יונתן שלמה עומד בחניון של תחנת רכבת מרכז בתל אביב ליד הוואן שלו וממתין לנוסעיו. ובעוד הנוסעים האנושיים מעט מאחרים, שלמה עסוק בינתיים בנוסע סמוי שהסתנן אל מאחורי הרכב - חתול קטן ועקשן שלמרות יללותיו שלמה הנואש מתקשה לאתר. כנראה גם הוא סקרן לראות מה המצב בעוטף שנה אחרי היום הנורא בתולדות ישראל. והוא לא היחיד.
לפחות פעמיים בשבוע בתקופה האחרונה יוצא מתל אביב (וגם ממספר אתרים נוספים בישראל) רכב הסעות כדי לתור את יישובי האזור וכמה מהאתרים המרכזיים שבהם התרחש הטבח הנורא. שלמה - מורה דרך מזה 14 שנה העוסק בהדרכת תיירים זרים, ומתנדב גם כלוחם חי"ר במילואים - הגה את הסיורים האלו עוד כשהיה בעזה עצמה, במדים. בחורף האחרון, קצת אחרי שסיים סבב מילואים ראשון חבר לאחותו, לילי אנגל, בעלת חברה לטיולי ישראלים באפריקה והשניים, נטולי ניסיון בהדרכת ישראלים בישראל, הבינו שזה כעת הצורך.
האחים שלמה-אנגל יצרו לעצמם אפיק הכנסה. בשנה שבה אין בכלל תיירות נכנסת, זה גם סוג של הצלה כלכלית של ממש. "קודם כול הדבר הכי חשוב זה לתת לעם ישראל את העובדות", אומרת אנגל, המנהלת את החברה Try it. "זה קריטי בעיניי כי אנשים לא יודעים איפה זה שדרות או הקיבוצים ולא יודעים איפה עובר כביש 232 ולא מבינים את סדר הגודל הענק של מה שקרה. בשביל להבין את סדר הגודל, צריך להיות במקום, להכיר את הגיאוגרפיה. דבר שני, חשוב לנו תמיכה כלכלית אם זה לאכול במסעדות שם או לקנות שי קטן מעסק מקומי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המסיירים: "זו שואה, כמו שהייתה באושוויץ"
בינתיים מגיעים המסיירים הראשונים. זוהרה אסקיו מראשון לציון הגיעה יחד עם אחותה, רויטל והתאכזבה מעט ממספר הנוסעים המועט. "רק אתמול היינו בכיכר החטופים. צריך לשים את זה כל הזמן בתודעה", היא אומרת לקול דפיקותיו של שלמה שעדיין מחפש את החתול הסורר. "זה חשוב, אבל אני חיכיתי. והנה עברה שנה. קודם כול כיבדתי את המשפחות של הנרצחים. צריכים לתת להן את הזמן. חוץ מזה, חלק מהזמן זה בכלל שטח צבאי סגור ואי אפשר היה להיכנס. גם לקח זמן לעכל את הדברים. עכשיו מספיק נוח להתייחד בתור חלק מהעם שלי. עכשיו אני צריכה לבקש מהם סליחה על מה שקרה להם. לכן החלטתי לבוא לסיור הזה".
"אני רציתי כבר לפני חודש לנסוע. אבל אף אחד לא הסכים להתלוות אליי", אומרת רויטל אחותה. היא לא היחידה מבין שמונת נוסעי הרכב שכבר זמן רב מחכים להזדמנות להגיע לאזור והתקשו למצוא שותפים. כל אחד מהם שילם 320 שקלים על הסיור המאורגן הזה. "אני תכננתי לנסוע בפסח, באופן פרטי. אבל האנשים שתכננתי לנסוע איתם בסוף ביטלו. אז התחלתי לחפש סיורים לעוטף. חיפשתי פה, חיפשתי שם, עד שהגעתי לחברה הזאת. זה לא שירדה לי איזו אבן מהלב. אבל אני כן מרגישה שחשוב מאוד ללכת ולראות את הדברים בצורה בלתי אמצעית, לא דרך הטלוויזיה".
ואחותה מוסיפה: "זה המינימום שאפשר לעשות למען הנרצחים. יש אנשים שמנסים להמעיט בערך של זה. אני לא אגיד שהם מנסים להכחיש, אבל כן להמעיט. בסוף זו שואה בדיוק כמו שהייתה באושוויץ. יש משפט שאומר 'כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים'". ההשוואה הזו עוד תעלה עוד מספר פעמים בהמשך היום בסיור.
יוצאים לדרך, ושלמה מדגיש: "לא טיול אלא סיור"
מה שעולה מעצם קיומם של סיורים האלו הוא המעבר של טבח 7.10 מהמגירה של האירועים האקטואליים לזו של האירועים ההיסטוריים. רואים כאן ניצנים ראשונים של בניית ההיסטוריה ושרטוט נרטיב, לכן לא כל כך מפתיע שהמדריך שלמה בוחר להקדיש את כל הדקות הראשונות של הנסיעה לפולמוס טקס הזיכרון הממלכתי.
ההשוואה הזו לאושוויץ קיימת כאמור באוויר הסיור הזה מהרגע שהתחיל. אלא שבארי או כפר עזה הם לא אושוויץ. כשכמה דקות אחרי היציאה לדרך שואל אחד הנוסעים "האם מבקרים בבארי?", מזכיר המדריך שלמה שרבים מהאתרים שבהם עובר הסיור הם שכונות מגורים ומחדד את המובן מאליו "זה לא טיול, זה סיור".
"אחד הדברים החשובים לנו זה לבוא לאן שרוצים שנבוא", הוא אומר למשתתפי הסיור. "לא בכל מקום בעוטף רוצים מבקרים. שאלנו בכל מקום אם זה בסדר שנבוא. אנחנו מתאמים עם מישהו מהיישוב, לפעמים זה מאוד משנה ולפעמים פחות. העניין השני שחשוב לנו הוא שזה לא יהיה סיור זוועות. סרטונים כל אחד יכול לראות. אבל אנחנו באים במטרה להראות את התמונה הכוללת, להבין איך ולמה זה קרה ולהכיר את הסיפורים של האנשים וזה לא פחות חשוב. לכן לא מיהרנו להיכנס לקיבוצים. רק אחרי כמה חודשים כשקיבוצים מסוימים יצרו נוהל כניסה התחלנו לבקר גם בקיבוצים".
"יש כאלה קבועים שכל מה שהם מביאים זה איזה משפחה עשירה מחו"ל שהם רוצים להרשים אותם, אז הם מכניסים אותם ואומרים 'לא את כולם מכניסים פנימה, אבל אתכם במיוחד, כן'"
זהר שפק, כפר עזה
"צריך להבין שבחלק מהמקרים זה בתים שרופים ובחלקם הם פתוחים", מסבירה לילי אנגל. "אתה מגיע לקיבוץ ויש בית פתוח, אין דלת כי היא נשרפה וחלק מבעלי הבתים האלה הם או נרצחו. או כרגע חטופים. אי אפשר לבוא ולהגיע לבתים האלה, לעיתים גם אי אפשר לשאול את בעל הבית מה הוא רוצה. אנחנו מכבדים את דעת הקיבוצים ולא נכנסים. אנחנו בסך הכול באים גם לעזור ולסייע, וגם לשמוע את מי שרוצה להשמיע.
"אנחנו נכנסים רק כשיש סיבה קונקרטית וטובה, ושאושרה על ידי הקיבוץ. למשל, הגיעה מישהי שמייצגת את הפדרציות היהודיות בארצות הברית והיא רצתה להעביר את המסר לארה"ב, או מישהי שהגיעה מאוסטרליה. אז איתה נכנסנו לבארי".
בקיבוצים הדעות חלוקות: "אנחנו לא גן חיות"
ומה חושבים בקיבוצים עצמם? מסתבר שהדעות חלוקות. "יש כאלה שרוצים שיבואו וייכנסו כמה שיותר, שיבואו ויראו ויספרו לעולם", אומר זהר שפק מקיבוץ כפר עזה. "אולי הדוגמה הקיצונית לזה היא החדר בדור צעיר שבחדר של סיוון אלקבץ ונאור חסידים, שהוא פתוח לכול והמשפחות שמו שם תמונות. שם המשפחות רוצות שיראו את זה. ומצד שני, יש כאלה שבאים ואומרים אל תכניסו אף אחד. חלק גם אומרים משפטים קצת יותר קיצוניים כמו 'שלא יזרקו לנו בננות בוטנים. אנחנו לא גן חיות'".
ועם זאת, חלק מהסיורים המוצעים היום כן מאפשרים גישה אל הקיבוצים. "בהתחלה עשינו בקיבוצים סיורים לתורמים או אנשים רלוונטים", מספרת אנגל. "באחד הסיורים ביקרנו בקיבוץ חולית כי פנה אלינו אב שכול שבנו נרצח שם והוא ביקש לעשות סיור לכל בית הכנסת שלו. אז נכנסנו ועשינו טקס. עזרנו לו, ארגנו את הכול עשינו גם את כל הסיור הכללי".
רק במהלך החורף האחרון החל הצבא להסיר לאט לאט את המגבלות על התנועה האזרחית בעוטף. בחודשים הראשונים לאחר מכן שיירות של אוטובוסים שעוברים בכביש 232 ולאחר מכן ממלאים בהמוניהם את מגרשי החניה היו מחזה נפוץ בכמה מיישובי האזור. רבים מחלוצי התיירים הללו הם מחו"ל - יהודים ואוהדי ישראל. את הקיבוצים זה קצת הבהיל ורבים מהם, כמו כפר עזה, מיהרו להסדיר את התנועה אליהם.
"אם אין איזשהו מסר חשוב מאחורי זה וזה רק עניין של להביא קבוצות בשביל כסף, זה לא כוס התה שלנו", מבהיר שפק שבנוסף על היותו חבר בכיתת הכוננות של קיבוצו גם ממונה בו על תחום הסיורים. "כמובן שיש פרוצדורה של אישורים ואנחנו מעבירים אותם. זה אישור שהוא יותר ביטחוני, שנדע שיש קבוצה ביום הזה והזה שצריכה להגיע לקיבוץ וכמובן שאנחנו מלווים אותם ודואגים שהם לא ייכנסו לתוך בתים. אנחנו בודקים מה המניעים של כל קבוצה. אם המניעים הם רק כסף, אז אנחנו לא נחמדים כל כך בנושא הזה, אתה יודע, מישהו כבר כינה את זה פורנו מוות".
שפק הוא גם זה שצריך להתמודד עם הפניות המגיעות ממורי הדרך. "יש כאלה קבועים שכל מה שהם מביאים זה איזה משפחה עשירה מחו"ל שהם רוצים להרשים אותם, אז הם מכניסים אותם ואומרים 'לא את כולם מכניסים פנימה, אבל אתכם במיוחד, כן'. יש ביניהם כאלה שבאמת עושים את זה ממניעים הכי כשרים שבעולם. אין לי בעיה עם אדם שזו עבודתו, יש לי בעיה עם אלה שממסחרים אותנו. ויש גם כאלה שמבקשים ממני לעשות את הסיור ומציעים כסף. כשאני אומר להם שאני לא לוקח כסף, זה נשמע להם קצת מוזר. אני יודע שהם באים לצורכי, שוב נחזור להגדרה ההיא, פורנו מוות".
"המטרה זה לדבר עם קהילות ולא על קהילות"
מרגע שהתבהרו התנאים - גם מול הצבא וגם היישובים - החל שלב היזמות המסחרית. כיום ישנן כבר מספר חברות המפעילות סיורים שכאלו, רובן ככולן מציעות את שירותיהן לקבוצות הטרוגניות שמגיעות כגורם אחד. בהמשך הדרך התחילו גם הסיורים בהרשמה לקהל הרחב. חברתה של אנגל, Try it, מציעה סיורים שכאלו, כמו זה שאליו התלווינו, ואיתה גם חברה נוספת, אברהם טורס. "המטרה שלנו זה לדבר עם קהילות ולא על קהילות. אנחנו לא מגיעים למקומות כמו בארי או כפר עזה שהשיקום בהם עוד בקושי התחיל. אנחנו מגיעים למקומות שכבר חוזרים אליהם", אומרת רעות אבישר מנהלת החברה.
אבישר מדגישה כי אצלם, בניגוד לרבים מהמתחרים, שמים את עיקר הדגש יותר על ההווה ופחות על מה שהיה. "אנחנו מספרים בתמציתיות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל זה לא עכשיו זום-אין על הזוועות, אלא על איך הקהילה חוזרת ומה היא צריכה עכשיו. איזו תמיכה הם מקבלים מהמדינה ומהחברה בכלל. ממה שאנחנו שומעים, הם רוצים שאנחנו נבוא ונהיה עדים למה שקורה".
אברהם טורס מגדירה את עצמה כמי שמתמחה ב"סיורים ערכיים וחברתיים". ככזו עסקה למשל בסיורים ביישובים ערביים, וגם מעבר לקו הירוק, ונוהגת לעסוק לא אחת גם בנושאים שנויים במחלוקת. היא ערכה סיורים באזור העוטף עוד קודם לשבעה באוקטובר. מייסד החברה, מעוז ינון, הוא בן קיבוץ ניר עם. הוריו בלהה ויעקב נרצחו באותו יותר נורא בביתם בנתיב העשרה. לאחרונה פרש ינון הבן מהחברה שהקים בכדי להתמקד באקטיביזם וקידום השלום, אך הוא נותר בעל מניות.
"ראינו בסרטים מה'נובה' את המכוניות בצידי הדרכים. אבל פה אתה מבין את עוצמת החורבן של החברה הישראלית"
זוהרה אסקיו, השתתפה בסיור לעוטף
עמדת חמאס, 100 מטר מבתי התושבים
נתיב העשרה הוא גם היישוב הצפוני ביותר שאליו הגיע הטבח (גם בזיקים, הצפונית יותר, התחולל טבח על ידי חוליה שהגיעה מן הים, אך הוא התמקד בחוף ובבסיס הצמוד לו ולא בקיבוץ) לכן באופן טבעי זוהי גם נקודת ההתחלה של מרבית הסיורים. 21 מתושבי המקום נרצחו, מה שהופך אותו לאחד היישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר. בניגוד לקיבוצים המקיפים אותו זהו מושב לא-שיתופי ולכן הכניסה אליו קלה יותר - למרות שגם בשער הכניסה לנתיב העשרה עדיין מוצבים חיילים.
אך אם לומר את האמת, למרות הטרגדיה שהתחוללה בו, נתיב העשרה הוא לא המקום להבין את עומק האסון. הביקור במושב, הצמוד לגבול ולמחסום ארז, מאפשר לאלו המגיעים לסיורים הללו עם מושג מועט לפגוש ולהבין בעיקר את משמעות החיים נוכח הסכנה ששמה עזה. יונתן המדריך מזכיר ללקוחותיו את העמדה שחמאס בנה ממש מול בתי התושבים, פחות מ-100 מטר מהבית הראשון, וצה"ל כמעט ולא עשה דבר כדי להשמידה. כשהמסיירים ממרכז הארץ יורדים מהוואן הממוזג בפעם הראשונה מה שרואים לנגד עיניהם המשתאות זה בעיקר את חומות הבטון הענקיות, עמדות התצפית ושלל האמצעים שהציב צה"ל בשולי המושב לאחרונה.
משם ממשיך הסיור לשדרות, באתר שבו התחולל לפני שנה הקרב על משטרת שדרות, שנכבשה על ידי מחבלי נוח'בה. בזמן ביקורנו נמצא האתר בבנייה, מאז, ב-7 באוקטובר 2024, נפתח במקום אתר הנצחה. במקום אנחנו פוגשים את השכן איציק אסקפה. זהו מפגש ראשון עם "מקומי". באותו יום למרות גילו המתקדם, 70, התחמש אסקפה בנשק ארוך שהוא מחזיק מתוקף תפקידו כמדריך לוחמה ליחידות מיוחדות. הוא ירד להילחם בנוח'בות נעול בסנדלים, ובמשך שעות סייע בפינוי פצועים. כל זה קרה ממש בחצר שלו.
"הרווח הגדול שלי הוא שאני מרפא את עצמי", הוא אומר על ההדרכה שהוא נותן לתיירים הסקרנים שהגיעו לעירו. "אני התחלתי את הימים שלי בתחום של לחימה וביטחון בגיל 13 בקיבוץ ליד עזה. כבר אז, במלחמת ששת הימים רצתי עם עוזי בין המקלטים. אחרי כן הייתי בצבא במלחמת יום הכיפורים ובצפון סיני וראיתי דברים שאף אחד לא רוצה לראות. ושמתי לב שככל שאני מדבר על זה יותר, אז זה משחרר אותי מהסיוטים בלילה. מה שנקרא, דחקתי את זה לאט לאט החוצה".
"עצם זה שאני יוצא מהבית ולא יושב כל היום בבית זה הרבה. אני צריך להיות למטה ולפגוש ולדבר עם אנשים. וכל האנשים שאני פוגש משמחים אותי, עצם זה שהם באים לפה, ללמוד מה קרה פה", אומר אסקפה ומספר כי כמעט כל שבוע מגיעות לרחוב מגוריו 2-3 קבוצות באופן ספונטני. לדבריו אנשים פשוט נוקטים יוזמה ומופיעים במקום. לא כל תושבי שדרות אוהבים את זה, אבל אסקפה דווקא די מבסוט ומתפנה לקבוצה כזו בדיוק שהגיעה פתאום, הפעם של רוכבי אופנועים שהגיעו בשיירה רעשנית.
גלי הרכבים השרופים, וחניון הנובה
שני אתרים שהפכו לחלק מרכזי בסיורים הם אתר פסטיבל נובה בחניון רעים והחניון ליד מושב תקומה שבו מרוכזים הרכבים ההרוסים שפונו מאותו פסטיבל. כבר חודשים שמכל הארץ פוקדים את שני האתרים הללו שהתנועה בהם ערה מדי יום. עם ההגעה לחניון בתקומה המדריך יונתן שלמה מבחין באב ובנו שמתקרבים קצת יותר מדי לרכבים החלודים.
"הוא יכול היה לשאול אם אפשר להיכנס או לא", אומר שלמה בכעס לחברי הקבוצה. "אבל הוא לא עושה את זה. הוא עושה סיור לעצמו בפנים. וזה לחלוטין לא לעניין. זה מה שדיברתי אתכם על עניין ההתנהגות. אם מישהו פעם ישאל למה סוגרים מקום ולוקחים כסף, זו הסיבה. יש אנשים שלא יודעים להתנהג. תתפלאו, אבל היו לי אנשים בסיורים שפשוט ניגשו והתחילו לפתוח דלתות של רכבים".
"בהתחלה היו כאלה שהיו מגיעים לשער ואומרים 'אנחנו באנו להזדעזע'. באתם להזדעזע? אז אני לא מאשר לכם להיכנס. אנחנו עושים סינון. אנחנו צריכים לשמור על הפרטיות"
זהר שפק, כפר עזה
"אני מסתכלת על כל רכב ואומרת שהיו שם אנשים חיים. יש שם סיפורים אנושיים, וכל הזמן אני חושבת מה עבר עליהם בראש וכמה פחד היה", אומרת זוהרה אסקיו. "הסיור הזה הולך ונעשה יותר קשה כל הזמן, כי זה מצטבר כשאתה רואה את ההיקפים. אתה רואה כמה אזרחים נפגעו. מה שמדהים ומה שאתה לומד בסיור זה איך החמאס מתקרב ומתקרב, יודע כל דבר בדיוק ותופס עמדות מפתח. זה הירידה הזו לפרטים הקטנים שגורמת לך פתאום להבין. ראינו סרטים מ'נובה' וראינו את המכוניות בצידי הדרכים. אבל פה אתה מבין את עוצמת החורבן של החברה הישראלית".
מי שיושבת בינתיים בצד היא אסתר זוהר מהרצליה. היא כבר ביקרה כאן כשהגיעה להתנדב לפני מספר חודשים בקטיף תותים במושב תקומה. "אני הרבה בזה. אני רואה המון טלוויזיה, אפילו במשרד. אבל כאן אתה מרגיש את זה חי יותר. כשהיינו עכשיו בגן הזיכרון שעשו בנתיב העשרה, ולא שמעתי עליו, הרגשתי שאני חיה את האנשים האלו. אני גם מאוד רוצה להיכנס לקיבוצים, אבל כרגע לא נותנים להיכנס".
זה מבאס שאי אפשר להיכנס לקיבוצים?
"כן. אני רוצה להזדהות איתם ולהבין איך זה קרה באמת. אבל איך שהם מרגישים, אני מכבדת את זה. אומרים ש'מותר להם הכול'. אני לא בטוחה שזו בדיוק האמרה הנכונה, אבל אני מסכימה איתה. זה מה שהם החליטו עכשיו שנותנים רק לקבוצות יותר מסודרות או לכתבים להיכנס, אז אני מכבדת".
אלא שכאמור יש מי שבכל זאת נכנס גם לקיבוצים. שפק מכפר עזה, שכבר כמעט שנה עוסק בהדרכת סיורים בקיבוצו יותר מאשר בעריכת דין, משלח היד המקורי שלו, מסביר שיש מי שבכל זאת מקבל את האישור להיכנס. "המון חיילים, משפחות שכולות או משפחות של פצועים, חיילים פצועים שלחמו אצלנו ונפצעו, וגם עיתונאים וקבוצות של משפיענים. כשעוד היו מספיק טיסות, אז גם הרבה מאוד יהודים מהעולם, גם כאלה שבאים לתרום למדינה וגם ציונים טובים כאלה שבאים לשמוע את הסיפור ולהעביר אותו הלאה". גם בתי ספר תיכון, אומר שפק, יכולים להיכנס לקיבוץ.
"אני לא אומר שיש בעיה שעמך ישראל יבוא לפה. אבל מאחורי הרצון הזה לביקור צריך להיות משהו אחר חוץ מפורנוגרפיה, חוץ מסתם לבוא לפה", מציין שפק. "אתה יודע בהתחלה היו כאלה שהיו מגיעים אלינו לשער ואומרים 'אנחנו באנו להזדעזע'. באתם להזדעזע? אז אני לא מאשר לכם להיכנס. אנחנו עושים את הסינון שלנו, אנחנו צריכים לשמור על הפרטיות".
"היה פה כשל מערכתי, זה מה שאני מנסה להעביר, פשוט להחליף את הראש של המערכת, זה לא מספיק - ולא משנה אם זה ראש הממשלה או הרמטכ"ל"
יונתן שלמה, מדריך סיורים לעוטף
ויש חברי קיבוץ שכיוזמה פרטית מארחים קבוצות קטנות מבחוץ, לרוב על בסיס היכרות אישית מוקדמת. "אין הרבה כאלה. אבל יש כאלה שעושים את זה באופן קבוע", אומר שפק. "אני לא אומר את זה לשלילה, כי הם מרגישים שזה מה שהם צריכים לעשות והקיבוץ הזה הוא שלהם בדיוק כמו שהוא שלי. זה הבית שלהם והם יכולים להכניס אליו אורחים. אני לא דורש מכל אחד לחשוב כמוני בתחום הזה, או לחשוב כמו שמעון אלקבץ או לחשוב כמו אחד אחר שכן רוצה להביא או לא רוצה להביא".
פוליטיקה בסיור? "משתדל שלא"
הסיור הזה הוא לא רק אבן דרך בראשית עיצוב הנרטיב ההיסטורי, אלא גם עוד לבנה במאבק על השימור של מאורעות טבח ה-7 באוקטובר בתודעה הישראלית, שתמיד מחפשת לברוח לדבר הבא. המדריך יונתן שלמה, מרבה לשתף בחוויותיו מהמילואים ועל המתחולל בתוך עזה עצמה - אולי כפיצוי נוכח האיסור להיכנס למרבית היישובים שבהם התחולל הטבח - שוטף את מאזיניו-לקוחותיו בכמות עצומה של פרטי מידע.
"זו העבודה שלי, שאני רגיל לעשות, להכיר טוב הכול. והתייחסתי לנושא הזה כמו שהתייחסתי לעבודה שלי בתיירות הרגילה: אני לומד את הנושא כמה שיותר, לפרטי פרטים, ובונה אותו בצורה מתודית כדי להעביר אותו הלאה לקהל הלקוחות", הוא אומר על שיטות התחקיר שלו. "אבל פה מקורות המידע שונים מאלה של התיירות הקלאסית. כי פה עיקר המקורות מידע זה אנשים ומדיה. וזה אומר לפגוש הרבה אנשים. מינואר בערך פשוט הייתי בא פעם-פעמיים בשבוע לעוטף, נפגש עם אנשים, מדבר איתם, נוסע ממקום למקום, מסתכל וקורא על מקומות".
"יש שתי דרכים להבין את מה שקרה, והן שונות לחלוטין", מחדד שלמה. "אחת זה להתחבר לחוויות האישיות של אנשים והדבר השני, ברמת התמונה הכוללת זה לרדת לפרטים הכאילו יבשים. כמה חיילים היו על הגבול, מי אחראי על הגזרה הזאת או הזאת ובאיזה שעה הוא הודיע כך וכך. זה כדי להבין את הכשל המערכתי".
מילים כמו "אחריות" ו"אשמה" לא נעדרות מההדרכה של שלמה, שלא מהסס גם להתקרב לא אחת לאזור המסוכן שנקרא פוליטיקה. אבל כשהוא נשאל על כך, הוא מסתייג: "אני משתדל מאוד שלא. בסיור של היום דיברתי יותר פוליטיקה ממה שאני בדרך כלל מדבר והתנצלתי על זה מדי פעם. כי מה הבעיה בפוליטיקה בישראל? שאנשים ישר קופצים לאישי. הוא כן אשם, הוא לא אשם, הוא בסדר, הוא לא בסדר. ופה היה כשל מערכתי, זה מה שאני מנסה להעביר, פשוט להחליף את הראש של המערכת זה לא מספיק - ולא משנה אם זה ראש הממשלה או הרמטכ"ל או איזו אישיות בכירה אחרת".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv