מבנה מטוסי קרב טס בגובה נמוך מאוד, כמעט מגרד את הקרקע כדי שלא להתגלות במכ"ם הסורי, חוצה את המדבר החשוך. אין אורות למטה להיאחז בהם, ומעטים הכוכבים בשמיים. צריך להיזהר עכשיו לא רק מסוללות הנ"מ (נגד מטוסים) של האויב, אלא גם לא להיקלע לוורטיגו (אובדן כושר ההתמצאות) ולהתרסק על הקרקע. הנתיב תוכנן מראש, על בסיס המודיעין שנאסף בימים קודם לכן: היכן ממוקמות סוללות הטק"א (טילי הקרקע–אוויר) הסוריות ומה נתיבי החדירה האופטימליים שיאפשרו שלא להתגלות – ואחר כך נתיבי החזרה, הבטוחים ככל האפשר, אחרי שהמטוסים כבר התגלו.
הטיסות האלה מורכבות לנוכח שלל האיומים, היעדים והמרחק למטרה. כך היה למשל גם בתקיפה המיוחסת לישראל שראינו השבוע במעבר הגבול סוריה–עיראק, במרחק של כמעט 1,000 ק"מ מתחומינו. פעולה שכזו מכתיבה קבלת סיכונים גדולים: אין אפשרות להטיל את החימוש מרחוק, והטייסים נדרשים להגיע, תוך סיכון עצום, עד ליעד ממש – ומה קורה אם מטוס נפגע והטייס נוטש?
"אנחנו לא בעליונות מוחלטת"
רס"ן ע', סגן-מפקד טייסת לשעבר בטייסת 140 (מטוסי F35), שופך אור על מה שאפשר לספר. "המערכה שבין המערכות (מב"ם) הופכת הרבה יותר מורכבת – האתגר העיקרי במשימה הוא שהמרחב אינו סטרילי, אנחנו לא בעליונות מוחלטת לעומת תקיפות בעזה. זה דורש היכרות טובה מאוד עם המשימה וקבלת סיכונים. הדיוק הנדרש הוא דיוק ברמה גבוהה מאוד. זה דורש מטייס במטוס חד-מושבי, ואני מטיס F35, דיוק והקפדה בכל התחומים – גובה הטיסה, מתי מושכים לתקיפה, זיהוי המטרות ואיתור האיומים סביב".
"לגבי טיסה נמוכה, המטוס הוא מכפיל כוח באופציות הטיסה הנמוכה שלו", מסביר הקצין. "בשביל לטוס בגובה נמוך אנחנו מתחילים בלחקור את האזור לפני הטיסה, מהיכרות גיאוגרפית עם פני השטח. בזמן הטיסה, באמצעות אמצעיים לראייה תרמית, אנחנו יכולים לראות את מה שנמצא על הקרקע כמעט כמו באור יום". כמה נמוך טסים? הרס"ן לא יכול לפרט, אבל ממש "מגרדים את הקרקע" לטוס מתחת ליכולת הגילוי של מכ"ם האויב.
כל תקיפה במב"ם מצריכה שיתופים רב-זרועיים. הכול מופעל מתוך חיל האוויר, שמשתף פעולה עם חיל הים או עם אגף המודיעין (אמ"ן), לפי הפעולה: אם תוקפים במקום עמוק יותר, עם טק"א למשל, צריך להסיר את איום הנ"מ לפני ההפצצה ולצמצם את הסיכון למטוסים. העבודה המשותפת הזו מאפשרת לחיל האוויר להגיע לכל מקום ברחבי המזרח התיכון: היערכות לתקיפה במרחק מאות קילומטרים מגבול ישראל מצריכה התייחסות לשלל גורמים והרבה שחקנים – הסורים, הרוסים, האיראנים, חיזבאללה ועוד.
"יש להם מערכות שיכולות לירות עלינו"
אחד השינויים הגדולים של השנתיים האחרונות הוא שיתוף הפעולה עם האמריקנים: חיל האוויר בנה שת"פ בלתי נתפס ואינטימי, בדרך שתמיד אפיינה את המודיעין, עם סנטקום (USCENTCOM) – פיקוד המרכז האמריקני, האחראי למזרח התיכון. עד כמה אינטימי? עד כדי כך שיש בעת הצורך נציגים אמריקנים בתא השליטה של חיל האוויר לתיאום מיידי. ניתן לשער כי כשמדובר בתקיפת עומק, גם נושא חילוץ טייס נוטש מובא בחשבון בשיתוף הפעולה.
"לסורים, לאיראנים ולחיזבאללה יש מערכות טק"א שיכולות לפתוח באש עלינו", מסביר רס"ן ע'. "בחלק מהפעמים אנחנו בסיכון גבוה יותר – לפעמים לטייס, לפעמים למשימה. אני לא יכול להרחיב על ההתמודדות עם האתגרים השונים, אבל התכנון עובד בשיתוף פעולה בין המוביל בטייסת לבין המטה המבצעי. אנחנו לוקחים את האתגר המבצעי שקיבלנו, לא משנה איזה והיכן בעולם, ופותרים אותו. מערך הטק"א של האויבים שלנו, בעיקר בסוריה, הוא מהצפופים בעולם, לפעמים אנחנו בסיכון גבוה יותר ולפעמים פחות. המשימה הראשונה שלנו היא להחזיר את כל המטוסים הביתה".
בשיחה עימו מעביר הרס"ן את הרגשות המבעבעים בהכנות המבצעיות. "התחושה היא שאנחנו מתכוננים טוב מאוד למשימה, ברור לך מה יכול לקרות, מה המקרים הצפויים לנו. אלו תחושות מקצועיות של קבלת החלטות ביחס לסיטואציה שאתה נמצא בה, החלטה מקצועית מה המצב ואיך צריך לפעול. אנחנו לא היחידים שמשתפרים, לא היחידים שרוכשים אמל"ח חדש".
השיח הפרטי בין מפקדי חיל האוויר
"האויב מנסה לאתגר אותנו, אנחנו כל הזמן שואלים את השאלות, לא נעשה את אותו דבר פעמיים", מדגיש רס"ן ע'. "כל דילמה אנחנו מתחקרים. אנחנו חושבים מחדש איך פותרים אתגרים שונים ואיך לא מסכנים את כוחותינו. תמיד מביאים בחשבון את כל האפשרויות – מכינים מקרים ותגובות על התרחשויות, מתחקרים לעומק מה יקרה אם... חיל האוויר תמיד מוכן לפעול אם יקרה משהו – זה מתחיל בתכנון במטה ואז עובר לטייסת. אנחנו רוצים להשיג את ההישג המבצעי ולהימנע מפגיעה בבלתי מעורבים".
החיבור לאמריקנים יוצר אמון בין הקצינים הצעירים, וגם למידה הדדית – וכשנכנסים יחד לנוהל קרב, הכנת אימון או תרגיל משותף, האינטימיות נרקמת. זה גם מגיע מלמעלה: האור הירוק לעשות את זה מגיע ממפקד סנטקום ומהרמטכ"ל, והשיח ביניהם מאפשר את זה. מפקד חיל האוויר הישראלי ומקבילו מסנטקום עומדים בקשר מדי יום: "תגיד לי רגע מה מזג האוויר, שאני אדע שלא יהיה ורטיגו" – עד כדי כך אינטימי הוא השיח, וזו רק דוגמה קטנה.
כל תקיפה שכזו היא מורכבת. "אנשים חושבים שזה כמו משחק מחשב. זה לא, זה עדיין כמו במלחמת יום הכיפורים", מבהירים האחראים לפעילויות הייחודיות הללו. "אתה בא, מושך את הסטיק, עולה לגובה ונחשף לאויב. צריך לשחרר את הפצצות ולהסתלק במהירות".
המסר של ישראל למבריחי האמל"ח
הכול מתחיל בתכנון המוקדם, כפי שמתארת נווטת בטייסת 119 של F16 ("סופה") בבסיס רמון, סגן ר'. "יש שלב של לקבל את המשימה, להבין מה רוצים מאיתנו – מה תוקפים, איפה, כמה, מה מזג האוויר ומה החימוש. בכל אחד מהתחומים צריך לרדת לפרטי פרטים. האיומים למשל תלויים בזירה שטסים אליה – יש סוללות טק"א, יש איומים קרקעיים, לפעמים צריך להזיז נתיב, לחשב את צריכת הדלק וכו'. יש עניין של מרוץ נגד השעון – להבין אם זה איום שאני יכולה להתעלם ממנו או שאני צריכה לחזור הביתה בלי לבצע את המשימה. זה תלוי בסוג האיום, אבל יש איומים שאני יכולה להמשיך מולם, אם בתוך כמה שניות אני מבצעת אותם – עניינים של מסלול הטלת הפצצות וכמה זמן יש לי, מתוך כוונה להסתכן סיכון מינימלי".
גם בחיל האוויר מזהים ש"הגבינה בכל פעם זזה" ושצריך כל הזמן להמציא את עצמך מחדש כדי להשיג את התכלית של המב"ם. כך, לדוגמה, אין היום טיסה אזרחית או טיסת מטען שמגיעה מאיראן ונוחתת בסוריה – יש גיחה היברידית: חצי מטען וחצי נוסעים, מפרקים כיסאות ומניחים ארגזי נשק. איך פועלים מול זה? גם בצירי היבשה האיראנים מנסים לחדש ולפתוח נתיבים שחיל האוויר שלנו הצליח לסגור. ולכן תוקפים ישירות את האמל"ח, במתארים מורכבים יותר, או פוגעים בדרכים יצירתיות אחרות. גם בלי מודיעין או הקשר ספציפי, התקיפות יכולות להעביר מסר של "דיר באלכ", ומתברר שזה פועל: הפצצה יכולה ליצור אפקט משמעותי, גם אם לפעמים "רק" קונים זמן או דוחים העברה של אמצעי לחימה.
הסורים יורים טילי נ"מ רבים על מטוסי חיל האוויר התוקפים: הם לומדים ומשתפרים כל הזמן, וזה מצריך שינוי גם מצד מתכנני התקיפה בחיל האוויר. גם חסן נסראללה מסתכל בכל הציר הקרקעי שמנסה להביא אליו את האמל"ח – הוא רואה את הפגיעה ורואה שלא כל מה שהוא רוצה מצליח להגיע לידי אנשי ארגונו. בחיל האוויר, מנגד, מבינים שאם תהיה לנסראללה ההזדמנות, הוא ינסה לפגוע במטוסי החיל.
נסראללה יירד מהעץ? זה מה שחושבים בישראל
נסראללה מחזיק סוללות נ"מ, חלקן מתקדמות, ובונה מערך הגנה אווירית משלו – בצעד שמאיים על חופש הפעולה של חיל האוויר בלבנון. בישראל שואלים עצמם אם פגיעה במערך הטק"א של נסראללה יביא לידי מלחמה, ויש המעריכים שלאו דווקא. לממד האוויר יש במידה מסוימת חוקים משלו, ולכל הצדדים קל יותר לרדת מהעץ, במעין מרחב עמימות שמאפשר "לבלוע קצת צפרדעים".
אך למרות ההערכה הזו, עדיין קיים פוטנציאל הסתבכות. בשל כך כל פעולה מקבלת אישור מראש הממשלה ומששר הביטחון, וגם נעשית בתיאום עם האמריקנים בעת הצורך, כדי שלא יופתעו. ארה"ב דואגת מאוד לכוחות שלה, שלפעמים מותקפים בידי האיראנים בשל הערכה שגויה שהם אלה שתקפו – והתיאום נועד למנוע מקרים שכאלו.
"אחרי החגים" כבר בפתח, ובחיל האוויר נערכים לשורת מהלכים רחבים שעומדים לקרות בקרוב. בנובמבר יתקיים התרגיל הבין-לאומי בלו פלאג (דגל כחול), ושורה של חילות אוויר (גם ערביים) יגיעו לנגב להתאמן עם חיל האוויר שלנו – במפגן כוח חשוב. גם תרגילים שמַדמים תקיפה באיראן יחד עם ארה"ב יתקיימו בחודשים הבאים, ולבסוף כנס מח"אים (מפקדי חיל האוויר) זרים שיגיעו לכאן מכל העולם לרגל 75 שנה להקמת החיל..
למהלכים ולאירועים האלה יש משמעות בהפגנת הכוח מול השלטון בטהראן – וגם בהסברת תמונת המצב האותנטית של מדינת ישראל, ובתוכה צה"ל וחיל האוויר, ושל היקף העשייה. על פי פרסומים זרים, עם ארצות הברית ושכנותיה של ישראל נבנה מערך גילוי והגנה אווירית אזורי: מהאמירויות ועד מצרים ועוד. חיל האוויר שואף להראות את עוצמתו בשכונה ולהשפיע על דמותו באזור.
הסיכוי למלחמה – וחלון הזמנים לטייסים
בצה"ל ממתינים לאישור התר"ש (התוכנית הרב-שנתית) והתקציב: עיקר ההיערכות עכשיו היא למעגל שלישי ולתרחיש רב-זירתי – אם תקיפה באיראן תביא גם לפתיחה של מערכה בזירת הצפון – ובשל כך דרושה מוכנות לניהול מערכה רחבה לאורך זמן. ההבנה היא שחיל האוויר יצטרך לפעול בכל הזירות בצורה משמעותית, נוסף על סיוע אווירי לפעולה על הקרקע – גם בהיערכות להגנה מפני איומי הטילים והרקטות, ובהצטיידות בעוד מערכות כיפת ברזל וקלע דוד, וגם בחידוש מלאי המיירטים.
ההערכה היא שהסיכוי למלחמה עלה – לא מחר בבוקר, אבל האפשרות מתקרבת: השינויים במזרח התיכון מהירים, מערב הסעודית דרך איראן ועד נסראללה, ולכך צריך להתכונן. ומעל הכול מרחפת עננת המחאה: מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, יקיים בשבועות הקרובים דיון כשירות ובו ימפה את מצב ההתייצבות בכל אחת מן הטייסות. הצעד הזה ישרטט בעבורו ואחר כך בעבור מקבלי ההחלטות את תמונת המצב המדויקת של כשירות חיל האוויר בכל אחד מהמערכים שלו.
שעון החול של האנשים שעד כה עמדו על הגדר, במשך שלושה חודשים לערך, אוזל. מפקד החיל רוצה לקבל אותם כשיחזרו, אבל צריך לדעת מי מהם לא חוזר לשירות. האלוף מבקש מהמפקדים את המידע ודורש להתעדכן בתשובות שקיבלו בשיחותיהם עם הטייסים. בכל תרגיל ובכל פעילות חייב מפקד החיל לדעת מי איתו ומי לא: בחודשים האחרונים הוא עוד היה יכול "להתנדנד", כי החיל היה כשיר על אף הטלטלות, אך לאחר החגים חייבים לדעת את המצב המדויק.
האלוף בר מנסה לעשות את זה בצורה אחראית – אבל מי שלא יתייצב, יוקפא. לשיטתו, אי אפשר שמי מהטייסים יחליט שהוא כן מתייצב ואז בעוד חודשיים שוב לא. גם הכנסת חוזרת לפעילות, ואיתה תתחדש החקיקה, ויכול להיות שמפקד חיל האוויר ימצא עצמו שוב עומד מול גל של אי-התייצבות טייסים.
כעת צריך האלוף לדעת מי מתייצב ומי מוקפא. אין התלבטויות: הם, לשיטתו, התלבטו מספיק, וכעת הבחירה ברורה – תחליט או שתוקפא. לאחר מכן יהיה המפקד חייב לשקף את המצב האותנטי לעצמו ולפני הרמטכ"ל, ומשם לשר הביטחון ולראש הממשלה: כל השרשרת חייבת לדעת כל הזמן מה כשירות החיל למבצע, למלחמה ולאימונים. המידע הזה מחולל את הבהירות הנדרשת לקראת התקופה הרגישה הבאה.
בשיחות סגורות מדברים בחיל האוויר על שינוי – מעכשיו יהיה ברור לשני הצדדים שהסיכוי מכאן לחזור הוא נמוך, והבחירה התקבלה: ברור כי מי שחוזר עכשיו לשירות השלים עם כך שהוא ניתק לגמרי את הצבא מהמתרחש בחברה, ומי שיעזוב – ברור לו שכבר לא יחזור. אבל מפקד חיל האוויר לא יסגור את הדלתות: כעת מחכה חיבוק גדול למי שחוזר. לגבי מי שהחליט שלא להתייצב, ההנחה היא שזו פרידה בהסכמה לאורך זמן.