נסעתי עם השחקנית יעל אבקסיס לנתיב העשרה. התוכנית הייתה להכין כתבה על הסדרה החדשה שבה היא מככבת. אבל אז פגשנו את שי תעסה, בן ה-9 והיה ברור שהכתבה שלנו תתמקד בו: ילד קטן-גדול שאי אפשר שלא להעריץ כשהוא מספר בפעם הראשונה על מה שעבר עליובבוקר 7 באוקטובר, כשמצא את עצמו יחד עם אחיו במשך שעות עם שני מחבלים ביחידת דיור קטנה, רגע אחרי שהם רצחו את אביהם.
האירועים באותו בית תועדו במצלמות האבטחה והופצו בכל העולם ב"סרט הזוועות" כסמל לאכזריות של חמאס. שנה בדיוק אחרי - נפגשת יעל עם שי ועם אימו, סבין תעסה, בבית שבו הכול קרה, מול המקרר שממנו הוציא המחבל המתועב את בקבוק הקולה ושתה מול שני ילדים, רגע אחרי שזרק עליהם רימון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המצלמות תיעדו את הזוועה
בדרך לבית בנתיב העשרה שי תעסה מציע לי לנסוע על קטנוע, בעוד הוא רוכב על טרקטורון. של מי היה הקטנוע הזה, אני שואל אותו. "הוא היה של אח שלי, אבל עכשיו שהוא נרצח חברים שלו נוסעים בו. אתה יכול להשתמש בו", הוא אומר.
לא מלחיץ אותך קצת לחזור לבית שבו קרה כל הבלגן?
שי תעסה: "גרתי פה כל החיים שלי והחלום שלי לחזור לפה, ואנחנו נחזור לפה".
שי תעסה שמח מאוד בטרקטורון החדש שלו, שמחכה לו בבית. לכמה רגעים הוא חוזר להיות שוב עוד ילד בן 9, ולא רק הילד מסרט הזוועות של 7 באוקטובר. אור היה לוקח אותך על טוסטוס הזה? אני שואל אותו על אחיו אור תעסה ז"ל. "כן, הייתי מסתובב איתו בטוסטוס הזה וזה היה כיף", הוא עונה.
בבוקר אותה שבת ארורה שי ואחיו קורן, אז בן 13, ישנו ביחידת הדיור של אבא גיל. בבית הצמוד ישנה אימא סבין עם האח זוהר בן 15. האח הבכור אור, בן 17, יצא מוקדם בבוקר לגלוש בחוף זיקים, שם גם נרצח.
אבא גיל, רבש"ץ וכבאי, רישת את כל הבית ואת החצר במצלמות אבטחה. הוא לא יכול היה לשער שהמצלמות יתעדו את אחד המקרים המזוויעים של מחדל 7 באוקטובר. שהן יתעדו את הרצח שלו עצמו ואת מעשה הגבורה שלו.
צה"ל הפיץ את הסרטון בכל העולם, כחלק מסרט הזוועות. עם הקטע הנורא של המחבל ששותה קולה, מיד אחרי שרצח אבא לפני שני ילדיו, שאותם גם פצע. ועכשיו הסיפור הקשה של משפחת תעסה הופך גם לסרט טלוויזיה בכיכובה של יעל אבקסיס, בתפקיד האם הגיבורה סבין. הסרט על משפחת תעסה הוא חלק מהסדרה "שחר אדום". הוא יעלה בקרוב ב-Yes ובסטינג פלוס.
"ראיתי את אבא שלי מת מול העיניים"
בדיוק שנה אחרי, אנחנו חוזרים עם יעל אבקסיס, סבין תעסה ועם שי בנה לנתיב העשרה - למקום שבו הכול קרה. "את יודעת מה זה עשה לי לגלם אישה, אימא, בסיטואציה כזאת?", אומרת יעל לסבין.
סבין, זאת הפעם הראשונה שאת רואה את המקום הזה, הבית שהיה בסרט הזוועות של דובר צה"ל?
"כן".
אני שואל את שי אם הוא חושב על מה שהיה שם. "כן, אני חושב כל הזמן על מה שהיה", הוא עונה. "וזה מטריף אותי, ואני רוצה שזה ייצא לי מהראש, אבל אני לא מצליח. אני לא מצליח להירדם בלילות".
אתה זוכר את הרגעים שאבא שלך שמר עליכם?
"כן, אני זוכר, ראינו סרט ביום שישי, סרט על חיות שרות, 'לשיר 2'. סרט מצחיק מאוד. היה ארבע בלילה, הלכנו לישון ואח שלי לא הצלח להירדם, אז הוא נשאר בסלון ואז שמענו 'צבע אדום', 'צבע אדום' ואז אבא שלי מחזיק אותי, מרים אותי, ורצנו למיגונית. אני מתחיל להילחץ, אבא שלנו כל פעם אומר לנו 'לא לדאוג, הכול בסדר, אין לך מה לפחד, אתה איתי'"
ואז הם זרקו את הרימון?
"כן, הם זרקו את הרימון. אבא שלי עשה מעשה מאוד טוב. הדבר הכי גיבור שאפשר לעשות בחיים, הוא לקח את הרימון, שם את זה מעל הבטן שלו, כדי שלא נמות, ואז הוא רץ עם הרימון והתפוצץ".
אתם רואים את הפיצוץ?
"כן".
גיל התפוצץ עם הרימון, בבית שבו אנחנו נמצאים, כשהילדים חצים מטר מאחורה. "הוא פשוט הציל אותם", אומרת סבין. "אם הוא לא היה מחזיק את הרימון צמוד לבטן, אני לא רוצה לחשב מה יהיה קורה".
"ראיתי את אבא שלי מת מול העיניים", אומר שי, משפיל את מבטו. "אח שלי בכה ואז כשהמחבלים שמעו את הבכי שלנו, הם באו אלינו, ואז הם דיברו איתנו בערבית".
"המחבל נתן לאח שלי סטירה על הפנים"
סבין מצביעה על טביעות אצבע של כתמי דם, "אלוהים יודע אם זה של המחבלים או של הבנים", היא אומרת. "שי ישב פה, עם כתמי הדם", היא מצביעה על המקום ואנחנו רואים את המקרר שממנו המחבל לוקח את הקולה.
"קורן יושב כאן, מדמם פצוע, עם רסיסים", היא ממשיכה להראות.
את מבינה למה המחבלים הרוצחים השפלים האלה שאין להם טיפת מוסר, איך הם השאירו את הילדים בחיים?
"אני כאימא מהראייה שלי קורן עשה משהו שאף אחד לא מצליח לעשות, הוא הצליח להסתכל לאויב בעיניים, שזה משהו שלא כל אחד מסוגל. וברגע שהוא מסתכל על המחבל הזה בעיניים הוא אומר לו 'I want my father don't kill me' הוא מנסה לנהל איתו שיח בגוגל טרנסלייט. אני חושבת שקורן הצליח להסתכל אל פני הרוע ולשבור אותו".
יעל: "הוא למד מאמא שלו. גם את הסתכלת להם בעיניים".
סבין: "כן אבל אני, להבדיל מקורן, לא התמודדתי איתם. נכון שהתמודדתי בדרך אחרת, שלא ויתרתי".
יעל: "את פתחת את הדלת".
סבין: "פתחתי את הדלת, אבל הוא לא הרג אותי".
יעל: "אני לא יכולה להישאר פה. אני גילמתי את הסיפור הזה, ואני מנסה עכשיו לקלף אותו ממני. אני עדיין בתוך זה, אז אני לא מסוגלת".
סבין: "תבינו שהוא מטפל באח שלו הפצוע, זאת אומרת המחבל עומד פה. וקורן קם פותח את הברז, וניגש לשי ומטפל בו. לא רואים דברים כאלה. הילד לא מבין את זה היום. אבל הוא יהיה איש גדול מהחיים, כי אני אהפוך אותו לאיש גדול מהחיים. את שלושת הילדים האלה".
"העין שלי הייתה קצת בחוץ", מספר שי על מצבו אחרי המתקפה, "והצליחו להחזיר לי אותה. רצינו לראות את אבא שלי שוב. המחבלים לא נתנו לנו. כל פעם שניסינו לצאת מהדלת, הם דחפו אותנו ולא נתנו לנו לצאת, ואח שלי משכנע את המחבל שהוא רוצה לדבר עם אימא שלי, שהוא רוצה ללכת אליה, ואז המחבל נתן לאח שלי סטירה על הפנים".
פחדת שאתה הולך למות?
"כן אני פחדתי. זה הלחיץ אותי. כל הלב שלי רעד. מאוד פחדתי. אני הייתי שקט, לא דיברתי ולא צייצתי ציוץ אחד מרוב שהייתי בהלם שראיתי את אבא שלי מת".
"שמחתי שהיא נבחרה לתפקיד שלי"
בחזרה לבוקר 7 באוקטובר. סבין בממ"ד עם הבן זוהר. היא מדברת בטלפון עם הבן הגדול אור, שמתחבא בשירותים בחוף זיקים ושומעת איך המחבלים הולכים ומתקרבים אליו. מחוץ לבית, גיל כבר הרוג במיגונית. הבנים קורן ושי שנפצעו מהרימון מצליחים לשכנע את המחבלים לתת להם לעזוב את יחידת הדיור, ללכת לאימא בממ"ד.
"אני אכנס איתך פעם ראשונה לממ"ד האמיתי", אומרת יעל לשי. "הנה זה הממ"ד", הוא מראה לה.
"איך שכבת פה", יעל שואלת אותו.
"שכבתי פה", הוא מראה לה. "הייתי מלא בדם, כל כך כאב לי".
"אימא כל הזמן ניסתה להשיג קליטה, נכון?"
"כן"
אחד הקטעים שוברי הלב מהסרטון היה כשסבין מצליחה סוף סוף לצאת מהממ"ד, מתעקשת לרוץ למיגונית לראות את גיל בפעם האחרונה, להיפרד מאבי ילדיה. זו גם הייתה אחת הסצנות הקשות ביותר שיעל אבקסיס הייתה צריכה לשחק, אולי הכי קשה בקריירה שלה.
"אני עברתי שנייה, שנייה", מתארת יעל, "הייתי אותה אישה שהמחבלים נכנסו לתוך הבית, הרגו את הילד שלה, הרגו את האיש שהיא אוהבת, את הבן. היא שורדת ומצילה את הילד שלה, והילדים שלה מצילים את עצמם".
לפני עשר שנים יעל החליטה שהיא מפסיקה לשחק התמקדה בבימוי ובהפקת סרטי דוקו. אבל לתפקיד של סבין היא לא יכלה לסרב.
"אנחנו כולנו בטראומה", היא אומרת. "גם אתה דרך אגב. אני רואה אותך לגמרי. אני לא מנסה לברוח מזה. דרך אגב התפקיד הזה, זה חלק מלקפוץ לתוך המים, כי אני הפסקתי לשחק. אני כבר עשר שנים לא משחקת".
"כשאמרו לי שהיא נבחרה לתפקיד שלי", מספרת סבין, "לא הייתה מאושרת ממני. כי ידעתי שהיא הבן אדם. זה מדהים, כי אנחנו מגלות פתאום כמה אנחנו דומות בהרבה מאוד דברים. ודרכה היום למדתי הרבה מאוד דברים".
יעל: "את למדת דרכי?"
סבין: "כן".
יעל: "איך אפשר היית בכזאת סיטואציה?"
סבין: "אני אומרת לכם שאני נטולת רגש. הילד שלי רועד מפחד. הילד שלי אומר לי 'מאמו, אנחנו הולכים למות'. מה אימא צריכה לעשות באותם רגעים? מה את היית עושה באותם רגעים?"
יעל: "חיבקת, הרגעת. אני רק משחקת את זה".
סבין: "אבל זה לא משנה. את נכנסת לדמות של סבין, ואת ראית לנכון באותו רגע לעשות משהו שאת אולי כסבין היית עושה. אני להבדיל ממך הייתי חייבת לשרוד".
יעל: "אבל את הצלת את הילדים שלך. אני לא, אני רק משחקת את זה. אני לא הצלתי את הילדים שלי".
"קראתי את הביוגרפיה של נתניהו לילה לפני"
סבין, את כועסת על מישהו בטח. על מי?
"קודם כל על חבורת הליצנים שיש שם למעלה. אתם יודעים מה קראתי לילה לפני הטבח? את הביוגרפיה של ביבי נתניהו".
יעל: "למה קראת אותה?"
סבין: "כי הערצתי אותו כאיש, כאדם. האמנתי לכל מילה שלו".
ועכשיו?
"אני חושבת שביבי צריך לסיים את תפקידו. הוא לא אשם, אבל הוא כשל. יש הבדל. הוא לא אשם בטבח. אף יהודי לא אשם בטבח שהיה לנו. אבל הוא כשל. אני מצפה שכולם יעזבו. צריך למסור את המפתחות ולקחת אחריות".
יעל: "הסיפור שלך, ושל שי, קורן וזוהר, זה אחד הסיפורים הכי עוצמתיים".
שישראל השתמשה בו.
יעל: "ראש הממשלה היה פה?"
סבין: "לא".
יעל: "מישהו מהמנהיגים, פנה אלייך, בא אלייך, אמר לך תודה?"
סבין: "חוץ מבועז ביסמוט, אף אחד לא".
יעל: "לא ביבי, לא הנשיא?"
סבין: "הדוברת של משרד החינוך, והחבר'ה והמשלחת של משרד המשפטים - שהם באמת מלווים אותי 24/7 בכל דבר - מלבדם לא פנו אליי. אף נציג מממשלת ישראל לא בא להגיד לי, 'סבין, טעינו, כשלנו. וזה לא יקרה יותר'.
"לפני יומיים היה פה טקס לזכר הנרצחים, 20 נרצחים, ובני גנץ היה פה, והתנצל. אנחנו נסיים את הדבר הזה, נחזיר את החטופים הביתה. אנחנו חייבים להחזיר את החטופים הביתה ואת הדבר הזה להשמיד. ואז אני אבוא בתלונות לכולם, אני אהפוך שולחנות.
"אתה פה 400 מטר ממחסום ארז. הפכנו להיות קו ראשון. הפכנו להיות ברווזים במטווח. גיל היה מתקשר אליי במיוחד מהעבודה, כל הזמן עם היד על הדופק. אתם רואים את המצלמות? גם כשהוא בעבודה הוא בודק, מה איתי, מה עם הבנים, אם אני בסדר, אם אני בסביבה בטוחה. הוא היה חולה שליטה, ולא סתם. 'סבין זה לא יום טוב היום לצאת, ולתלות כביסה', ככה הוא היה אומר".
למה?
"למה? כי יש פה עמדות של חמאס, ממש פה מאחורי החומה, שבשנייה יכולים להוריד אותך".
לפני זה האמנת בשלום איתם?
"הייתה תקופה שכן, אבל לא לגמרי".
היו פה פועלים.
"כן, מכרו אותי".
מכרו אותך?
"אותי ואת בעלי".
אנשים שאת מכירה?
"כן".
את יודעת למה דווקא הגיעו לבית שלך, יש בתים יותר קרובים?
"כן, למה הגיעו לבית של גיל תעסה? כי גיל תעסה היה איש ביטחון, רבש"ץ שהחזיק שני משקים".
יעל: "אני מסתכלת ואני אומרת 400 מטר מפה החטופים שלנו שם. ממש פה. מתחת לאף שלנו. 101 חטופים, עדיין פה, כאילו הנפש אומרת, בוא נלך רגע. אולי נצליח לעשות מה שאף אחד לא מצליח. וואו. וואו, אני חושבת על אימא של הירש. שהיא עמדה וצעקה לו לעבר עזה.
"אני פשוט לא קולטת שהם פה. אני פשוט לא מאמינה. זה לא הגיוני, זה לא מסתדר לי. כל כך קרוב וכל כך רחוקה האמונה שעושים הכול כדי להחזיר אותם".
בשנה האחרונה יעל פעילה מאוד במאבק לשחרור החטופים מעזה. עושה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר הביתה את האחים והאחיות שלנו.
"הרצח, הכדור בעורף, לכרמל והירש, ועדן ואורי ואלכסנדר ואלמוג. הם היו בחיים. הם סמכו עלינו שנוציא אותם משם. והם נרצחו ואני מרגישה שלכל אחד מאיתנו יש חלק במחדל הזה. אנחנו נורא פוחדים להייישיר מבט. כי אנחנו נורא פוחדים לקחת אחריות על המציאות הזו. אנחנו חייבים".
מה לעשות? מה זה לקחת אחריות?
"יש המשפט הזה במזמור: 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. אז לא ננום ולא נישן, עד שהם לא יחזרו הביתה".
אבל הפכו גם את זה לעניין פוליטי.
"כי אתה מבין איך מצליחים לעבוד לנו על המוח? אתה מבין מה עושים לנו פה? מהו הניצחון? מה העתיד פה? אם החטופים האלה לא יחזרו, אם ירצחו את החטופים האלה - אין עם ישראל".
"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו"
ליעל בת 57 שני ילדים, מורי בן 27 מהזוגיות עם ליאור מילר, ואריאל בן 18 מבן הזוג לשעבר רוני דואק. "אני חייבת להאמין במשהו. אני חייבת להחזיק את עצמי. יש לי ילדים שמדברים את השפה, שנולדו פה, והם פה", היא אומרת.
מותר לי להגיד? יש לך ילד שהתגייס?
"נכון. נכון. יש לי ילד שהתגייס ובמסלול מסוכן, ויש לי ילד שבונה את החיים שלו פה".
כשאריאל אמר לך שהוא רוצה לך לקרבי, מה אמרת לו?
"הוא הימם אותי. מהרגע שהוא נולד אני חרדה. הנה הבן שלי עשה החלטה. אני חושבת שהוא צעיר מדי, אבל לא. תראה את כל הצעירים והצעירות האלה. אני מסתכלת על הפנים של החיילים והחיילות שלנו. זה הדבר הכי יפה בעולם. והיופי הזה מהדהד בי. הוא מהדהד בי חיים. הוא מהדהד בי אהבה.
"אצילות הנפש של ההורים של החטופים והחטופות. אצילות הנפש של המשפחות השכולות. אצילות הנפש של הנשים האלה. של נשים ומשפחות שלמות. שהבעלים והילדות שלהם והילדים שלהם נמצאים עכשיו בלבנון ובעזה. אבל צריך גם לתרגם את זה לפעולה ששמה 'עם ישראל חי. ויהיה טוב'".
את רואה חדשות? ואת עוקבת?
"תשמע, כולנו מכורים לך, דני".
נפגשנו בפעם הראשונה כשהנחינו יחד את טקס המשואות לכבוד 70 שנה למדינה. אני שואל אותה אם היו מציעים לה שוב להנחות את הטקס. "לא, היום לא היו מציעים לי", היא אומרת. "היום לא, היום אני פרסונה נון גרטה בחוגים האלה".
מה השתנה בעצם? בתוך כמה? 6 שנים?
"6 שנים בדיוק. אני חושבת שאנחנו נורא פוחדים מהצל של עצמנו. ומה שהשתנה זה שאתה צריך לחשוב מיליון פעם לפני שאתה אומר משהו, כי אז אתה מסכן את הסביבה שלך, את החברים שלך, את הילדים שלך".
"אני כל הזמן מרגיש כאילו אבא שלי בחיים"
לפעמים אתה קם בבוקר ואתה אומר אולי זה סתם חלום?
"כן. לפעמים כשאני נוסע באוטו וזה, אני מרגיש כאילו אף פעם זה לא קרה לי. אני מרגיש כאילו שאין לי את הפצעים האלה, את הצלקות. שלא נפצעתי בעין ולא בחזה. אני מרגיש שהייתי כמו מלפני המלחמה, בריא ושלם. ואני כל הזמן מרגיש כאילו אבא שלי בחיים. אני מתגעגע אליו".
זה גורם לך לפעמים לבכות פתאום?
"לא, אני לא מצלח לבכות. ממש קשה לי לבכות".
הוא בא אליך בחלום לפעמים?
"כן, הוא בא אליי הרבה בחלומות. אני כל הזמן חולם עליו".
מה הוא אומר לך?
"הוא אומר לי 'שי, אני אוהב אותך, אתה בסדר'. וגם אני זוכר שהייתי בבית ספר באיזה יום, אבא שלי הגיע עם הכבאית שלו, מתחנת שדרות כזה, ואז הוא כזה נכנס לבית ספר. ואז הוא כזה משפריץ על כל הכיתה שלי".
מים?
"כן, עם המים שלו, עם הצינור של הכבאית".
היית גאה בו?
"כן, הייתי גאה בו. ואת זה אני לא אשכח בחיים".
מה אתה חושב על המחבלים האלה?
"שהם המחבלים הכי חארות שראיתי. והם נהרגו. המחבל שזרק את הרימון והרג את אבא שלי, הוא נהרג בספטמבר. לפני חודש".
שימח אותך קצת?
"שימח אותי מאוד".
יעל אומרת לשי: "היום בבוקר התבשרנו שאתה מקבל את אות הגבורה האזרחית מנשיא המדינה. אתה וזוהר וקורן".
שי: "כן".
יעל: "איך הרגשת?"
שי: "לא היה אכפת לי. אני יודע שאני לא גיבור. קורן היחיד פה שהיה גיבור. קורן ואימא. אני לא גיבור כי שתקתי".
יעל: "ואולי זה מה שהציל אתכם. זה ששתקת כאן? אתה יודע ששתיקה יש לה המון כוח. כשאתה חוזר לרגעים האלה, היית עושה משהו אחרת?"
שי: "לא".
יעל: "היית שותק? נכון?"
שי: "כן".
יעל: "אני יודעת שגם אימא אמרה 'אנחנו לא גיבורים'. אבל אני רואה גיבור. ואני חושבת שיש לך הרבה הרבה הרבה מה ללמד אחרים וילדים אחרים. אתה בשבילי גיבור גדול מאוד".
תחקיר: מעין נווה