"אני כבר לא מה שהייתי פעם. אני משהו שונה. נכון העין הזאת? היא תותבת זאת לא העין שלי. אני לא חושבת שאני יפה עכשיו. אני לא אותה מישל - אני הפצועה הכי קשה של 7 באוקטובר", כך פותחת מישל רוקוביצין את המסע המשותף שלנו יחד.
לפני הפציעה היו עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך כמה את יפה?
"כן, תמיד היו אומרים לי 'תנסי לדגמן''".
והצטלמת?
"הייתי מדגמנת".
עד לפני שנה המוצב כיסופים היה כמו בית בשביל מישל. היא בת 23, חיילת בקבע, מפקדת על חוליית טכנאים במודיעין שדה. יש לה תעודה של הנדסאית, והיא אחראית שאמצעי הראייה של התצפיתניות יעבדו. ב-7 באוקטובר בשעה ארבע בבוקר היא חזרה מתיקון תקלה באמצעי התצפית, ושולחת לרינט בן הזוג שלה בארבע השנים האחרונות סרטון.
שעות של המתנה - עד לחילוץ שהגיע במזל
"אני מתעוררת מהאזעקות ורצה למיגונית", היא משחזרת את הדקות הראשונות של המתקפה. ואז ב-6:40 מתחילים לירות עלינו. נשכבתי על הבטן, התפללתי. הלוואי שאני אישאר בחיים, אלוהים תציל אותי. מסביב צועקים 'ירו לי ברגל', 'ירו בי אנחנו עומדים למות', 'אימאל'ה', 'אבא', 'אנחנו עומדים למות'. אז התעלפתי, הפסקתי לשמוע, הפסקתי לראות". היא מספיקה לשלוח בשעה 6:55 הודעה לרינט בן הזוג שלה: "אימאל'ה. הם מנסים לחדור מכל קווי הדיווח. יש יריות בבסיס. אימא".
רינט קסימוב, בן הזוג, משחזר: "באזור 12-11 בבוקר מגיע לפה איזשהו כוח חילוץ ראשוני. מפנים את מי שמפנים. אותה לא פינו כנראה כי חשבו שהיא מתה. אנחנו יודעים בדיעבד שהיא שכבה עם הפנים לרצפה כשהיא איבדת ההכרה. היא נשארה פה עד הלילה. עד שבנס הגיע לפה כוח של אגוז. התחילו לנהל לחימה עם מחבלים שהיו מסביב, ובחור שהיה על הדלת, אומר 'אני שכבתי מעל גופה, אני בלחימה. ובאיזשהו שלב הגופה מסתובבת אליי ושואלת אם המחבלים הלכו'. וככה הם בעצם בכלל הבינו שהיא בחיים".
"כשהורידו אותה מהמסוק הביאו אותה למיון עם עוד חיילים. והייתה נראית יחסית בסדר לעומת חלק מהחיילים שהגיעו במצבים מאוד מאוד קשים", מספרת ד"ר אביטל פרי, נוירוכירורגית מבית החולים שיבא. "אבל היו כל מיני שריטות על הפנים ואמרנו רגע זה מחשיד. בוא נעשה סיטי מוח, למרות שכבר הביאו אותה הלאה. לראות שאין משהו מדאיג בתוך המוח".
"עשינו CT מוח וראינו פגיעה קטסטרופלית במוח. מאוד מאוד קשה". מישל נפגעה מכמה רסיסים. אחד חדר את עין שמאל ונכנס למוח, אחרים מהריאה. היה לה קליע בלשון, וספגה ירי בכף הרגל ובצלעות. היא הגיעה במצב אנוש.
רינט שהגיע מיד לבית החולים משחזר את הרגע שבו ראה אותה לראשונה: "היא לא נראתה כמו עצמה. גילחו לה את הראש כל הפציעות. הראש היה כמו בלון. והייתי שהאזור של העין עוד היה בטראומה. הכול היה מאוד נפוח. אמרתי לה שאני איתה ושהכול יהיה בסדר". שלושה חודשים מישל הייתה מאושפזת בטיפול נמרץ, ורק במרץ, אחרי חצי שנה, היא מתחילה קצת לדבר. "הייתי מציק לה לאורך כל היום. 'בואי נספור עד עשר', והיא הייתה מורדת לא רוצה. ואני יושב ומציק ומשגע אותה. לאט לאט", מספר רינט. מישל משיבה: "היית עושה לי עסקאות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כשהתעוררתי ידעתי מיד שאני עדיין אוהבת אותו, שהוא אהבת החיים שלי", מישל אומרת בהתרגשות. רינט שיושב לידה לאורך כל הריאיון משיב: היא בן אדם שחשוב לליבי. אהבת חיי, בחירת ליבי. מה אני אנטוש כשקשה לה? היא לא נטשה אותי כשהיה לי קשה. איך אני אעשה דבר כזה?".
הפחד הגדול והסוד שנחשף במקרה
הדבר שממנו רינט הכי פחד זה לספר למישל על העין: "לא באמת סיפרנו. משכנו את האירוע 7 חודשים, 7 חודשים היא לא ידעה שהיא איבדה עין 7 חודשים היא לא הסתכלה במראה. היא אמרה שחשבה שקיבלה מכה ומי שסיפרה לה זאת סתם איזה מתנדבת כזו שבאה ואמרה לה שהיא נראית טוב גם בלי העין, והלכה". מישל זוכרת גם היא את הרגע שבו הבינה כי איבדה עין: "רינט אמר שלפחות יש לי עין אחת ולא איבדתי שתיים. וזה נכון, לפחות יש אחת".
השבוע עשתה מישל את הצעד הראשון, לכבוד יום ההולדת של רינט, אך היא עדיין לא השלימה לחלוטין עם מצבה החדש. "היו לי זיקוקים כשעשיתי צעד. התלהבתי. זה צעד כמו של פיל, אבל זה היה צעד. עוד לא התרגלתי לראות את עצמי ככה. פתאום יש לי צלקות על הגוף, והעין שלי גדולה כי זאת לא העין שלי. זה פרוטזה. יש חלקיקים של מה שנשאר. יש דברים שאני לא יכולה לשנות, ואני לומדת לאהוב אותם גם לקבל אותם. אני מתגעגעת לעמוד על הרגליים, לרקוד עם עצמי, לקפוץ מצד בצד, לשים מוזיקה ברקע. וככה זה שם מבאס. אני שלמה עם עצמי שלא יהיה טעויות, אבל אני עדיין לא מקבלת עד הסוף, במאה אחוז".
מישל הוזמנה לתערוכה בתל אביב, "תשעה חודשים" קוראים לה. תערוכת תמונות של גיבורות המלחמה. מישל נבחרה להיות ביניהן. "אני שכבתי וכולם חשבו שאני מתה", היא מספרת לבאי הכנס. "אני שכבתי שם 14 שעות עם פנים על הרצפה. חמאס ניסה להרוג אותי ולא הצליח, חמאס ניסה לשבור, להרוג לפרק ולא הצליח".
"זה המחיר של אהבה כנראה", אומר רינט רגע לפני שהוא מציע למישל נישואים. "מבחינתי היא אותה מישל. רגל ויד לא עובדות, זה הכול, צריכה את התמיכה. גם בן אדם, ברור שהשאלות האלו קופצות לי בראש גם בלי שישאלו אותי אבל לא, מהר מאוד היה לי ברור שאני שם כמה זמן שייקח עד שתחזור אליי, תחזור על הרגליים".
מישל חוזרת לבית חדש
לפני חודש בדיוק התמלא הלובי של אגף השיקום במאות אנשים. כולם הגיעו לאירוע הפרדה של מישל. הלילה היא כבר לא תישן בבית החולים. מי שהגיעו ללוות אותה בדקות האחרונות באשפוז הם לוחמי יחידת אגוז - אותם לוחמים שהצילו את חייה.
אימה של מישל מודה בעיניים דומעות לרינט על הזמן שעמד לצידה של ביתה כשהייתה בתקופה הקשה ביותר של חייה: "המלאך הבא השאיר אותנו פשוט ללא מילים, אני כמובן מדברת על בן זוגה של מישל. היחיד, שהצליח להרים את הילדה שלנו. האהבה הטהורה שלכם היא ההוכחה לכך שאפשר להתגבר על כל מכשול".
עכשיו, כשהם נכנסים לבית חדש, לדירה שצמודה לבית החולים, מישל מרגישה שהיא מוכנה לחזור בפעם הראשונה למקום שבו השתנו חייה. "אני רוצה ללכת לחדר בבסיס שלי, לראות אם נשאר משהו. הייתי פה יותר מאשר בבית, אין מה לעשות זה היה המקום שלי".
היום מישל חזרה להצטלם. עכשיו היא כבר מישל החדשה, הרבה יותר מדוגמנית, היא סמל לנחישות שאין כמותה: "הייתי מדגמנת בעיקר למאפרות. כיף לחזור לזה. אחרי הפציעה לא הרגשתי יפה אז כיף לחזור".
איפה תהיי בעוד חמש שנים?
"יהיו לי ילדים. אני רוצה שניים, זה מושלם. נגור בבית גדול ומלא כלבים. ברור שאני אבשל, אני אעסוק במה שאני אוהבת ואני מקווה שאעמוד על שתי רגליים. יד שמאל תזוז. אני גאה בעצמי, ואני נותנת בראש ואני ממשיכה לתת בראש. אני רוצה לחזור לחיים שהיו לי ואני אחזור לחיים שהיו. אי אפשר לעצור אותי ואני מוכיחה לכולם את ההיפך".