"הממשלה אומרת, 'הם בגירים, שידאגו לעצמם לבד, את לא זכאית לשקל'. אבל אני לא מתכוונת לזרוק אותם, הרגע הם איבדו את אימא שלהם", אומרת בכאב הדס שמל, שמגדלת את שלושת ילדיה של אחותה שרון שנרצחה בטבח בפסטיבל נובה.
הדס בעצמה עוד לא התחילה להתאבל על אחותה, שהייתה גם החברה הכי טובה שלה. "הגיע אליי סרטון ולא הראיתי אותו לאף אחד", היא משתפת וקולה רועד. "רואים בו איך המחבלים מנסים להעלות את אחותי לאחד האופנועים וככל הנראה לחטוף אותה. היא מנסה לברוח ואחד מהם יורה בגב שלה. ממש רואים את זה בסרטון. התמונות האלה לא ייצאו לי מהראש לעולם. זה חרוט לי במוח. ובכל פעם שאני מסתכלת על תמונה שלה אני נזכרת במה שראיתי. היא כנראה קלטה מה קרה שם והחליטה לברוח, בידיעה שייתכן שתמות".
אבל להדס אין בכלל זמן להתמודד עם הטראומה הקשה של הצפייה ברצח של אחותה והאובדן הקשה שלה. היא עסוקה בגידול שלושת ילדיה של שרון – נעם בן ה-16, קורן בן ה-20 ואיתי בן ה-23. היא הפסיקה לעבוד, חיה מחסכונות ועושה הכול כדי להחזיק את הבית, שבו מתגוררות עכשיו תשע נפשות. היא תומכת בהורים שלא יישברו ומגדלת את הילדים של אחותה כך שיחזרו לשגרה כלשהי וישמרו על שמחת החיים שלהם, וכל זה לצד הטיפול במשפחתה שלה. הדס מספרת על הקושי הבלתי נתפס שעימו היא מתמודדת, למרות התמיכה המינימלית מהמדינה, שגם עליה נאלצה להילחם. "אחרי הרצח של שרון נתנו לנו עזרה כמו שזורקים לציפורים חתיכות לחם", היא אומרת. "נתנו לנו דמי שתיקה, יותר מכל דבר אחר".
הדס מדגישה שאם המדינה הייתה דואגת לה כאחות שכולה כבר בחודשים הראשונים של המלחמה, התמונה היום הייתה נראית שונה לגמרי. אלא שהאחים השכולים הם קבוצה שקופה מבחינת המדינה, קבוצה שכמעט נשכחה, אף שהם מי שבמקרים רבים נשארו לטפל בהורים השבורים, בבתים ההרוסים ובילדים היתומים, וכל זה בזמן שהם בעצמם נושאים את צלקות האובדן ומתמודדים עם עול כלכלי כבד.
המשפחות שנאבקות כדי שהמדינה תכיר בהן כנפגעי טרור
"המשפחות צריכות ריפוי, אל תזרקו אותנו"
הבוקר בבית משפחת הירש ברמת השרון מתחיל במטבח: הסבתא על הבישולים, הדודה הדס על הכריכים, וארבעה מתבגרים שחיים כעת עם כל המשפחה המורחבת באותו הבית שואלים, "מה יש לאכול?". שלושה מהם – איתי, נעם וקורן, הבנים של שרון ז"ל – הצטרפו לא מזמן לקומונה הלא מתוכננת הזו. האחות הדס, נשואה ובעצמה אם למתבגר, קיבלה עליה לממש את צוואתה של אחותה ולגדל את ילדיה שאהבה כל כך.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אחרי ששרון נרצחה הודיעה העובדת הסוציאלית להדס – לאחר שפגשה את המשפחה ואת שלושת היתומים – כי היא איננה זכאית לדבר מהמדינה. לא רק כאחות שכולה, אלא גם כאחות שכולה המגדלת כעת את ילדיה של אחותה שנרצחה. הדס אינה יוצאת דופן. כמו אחים שכולים רבים אחרים, היא נזרקה לתוך מציאות בלתי נתפסת, נאלצת להתמודד עם אובדן, טראומה ואחריות עצומה, ללא רשת ביטחון.
הטראומה של 7 באוקטובר עדיין רודפת את הדס. ארבעה ימים חיפשו בני המשפחה אחר שרון. "חיפשנו אותה בבתי החולים ולא מצאנו אותה, כבר חשבנו שהיא חטופה. היום אנחנו יודעים שאחותי ברחה מהמסיבה והגיעה לקיבוץ מפלסים. שם מצאו אותה", היא נזכרת. "מאז אני מפחדת לנסוע ברכב לבד, אני בטראומות ופחדים".
אלא שלהדס אין פנאי להתמודד עם החרדות. "כולם עליי. לא רק הילדים, גם ההורים שלי. הם עברו את גיל 75, אימא שלי הולכת בקושי, היא לא ניידת. רופא וקניות בסופר – זה עליי", היא מספרת. "אימא שלי מצוברחת ולא בא לה כלום, ואני צריכה להוציא אותה להתאוורר. יש פה כמויות של כביסות, של כלים, אנחנו מתחזקות בית של תשע נפשות, כולל אנשים מבוגרים".
על פי החוק הדס יכולה לקבל מעמד של משפחת אומנה לילדים מתחת לגיל 18. לכן תחילה אושר לה מעמד של אם אומנה רק לנעם בן ה-16. הדס לא ויתרה, ובוועדת החריגים היא הצליחה לקבל הכרה גם בבן האמצעי קורן, שמלאו לו 20 בשנה האחרונה. על שניהם היא מקבלת ממשרד הרווחה קצבה של 4,000 שקל בחודש, סכום שאמור להספיק לכלכל את כל הבית. איתי הבן הגדול לא מזכה בקצבה, והיא לא מקבלת ממשרד הרווחה שום תמיכה בעבור גידולו, אף שהם כולם חיים באותו הבית.
נעם הבן הקטן מקבל קצבת נפגעי פעולות איבה ממשרד הביטחון על סך 5,000 שקל בחודש. הסכום מועבר לחשבון נאמנות מטעם המדינה, שסבא שלו אחראי לו. "כל הוצאה מהקרן מלווה בבירוקרטיה ומסמכים", אומרת הדס. "קשה מאוד להתנהל ככה. עם הקצבה של 4,000 שקל אני מאכילה את כל הבית. אני רוצה לחזור לעבוד, אך הנפש והעומס הרגשי מקשים. אני כל הזמן אומרת לעצמי, 'איך אחזור לשגרה אחרי כל מה שקרה כשאנחנו עדיין במלחמה הזו?'". יחד עם בעלה, ארבעת הילדים והסבים גרה בבית גם אחותן הגדולה של הדס ושרון, מיכל, וכעת הם מחפשים מתנדבים שיסכימו לשפץ להם את הבית כך שיתאים לכל הנפשות.
"גם אם הילדים הם בגירים, הם כולם גרו איתה והיו מחוברים אליה, ועכשיו אני צריכה לטפל בהם. אני לא רוצה שהמדינה תממן אותי כל החיים, אני מבינה שתקציבית זה לא אפשרי, אבל אנחנו המשפחות צריכות זמן לריפוי ולעכל את כל מה שקרה. יש משפחות מורכבות כמו הורים שמגדלים נכדים, אל תזרקו אותנו ככה. אם לא הייתי נלחמת ומקבלת הכרה כמשפחת אומנה על חלק מהילדים, גם את הקצבה הזו לא הייתי מקבלת".
"עשו שואה לאנשים ואף אחד לא רואה אותם"
"ההורים שלי צריכים אותי היום יותר, הם הפכו ילדים מבחינה רגשית ופיזית. אין להם כוח, הם לא ישנים בלילה, יש הרבה מחשבות", מספרת הילה אביר, שאיבדה את אחיה לוטן. ביום האסון הוא ברח מהפסטיבל והסתתר במיגונית, ושם נרצח. "אבא שלי היה איש עסקים. מאז אותו יום הוא הפסיק לעבוד. הוא יוצא מהבית רק לבית העלמין. אני מרגישה אשמה אם אני לא הולכת אליהם, זה כאילו אני נוטשת אותם", היא מוסיפה ומתארת את תחושת האחריות והמחויבות כלפי הוריה. "אנשים עסוקים בהנצחה, בלטפל בהורים ובאחיינים, בלשרוד. לא מצליחים לעבוד. אנחנו צריכים שהמדינה תכיר בנו כנפגעים בעצמנו, בעלי זכויות".
"לאימא שלי יש כאב פנטום בבטן – היא מסתובבת עם מועקה תמידית", משתפת הילה. "כולנו הולכים לטיפול פסיכולוגי, אבל כל אחד מגיב בצורה שונה. אבא שלי תלה תמונות של לוטן בסלון, אימא שלי ביקשה ממנו שיוריד אותן, כי היא לא הצליחה להכיל את זה. היא רוצה למכור את הבית, כי היא לא מסוגלת לעבור ליד החדר הריק שלו. אבא שלי לא מסוגל לעשות בכלל דבר כזה, כי זה מה שנשאר ממנו. המון מורכבויות של התמודדות. אחי השני מנסה לברוח מהסיטואציה, לא מגלה שהוא אח שכול, מנסה להימנע משאלות. החברים של לוטן בכלל חווים קושי בלתי נתפס".
ב-7 באוקטובר, כבר בשעה 6 וחצי בבוקר, כשהחלו האזעקות, התכתבה הילה עם אחיה לוטן, שהתרחק מהמסיבה עם חברתו הטובה מאי. באותו זמן שמרה הילה עם אימא שלה על הילדים של אחותה במושב גן חיים. הן ידעו שלוטן בנובה. "הוא התקשר אחר כך ואמר לנו שהוא בדרך הביתה. אח אחר היה במסיבה בערבה, וגם איתו יצרנו קשר", נזכרת הילה. "יש לי חברה בכפר עזה, הסתמסנו באותו בוקר. היא אמרה לי להגיד ללוטן שלא לנסוע דרך כביש 232 אלא דרך נתיבות, כי היא כבר הבינה מה קורה שם".
אלא שלוטן לא הצליח להימלט. מחסום שהקימה המשטרה החזיר אותו ואת מאי אחורה, והם נכנסו למיגונית סמוך לקיבוץ בארי. לאורך כל הזמן הזה התכתבה הילה עם אחיה. הוא סיפר לה שבמיגונית שלו נמצאים 40 אזרחים, שאין להם נשק ושהצבא והמשטרה לא באזור. "התקשרתי למשטרה, הם אמרו שהם שולחים לשם כוחות. בשעה 7:54 נותק הקשר עם לוטן. עדיין לא הבנו את גודל העניין. יצאנו מהממ"ד אחרי כל האזעקות ומנענו מאבא שלי לרדת לשטח כדי להחזיר את לוטן. ואז מאי התקשרה לדוד שלה ואמרה לו שירו עליהם ומישהו מת לה בין הרגליים, עד שנותק גם איתה הקשר. כאן התחיל כאוס של ארבעה ימים – עד שקיבלנו את הבשורה הקשה".
הילה פתחה חמ"ל בבית שלה, בזמן שהוריה והוריה של מאי מתרוצצים בין בתי החולים, נואשים למצוא את בני הזוג. "ניסינו לעשות איכון לשעון אפל שלו והצלחנו רק למוחרת אותו יום, בחמש וחצי בבוקר. השעון היה במיגונית ליד בארי. כיוונתי לשם את כוחות המשטרה. השוטרים מצאו את הסלולרי של לוטן ואת השעון טבולים בשלולית דם, אבל כבר לא היה שם אף אחד, פינו את כולם ולא ידענו לאן. ההורים חזרו שבורים מדי יום, הזמן עבר והסיכויים למצוא אותו בחיים פחתו. המשכנו לחפש, שלחנו חברים חמושים לשטח למצוא אותם, והם חזרו בלעדיו. עד שדיברנו עם כל השורדים מאותה מיגונית, ובהם החבר שלהם בן, שהיה בבית חולים, כל לילה היה סיוט שלא נגמר". ביום שלישי בשעות אחר הצוהריים הגיע אל המשפחה ראש המועצה של המושב ובישר לה שמצאו את מאי. אחרי שעה מצאו גם את לוטן. עד היום בני המשפחה לא יודעים איך הגיעו שניהם למחנה שורה.
"זה לא אירוע רגיל, זה לא עוד פיגוע, עשו פה שואה על חצי מדינה, אנשים פה נחטפו ונרצחו, ראו את זה בטלגרם, שמעו את זה בטלפון, אנשים ימים שלמים לא ידעו מה קורה איתם", אומרת הילה ומדגישה את הצורך בתמיכה ייחודית. "אף אחד במדינה לא רואה אותנו", מתארת הילה את חוסר המעש של הממשלה.
כשהבינה הילה עוד בתחילת המלחמה שהמדינה לא מתכוונת לדאוג למשפחות השכולות האזרחיות, היא החליטה להקים עם משפחות שכולות אחרות ועד מיוחד שיטפל במשפחות של נרצחי הטבח במסיבות. "ברגע שחייל נופל יש מערך שלם שעומד בקשר עם המשפחות, מיידע אותן על זכויותיהן ועל תהליכים שהולכים לקרות לאחר שבן המשפחה שלהן נהרג או נפצע. בניגוד לצבא, באזרחות אין דבר כזה. יש משפחות שחיכו לתשובה על גורל בן המשפחה שלהן וזק"א הם מי שהתקשרו אליהן להודיע להן שהבן שלהן נרצח ושיבואו לקחת אותו ממחנה שורה. לא היה גורם אחד שזה היה תפקידו וקיבל עליו את האחריות", מתארת הילה את הוואקום.
"במקום לעזור לנו, מנחיתים עלינו פטישים"
הוועד הוקם בנובמבר 2023. הוא התחיל כקבוצת וואטסאפ, ומאז התפתח לארגון של ממש ובו 11 חברים, כולם אחים שכולים או הורים שכולים. כל חבר אחראי לתחום אחר בטיפול במשפחות. הילה עוסקת בחקיקה ובהנצחה. "מטרת הוועד היא לדאוג לזכויות המשפחות, לסייע להן בהתמודדות עם האובדן והטראומה ולקדם חקיקה שתכיר במצבן הייחודי כנפגעים משנה של מעשי טרור", מסבירה הילה. "אנחנו פועלים לקידום חקיקת 'חוק 7 באוקטובר', שיכלול את הטיפול במשפחות הנרצחים במלחמה, בדומה לפרוטוקול הקיים בצבא".
"אני אמורה בשנה הזו להתאבל ולעכל את האובדן, ולא להיות עסוקה בתפקיד כנציגה של המשפחות. אני צריכה לספר את הסיפור של לוטן ולא ללכת לכנסת ולריב עם שרים ויושבי ראש של ועדות. אבל אנחנו לא מעניינים אותם", אומרת הילה בכאב. "במקום שיעזרו לנו ויכירו בנו או יחוקקו חוק, רק מנחיתים עלינו עוד פטישים ואנחנו צריכים להילחם בהם".
"אני עושה הכול היום בשביל החברים של לוטן ומאי, בשביל הדור שלהם", מוסיפה הילה. "הם תרמו למדינה, כולם היו לוחמים. אני היום יותר עם חברים של לוטן מאשר עם חברים שלי. רק הם מבינים את הכאב. הייתי כמו אימא קטנה בשבילו, היה בינינו פער של 15 שנה, ואני לא מאמינה שלא אראה את אחי יותר. במקום להיות במקום הכי מוגן, שבו המדינה נותנת לי ביטחון ומענה אחרי אירוע כזה, ובמקום לחזור לחיים שלי, אני אמורה עכשיו להיאבק על הזכויות שלנו, כי למשפחות שכולות אחרות אין כוח, ולדאוג להורים שלי".
האחים השכולים אינם מחפשים צדק, הם מבקשים הכרה במצבם הייחודי ותמיכה כדי שיוכלו להשתקם ולחזור לחיים נורמליים. "אני לא חושבת שאנחנו צריכים לקבל קצבה חודשית, אלא מענק לשנה-שנתיים ראשונות כבני משפחה מקרבה ראשונה ונפגעי משנה – ולקבל סיוע כלכלי. אי אפשר לעבוד בשנה-שנתיים הראשונות, והרבה פעמים ההוצאות גדלות. צריך להרחיב את סל הטיפולים – כל טיפול שעוזר צריך להיות בסל הזה, לא משנה אם זה פסיכולוג מוכר או מאמנת אישית", מציעה הילה פתרון אפשרי.
"אני בטוחה שהמדינה לא רוצה פה דור של נתמכים, מספיק שהיו נותנים סיוע כלכלי לשנתיים הראשונות כדי שנעכל את האובדן, נטפל במשפחות שלנו ונחזור עד כמה שאפשר לחיים נורמליים", מסכמת הילה ומבקשת הזדמנות לחזור למסלול. "צריך להכיר בנו, קרבה ראשונה, בלי שנוציא דוחות פסיכולוגיים", היא מוסיפה ומדגישה את הצורך בהכרה מיידית, ללא בירוקרטיה.
"אימא שלי ראתה את הרצח בשיחת וידאו"
יונתן אזולאי ז"ל היה בן 25 כשנרצח בשבת השחורה במיגונית בצומת עלומים. במשך חמישה ימים ארוכים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלו ונאחזה בכל שביב תקווה. "היינו במצוקה נפשית עד שאיתרנו אותו", משחזר בכאב אחיו כפיר. "אם לנו זה היה קשה כל כך, מה יגידו משפחות החטופים שכבר יותר משנה בסיוט המתמשך הזה?" הוא שואל.
כשהחלו האזעקות יצאו יונתן ובת זוגו מהמסיבה ליד קיבוץ רעים ונסעו בכביש 232. שם נתקלו גם הם במחסום של המשטרה והתבקשו לשוב על עקבותיהם ולעצור במיגונית בצומת עלומים. 40 אנשים נדחסו במיגונית הזו – עד שהגיע טנדר עמוס מחבלים. הם ירדו ממנו והחלו לירות בכל מי שראו. בשל מעצור בנשק החלו המחבלים לגלגל רימונים. ככל הנראה יונתן נהרג מהרימון השני, ועימו נרצחו עוד שבעה. הוא הספיק להתקשר לאימו, שהייתה אז בחו"ל, ונפרד ממנה בשיחת וידאו. "הוא אמר לאימא שלנו שהוא לא יודע אם יחזור והוסיף, 'סליחה אם פגעתי בך, אימא, תשמרי על האחים מאוחדים', נזכר כפיר. "הוא אמר לה שיורים עליהם ושאין לא משטרה ולא צבא, שהם מופקרים שם לגורלם ושאיש לא עונה להם".
"יונתן ואימא הספיקו לדבר ארבע דקות בטלפון. אימא שלי צרחה בטלפון את נשמתה ושמעה את היריות. היא צעקה לו שיתכופף כי הבינה שהמחבלים מגיעים", ממשיך כפיר לספר את הזוועה. "המחבלים גלגלו את הרימון השני. אחי שכב על בת הזוג שלו והגן עליה, וכך ניצלו חייה. הוא נרצח. אימא שלי חוותה את כל האירוע דרך שיחת וידאו בטלפון. הרגעים הטראומטיים האלו לא מאפשרים לה לישון עד היום. היא קמה בבהלה בכל לילה וחווה את האירוע שוב ושוב. הזיכרונות מציפים אותה בכל דקה ובכל שנייה".
כפיר עצמו התעורר באותו בוקר נורא להודעה ששלח יונתן בקבוצה המשפחתית ב-6:58. "לא ידעתי בכלל שהוא הלך למסיבה. מאותו רגע כל החיים שלנו התהפכו". אימו עדכנה אותו ואת אחיו בשיחת הטלפון הקשה שהייתה לה עם יונתן, והם החלו בחיפושים. כפיר, נחוש למצוא את אחיו, פתח בחקירה עצמאית. הוא הקים חמ"ל, גייס מתנדבים ברשתות החברתיות ויצר קשר עם כל מי שיכול היה לסייע. "היינו במצוקה נפשית גדולה. ידענו שהוא היה במיגונית, אבל לא ידענו איפה הוא היה אחר כך, כי כבר פינו משם את הגופות. חמישה ימים היינו באי-ודאות, נאחזים בתקווה שהוא עוד בחיים".
"אחי הגדול נסע לכיוון אופקים כבר בארבע אחר הצוהריים, כדי לנסות לאתר אותו, אבל הכול היה חסום", ממשיך כפיר לתאר. "מישהו שלח לנו הודעה שהוא ראה את יונתן בכביש 232, וזיהה את השרשרת והחולצה שלו, ואמרתי לעצמי, 'הוא בחיים'. שלחנו אחריו גם יחידת כלבנים. היא לא מצאה אותו וזה התפוצץ לנו בפרצוף".
"נתלינו בתקווה שיונתן עוד בחיים, או אפילו חטוף, כי ראינו את הרכב שלו במרחק 12 דקות הליכה מהמיגונית, עם החולצה שלו וכתמי דם, וחשבנו שאולי הוא הצליח לברוח", ממשיך האח לתאר את הזוועה. "חמישה ימים חיפשנו אחריו ואף גורם לא יצר איתנו קשר. הכול עשינו לבד, היום אני עובר על ההודעות של אותו יום ונזכר שלא ישנו ולא נשמנו".
רק ביום רביעי בבוקר קיבלו בני המשפחה הודעה שגופתו של יונתן נמצאה. דגימת DNA שנתן כפיר תאמה לדגימה מגופתו של יונתן. "היינו חמישה אחים, עם יונתן. אבא שלנו נפטר מלוקמיה בגיל 49, לאחר ייסורים רבים, לפני כמה שנים, ואימא שלי גידלה אותנו לבדה. יונתן היה ראש השבט והפיץ סביבו המון אור ושמחה. היינו החברים הכי טובים. הוא ואימא שלי היו מחוברים מאוד, כל יום מדברים בטלפון", אומר כפיר ומתאר את המצב של המשפה לאחר הפרידה מיונתן. "עם אימא שלי לא פשוט עכשיו. יש לה הרבה כאב על יונתן והיא ממש חוותה את האירוע דרך הטלפון, יש לה פלאשבקים כל הזמן. היא ממשיכה לעבוד, כי זה המקום הבטוח שלה, אבל הכול השתנה. אני והאחים שלי מחזיקים אותה עכשיו נפשית, מגיעים יותר, מדברים יותר. אני מדחיק את מה שקרה, מתעסק פחות בעצמי ומנסה להמשיך את המורשת של יונתן: להיות שמח. זה קשה אבל אני מעדיף לבחור בזה".
"נתנו לנו טיפול פסיכולוגי וזהו, 'צאו לעבוד'"
השנה הזו שינתה את כפיר. את לימודיו בתכנון ועיצוב פנים הוא סיים חודשיים לפני האסון, אך הוא לא מצליח להשתלב במקצוע כשהוא שקוע באבל ומקדיש את זמנו להנצחתו של יונתן. "לא מעניין אותי כבר שום דבר. הייתי צריך לקחת הרבה ימי חופש מהעבודה בשנה האחרונה, וגם על זה לא נותנים לנו, האחים, פיצוי מהמדינה".
"נתנו לנו טיפול פסיכולוגי וזהו, 'צאו לעבוד, תחזיקו את כל הבית עליכם ותמשיכו לתפקד'. זה כמעט בלתי אפשרי", מציין כפיר. "צריך לטפל קודם כול בחטופים, במפונים ובשורדים – יש אנשים זקוקים לטיפול מיידי – ואחר כך בבני המשפחה הקרובים, זה בטוח, אבל בממשלה אפילו לא יודעים מאיפה להתחיל. ועלינו האחים לא מסתכלים בכלל. אין אפילו קטגוריה בוועדה שמטפלת בנו", הוא מציין את היעדר הסעיף בחוק התגמולים שמדבר על אחים ואחיות שכולים.
"אנחנו נאחזים בעובדה שיונתן חזר שלם בגופו ולא סבל, אחרי כל הסיפורים ששמענו. אנחנו מתנחמים בדבר הזה, אבל אנחנו לא ישנים והחיים שלנו הם לא באמת חיים". מסכם כפיר בצער. הוא מוסיף שהוא מנסה למצוא נחמה בהנצחת מורשתו של יונתן, אך התחושה שלו היא שהמדינה נטשה אותו ואת משפחתו.
בחוק התגמולים של משרד הביטחון אין סעיף שמתייחס להכרה באחים ואחיות של חללי פעולות האיבה, אף לא פיצוי שלהם. שינוי לשון החוק, או חקיקת חוק חדש שיכיל את כל נפגעי 7 באוקטובר ואת נפגעי המשנה, יכולים לזכות אותם בהטבות שונות מהמדינה כמו הטבות מביטוח לאומי, הנחות בארנונה, מימון לימודים ותגמולים בתקופת הטיפול הרפואי. הטבות אלו יכולות לסייע לנפגעים להתמודד עם אתגרים כלכליים ותפקודיים הנובעים מפגיעתם.
לפני כחודשיים אישרה הוועדה הציבורית בראשות פרופסור אביעד הכהן, ועדה שהקים שר האוצר בצלאל סמוטריץ', את מסקנותיה בנוגע לפיצוי אוכלוסיות שנפגעו בטבח. הוועדה החליטה להעניק סיוע חד-פעמי גם לאוכלוסיות שלא הוגדרו עד כה נפגעות פעולות האיבה, ובהן משפחות שכולות, משפחות חטופים, אחים וילדים של פדויי שבי – וגם תושבי אופקים. עוד הוחלט על פיצוי אנשים שהוגדרו נפגעי פעולות האיבה, אך אינם עומדים בקריטריונים להכרה בנכות, ובהם משתתפי המסיבות בעוטף, תושבי יישובים שנפגעו באופן ניכר ואנשים ששהו ביישובים אלו בזמן מתקפת הפתע.
לפי ההחלטה, הסיוע יינתן בשני מסלולים עיקריים: המסלול הראשון מיועד למשתתפי המסיבות, לתושבי היישובים שנפגעו ולאנשים ששהו ביישובים אלו בזמן מתקפת הטרור ואינם זכאים לדרגת נכות. מסלול זה כולל מענק חד-פעמי בסך של בין 7,180 ל-28,720 שקל למבוגר ו-1,436 עד 5,744 שקל לילד. נוסף על כך יינתן סל שיקום וטיפול בסך של 7,300 עד 30 אלף שקל לאדם.
המסלול השני מיועד לקרובי המשפחה של מי שנספה או נחטף בטבח. מסלול זה כולל מענק חד-פעמי בסכום של 14,360 שקל לכל אדם שעבר את גיל 14. אחים וילדים של פדויי שבי מעל גיל 30 יהיו זכאים לסל טיפול ושיקום בסך 15 אלף שקל לאדם.
"הוועדה של סמוטריץ' הכירה בכך שאנחנו נפגעים, אבל מה שהם פסקו זו בדיחה, הם ממש עבדו עקום", מתארת הילה את התסכול מהיעדר פתרון של ממש. "ממש צוחקים עלינו, אנשים מתאבדים נכנסים לדיכאון ומבלים ימים שלמים בבתי העלמין. הם לא זזים משם כי אין להם משהו אחר לעשות. זה היה אירוע חריג כל כך, שצריך לטפל בנפגעים בדרכים אחרות וחדשות, לא כמו שהיה עד עכשיו".