעקו עליי", סיפרה מייה. ייתכן שהחלטה זו השפיעה על כך שבמקום להוריד אותה למנהרות, היא נלקחה לבית פרטי של אחד מאנשי חמאס. "בהתחלה לא הבנתי למה אני מוחזקת בידי משפחה, ואז ואז אשתו אמרה לי, 'אנחנו משפחה תחת החמאס'. הציעו להם כסף כדי לשמור על חטופה והגעתי לבית שהיה מוכן לזה. כל החלונות היה אטומים בבטון".
עם המשפחה הזאת עברה מייה בין דירות. היא ישבה שם בחדר קטן מאוד, המחבל ישב מולה ושמר עליה. "הוא היה שונא שאני בוכה והיה מקניט אותי. ראיתי שאשתו מתעסקת הרבה בעבודות בית, אז הצעתי לעזור, גם רציתי לזוז קצת וגם להיות בקשר טוב איתם, ולהגן על עצמי ככה. פחדתי שהמחבל מתחיל גם להתאהב בי, הוא היה שואל אותי אם יש לי חבר ואומר לי שאולי יחתנו אותי. זה היה מפחיד".
בימים האלה בשבי דבר אחד החזיק את מייה: האמונה שלה. "הרגשתי שיש עליי השגחה, שאני מוגנת. למרות שצה"ל הפגיז בחוץ. הייתה פעם אחת שהחלונות בבית נשברו מההדף, אבל איפה שאני ישבתי לא קרה כלום", סיפרה. "לא סתם אנשים יוצאים מהשבי ואומרים שהאמונה שלהם התחזקה, כי בשבי אין במה להיאחז חוץ מאמונה. זה נותן כוח ויותר קל להתמודד ככה".
במהלך השבי נחשפה מייה לרגע למה שעובר על המשפחה שלה. אחרי שפורסם הסרטון שלה בישראל, המחבל קרא לה לטלוויזיה, לראות את אימא שלה מדברת. "ראיתי אותה ממש לדקה, אומרת שצריך להישאר אופטימיים ולסמוך על צה"ל וכוחות. זה ליווה אותי עד סוף השבי", סיפרה.
אחרי 50 ימים - מפגש ראשון עם חטופות
50 ימים לאחר שנלקחה בשבי, הורידו מחבלי חמאס את מייה למנהרות. שם, היא פגשה לראשונה חטופות ישראליות אחרות: את רומי גונן, אמילי דמארי, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג. "היה מנחם לפגוש פתאום עוד נשים ישראליות ולדבר עברית", היא אומרת. "הבנתי שזאת תהיה התחנה האחרונה שלי שם כי התחילו לדבר על עסקה. המצב של הפציעה שלי ביד היה רע מאוד, וידעתי שאם אני לא יוצאת עכשיו, כבר לא אצא בכלל". אחרי ימים מספר, אחד הבכירים הגיע והודיע למייה שהיא יוצאת לחופשי, אבל ששאר החטופות נשארות שם. "קמתי בתחושת התנצלות כזאת, 'איך יכול להיות שאני יוצאת והן לא'. הן ביקשו שאלחם עליהן וזה כל מה שהיה לי בראש, הרגשתי שזאת המשימה שלי".
בחזרתה ארצה אושפזה מייה בשיבא. שם, היא ביקשה שיעשו לה בדיקת היריון. "כשנחטפתי לעזה הייתה סיטואציה שהתעלפתי בשירותים, והתעוררתי במיטה, בבגדים אחרים ובלי תחתונים. המחבל דאג כל הזמן להזכיר לי שהוא ראה אותי ללא תחתונים, וגם לא קיבלתי מחזור כל החודשיים בשבי, כי איבדתי כמויות של דם, וזה נורמלי".
"התחלתי לחשוב שאותו מחבל עשה לי משהו, והייתי חייבת לנטרל את המחשבות האלה", סיפרה מייה. "אמרתי לעצמי, 'תחזרי לארץ ותבדקי'. אז כשהגעתי לשיבא ישר ביקשתי שיבדקו שאני לא בהיריון, ואמרתי שמעבר לזה אני לא רוצה לדעת כלום. יש דברים שעדיף לא לדעת. עשו לי בדיקה וראו שאני לא בהיריון, וירדה לי אבן מהלב".
אליה טולדנו, חברה הטוב של מייה, שהיה איתה בפסטיבל נובה, נהרג בשבי בשוגג חודש וחצי אחרי שחזרה, כתוצאה מתקיפת צה"ל. לצד הכאב הגדול התגייסה מייה מהר מאוד למאבק להשבת החטופים, ולנגד עיניה הבקשה של הבנות במנהרה - שתילחם עבורן. היא התראיינה הרבה ויצאה למסע הסברה בארה"ב, בנובמבר 2024 היא אפילו דיברה לפני האו"ם. אבל דווקא שם משהו בה נסדק. "הרגשתי שאני ריקה. שהגוף שלי בחיים, אבל בפנים הרגשתי מתה. שם הבנתי שאני צריכה לשקם את הנפש שלי".
לאחר שחזרו ארצה החטופות שהיו איתה במנהרות הרגישה מייה שהיא סגרה מעגל ושהיא יכולה לנשום. היא אפילו קיבלה הודעות מרומי גונן ומאמילי דמארי. "רומי שלחה לי הודעה קולית, היא אמרה בה, 'זוכרת שאמרת לנו להאמין שנצא? אז יצאנו, אומנם שנה וחודשיים אחרייך, אבל יצאנו'. גם אמילי שלחה לי הודעה, הזכירה לי איך היא ביקשה שאלחם עליהן, וככה עשיתי. זה היה מדהים מבחינתי לשמוע את זה, כי אני, בחוויה שלי, נטשתי אותן במנהרות".
עכשיו היא מתרכזת בטיפול בעצמה, וכחלק ממנו היא כותבת ספר על חייה. "הכתיבה היא הטיפול הכי מטורף שלי, אני נוברת בפצעי הילדות ובשבי ומסיקה מזה מסקנות". והיום היא כבר מרשה לעצמה לחשוב על העתיד. "אני מאחלת לכל החטופים שלנו לחזור הביתה בריאים ושכל מי שחזר יטפל בעצמו. לעצמי אני מאחלת לאהוב את עצמי, לשקם את הנפש שלי ולהמשיך לחיות".
תגובות