"היא סיימה בהצטיינות וכולם הסתובבו שם כמו טווסים, מצטלמים, וכל ההורים של החניכים האחרים מברכים", נזכר דודי נעים, אביה של אגם נעים ז"ל. "היחיד ששאף הרבה אוויר זה אני, היו אומרים לי 'מה אתה עושה שאיפות כאלה, 'אוף, אוף?' - לא הייתי מאושר מזה שהיא הייתה מצטיינת. ידעתי שזה אומר שהיא תשובץ בתפקידים הכי מסוכנים. אני כאילו ידעתי מראש שזה הולך לקרות".
באותו יום שבת סמ"ר אגם נעים, פרמדיקית צבאית ממשמרות, הייתה אמורה להיות בת 21: "קיווינו שהיא תצא כדי לחגוג, וזה לא יקרה", מספרת אימה דורית. שבעה חודשים אגם שירתה בעזה, שבעה חודשים שהמשפחה שלה לא נשמה. וכשכבר יצאה משם סוף-סוף ועמדה להדריך קורס פרמדיקיות, היא ביקשה להיכנס שוב, רק ליומיים, רק כדי להיפרד מהחיילים שלה שעדיין שם - ואז נהרגה מפיצוץ.
"בתחילה כשהיא נכנסה לעזה עוד האמנתי שיש מטרה טובה שלשמה היא נכנסת, ולאט-לאט התחושה הזאת התקהתה והתהפכה", מעידה דורית. "באיזשהו שלב אמרתי לה 'אני מבקשת שלא תיכנסי כי אלה ששולחים אותך, המטרות שלהם שונות מאלה שאת לפחות חושבת שהן המטרות שאת מציבה בפנייך, או מאלו שאומרים לך או מציגים לך שאלו הן המטרות. לא מאמינה באלה ששולחים אותך', זה מה שאמרתי לה, 'את לא צריכה להיות שם'".
"אגם אמרה לי 'אלה ששולחים אותי זה לא אלה שמלמעלה, מהממשלה - "מי ששולח אותי זה המפקד שלי, ואני סומכת עליו, סומכת על שיקול הדעת שלו ואני כן מאמינה בו שהוא יודע למה אני שם'", נזכרת האם. "אמרנו לה 'דודי הוא אח שכול, אנחנו לא רוצים להיפגש עם זה שוב. בבקשה, תעצרי רגע'. ובפעם האחרונה שהיא נכנסה, כשביקשנו ממנה לא להיכנס כי היא לא הייתה צריכה להיכנס אבל והיא הצליחה לשכנע את המפקד, אמרתי לה 'אני הולכת להתקשר אליו ולבקש ממנו שלא תיכנסי'. אז היא כתבה לי 'אני מבקשת ממך שתכבדי אותי, ושלא תכתבי לו'".
היא התלבטה אם לכבד את הבקשה: "כל היום אמרתי - אני מוציאה את הטלפון לרגע, אני כותבת ושולחת. את מפחדת שהיא לא תדבר איתך, ואת מפחדת לקחת לה את העצמאות, אבל את אימא שלה. וזאת התחושה שאני נשארת איתה, שאולי יכולתי למנוע", והאב דודי מסביר: "הייתי מעדיף ילדה קצת כועסת, אבל..." ולא משלים את המשפט.
"אני לא אבא אובייקטיבי, אבל אני פשוט הערצתי את הילדה הזו", הוא מנסה לסכם בכאב. "ככה צריך להיות בן-אדם מושלם מבחינת אופי, מבחינת שמחת חיים, מבחינת הסתכלות על החיים, מבחינת חוכמת חיים, מבחינת חברים וחברות".
אגם נטמנה בבית העלמין של קיבוץ משמרות. בכל הארץ אנשים שבורי לב התאבלו על החיילת הראשונה שנפלה בעזה מאז 7 באוקטובר, קראו את הפוסט שכתבה דורית בפייסבוק - שאחרי ההלווייה היא שינתה את סופו. "קמתי בשלוש בבוקר ונכנסתי לפוסט שסופו אומר 'אהובה שלי, אני מחכה לך', וכתבתי 'ולעולם לא תשובי', כי לעולם היא לא תשוב".
"איך קמים מזה? זו שאלה מצוינת", שואלת דורית, ובעלה משיב: "האמת, אני ממש לא יודע, אבל אין לנו ברירה, פשוט... בשביל שתי הבנות שעוד נותרו לנו".
דורית: "ובשבילנו. תגיד, תגיד, גם בשבילי".
דודי: "בשבילנו, בשבילך".
דורית: "בשבילי, לפחות בשבילי. אנחנו נקום מזה ואני סומכת עלינו, אני סומכת על דודי, ושאנחנו נצליח להתרומם, ולא רק להתרומם - נצליח גם לעוף".
