זו הייתה עוד משמרת שגרתית של עומר צרור, מילואמניק וסטודנט שהיה בחופשת סמסטר, בבית הקפה שבו הוא עובד. אלא שגם הפעם, כמו פעמים רבות אחרות בחייו, הלק שעל ציפורניו שבר משהו בשגרה המנומנמת בשכונה. "אחת הלקוחות באה עם הבן שלה", מספר עומר. "הילד שאל אותה 'למה לבן שמכין קפה יש לק'. הוא אמר לה שהוא גם רוצה. ראיתי שהיא תקועה בפינה שלא נוחה לה. היא שמה לילד שלה כפפה ומרחה לו לק על הכפפה. בסוף, אני עושה את זה בשביל עצמי, אבל יש משהו כיף בלנרמל את זה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מתברר שהאהבה הזו של עומר כבר אינה דבר חריג מאוד בנוף הישראלי. בשנים האחרונות יותר ויותר גברים מרגישים בנוח להודות בקול רם ומבלי להתבייש שאכפת להם מהמראה החיצוני. החל מהסרת שיער במכוני לייזר ועד הזרקות בוטוקס. עושה רושם שגם גברים מוכנים כיום להשקיע מזמנם ומכספם על מנת להיראות הכי טוב שניתן. באחרונה, עוד טקס צבעוני במיוחד נוסף לרשימת התחזוקה – לק ג'ל על כל גווניו, תרתי משמע.
"עשיתי את זה בצבא וזה הצחיק את החבר'ה"
עם תחילת המלחמה, עומר, בן 25 מהוד השרון, התגייס למילואים במוצב הצפוני ביותר בישראל והשאיר הכול מאחור: את הלימודים כמעצב תעשייתי, את העבודה כמנהל בר, אך לא את בקבוקון הלק והאצטון. "הייתי עושה את זה גם בצבא וזה הצחיק את החבר'ה", הוא מספר. "בסופו של דבר לא עשיתי את זה במהלך המילואים עצמם כי הבנתי שאולי אהיה מוקפץ ואצטרך לקחת את הנשק ולייבש את הלק".
עומר מוסיף: "להיות חייל עם נשק ולק זה מראה מיוחד. פעם שמעתי שיחה של כמה מהמבוגרים במילואים. אחד מהם לחש: 'יש לו לק', השני אמר בקול 'כן, הוא יודע. אתה לא צריך ללחוש'. זה מצחיק אותי שאנשים לא יודעים איך להרגיש עם זה".
במקביל ללימודי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון HIT, עומר אוהב לתפור, לרקום, לספר ולצלם. הוא מעיד על עצמו שמאז ומתמיד הייתה לו זיקה לאומנות, אבל אחרי השחרור משהו השתנה. "התחלתי לקנות תכשיטים, לטפח את הזקן שלי ועשיתי עוד קעקועים", הוא מפרט. "רק במאי בשנה שעברה, קצת לפני הטיול לקולומביה, התחלתי לעשות לק".
"אני עושה לק לבד בבית, אבל פעם נתתי לחברות לעשות לי. אני אוהב את זה. לשלב צבעים ובכל פעם לבחור משהו חדש. אני יכול לשבת על דברים כאלה שעות"
עומר, בן 25 מהוד השרון
הוא מספר שהוא אוהב לשבור מוסכמות, אבל אפילו לו לקח רגע להתרגל: "הצגתי את זה למשפחה שלי וידעתי שיהיו תגובות. היום הם כבר רגילים לגמרי, אבל בהתחלה הם הסתכלו על זה מוזר. אבא שלי חובש כיפה, אבל ייאמר לזכותו שהוא תומך בי בהכול. גם לחברים שלי לקח זמן וכל אחד קיבל את זה אחרת. ההורים שלי שאלו מה הקטע, אנשים זרים שואלים אם אני סטרייט".
וכגבר סטרייט, זה מפריע לך?
"אין לי בעיה עם בדיחות דביליות והלשון שלי מספיק חדה כדי להעמיד אותם במקום, אבל אני חושב שזה מגוחך שזה מעורר הומופוביה. אני לא נעלב כי אני מבין מאיפה זה מגיע". הבנות, לדבריו דווקא אוהבות ומתעניינות: "זה נושא שיחה וזה מעיד על האופי. אני אוהב את השטויות האלה ותמיד ראיתי בזה משהו מאוד גברי. דווקא בלשים פס על ה'גבריות' - מי שקשה להם עם זה הם דווקא הבנים".
הוא אוהב את המראה המטופח של הג'ל ובכל זאת מעדיף את הלק הרגיל, של פעם. אוהב את הקילופים, את משיכת המכחול על הציפורן – וגם את המחיר השווה לכל נפש. "היום אני עושה לק לבד בבית, אבל פעם נתתי לחברות לעשות לי. אני אוהב את השטויות האלה. כל פעם להסתכל, לשלב צבעים ולבחור משהו חדש. אני יכול לשבת על דברים כאלה שעות".
"הבנתי שאני עושה פרובוקציה בלי להתכוון"
את עמית בזילר, בן 30 מתל אביב, רובנו מכירים מהעונה האחרונה של "מאסטר שף" או מהזוגיות המתוקשרת עם פיינליסטית "הכוכב הבא" נופיה ידידיה. בזילר, הפך לדמות זכורה מאוד בזכות הכישרון הקולינרי שלו והציפורניים המטופחות. "התחלתי לעשות לק לפני שנתיים בערך. התחלתי ישר עם לק ג'ל, אני טוטאלי של העולמות - או הכול או כלום. לק רגיל זה מעפן, הוא מתקלף", מספר בזילר. "כשהתחלתי עם הלק לא היה מאחורי זה שום מחשבה מיוחדת. אני כולי מקועקע. אני גנוב. אני אוהב ציור, אני אוהב אומנות על כל תחומיה. זה ביטוי של אופי ושל אומנות ואני מאוד מתחבר לזה".
בכל זאת, בקעקועים יש משהו יותר מקובל חברתית.
"הקעקועים שמקובלים חברתית זה יותר פאצ'ים עדינים, פחות מקובל בן אדם עם שני שרוולים של קעקועים על הידיים וגב שכולו מקועקע ותחת שכולו מקועקע. אפילו אני, כשאני רואה בים, למשל, חבר'ה עם חליפות (גוף מכוסה קעקועים) אני לרגע עוצר ומסתכל. אני חריג, אני מודע. זה אני. אני לא מנסה להיות משהו אחר. רק אחרי שהתחילו להגיב וכשאבא שלי אמר 'מה אתה ככה, תוריד את זה', התחלתי להבין כמה פרובוקציה הדבר הזה מביא בלי להתכוון בכלל".
"התחלתי לעשות לק לפני שנתיים בערך. התחלתי ישר עם לק ג'ל, אני טוטאלי של העולמות - או הכול או כלום. לק רגיל זה מעפן, הוא מתקלף"
עמית בזילר
אפרופו אבא, איך הסביבה הגיבה כשרק התחלת?
"הסביבה שאני מסתובב איתה, החבר'ה שלי ובכללי הסביבה של תל אביב – עפים על זה. הסביבה של הטיקטוק והסושיאל 'אוכלים עליי כאפה'. כל מיני תגובות של 'איכסה, איכסה, איכסה', כל מיני חשוכים כאלה שחייבים להביע דעה ונשארו בלהשחיר בטוקבקים. גיליתי שההתרסה מצחיקה אותי וגורמת לי להשאיר את הלק. זה שאנשים אוכלים עליי סרט זה עוד יותר מצחיק. אבא שלי התחיל לקבל את זה. הוא בגישה של 'תיראה מאצ'ו', אבל הוא לא מבין את ההפוך על הפוך, כמה שזה מוציא את המאצ'ואיזם החוצה. בוא תהיה מאצ'ו בתוך כל הדבר הזה".
הלק הוא הדרך שלך לשבור מוסכמות?
"דווקא אצלי שבירת המוסכמות וההתרסה הן תוצר לוואי. הלק הגיע מאהבה לאומנות ומרצון לביטוי עצמי. לא באתי להתריס מלכתחילה. אמרתי אני חי בתל אביב ב-2024 – אין מוסכמות. פתאום אנשים הגיבו ואמרתי: 'וואו אנשים עדיין מגיבים על מראה חיצוני וואט דה פאק'. משם הגיעו התגובות של 'אתה מכין אחלה אוכל אבל ברו (אחי), למה עם לק?' או שבחורה מגיבה משהו חשוך".
"אמרתי לנופיה 'וואי נוף אני רוצה לעשות ציפורניים' והיא אמרה לי 'בוא למניקוריסטית שלי, זה יישב עליך מטורף'"
עמית בזילר
הרבה גברים מפחדים לעשות לק מחשש שמה יגידו הבנות. הרגשת שזה מכשול במובן הרומנטי?
"נופיה היא הבחורה הכי משוחררת בראש, משאר הבנות לא אכפת לי. אמרתי לה 'וואי נוף אני רוצה לעשות ציפורניים' והיא אמרה לי 'בוא למניקוריסטית שלי, זה יישב עליך מטורף'. אחרי כמה תורים עם המניקוריסטית שלה יצאתי לחיפושים, מצאתי את הבחורה הכי פסיכית בתל אביב והבאתי את נופי אליה. בכללי, אני חושב שהתעסקות במה יגידו לא מעניינת. מי שנמשך לאור שלי נמשך לאור שלי ומי שלא, לא צריך להיות במעגל שלי. אם הייתי רווק ומישהי הייתה אומרת 'מי זה המוזר הזה' ולא 'מי זה המגניב הזה, הוא מעניין אותי' – זה היה נפסל על הסף. מי שבמעגל מבין את הדיבור כבר".
אמרת שבתל אביב עפים על זה, אתה חושב שזה מתחיל לפרוץ את גבולות הבועה התל אביבית?
"נראה שזה מתחיל. אחרי שהופעתי עם זה ב'פריים טיים' ראיתי שזה צובר תאוצה. אם אתה לא עושה לק ג'ל, אל תעשה. כל אחד יכול לשים לק רגיל שחור. אם אתם עושים, תעשו את זה רוק אנד רול", בזילר מפציר. "לא כל אחד יעשה לק ג'ל אצל מניקוריסטית וישים 250 שקל כל שבועיים".
כל שבועיים? רוב הנשים מחליפות אחת לשלושה שבועות-חודש.
"אני מבשל המון ושוטף כלים. יותר מכל אישה ממוצעת בישראל".
זה באמת עסק יקר שדורש לשבת הרבה זמן. איך יש לך כוח?
"לי זה עולה 250 שקלים, עם ציורים על כל האצבעות - אני מת על זה. המפגש עם המניקוריסטית שלי הוא תרפיה, כיף לי להגיע. זו שעה שאני מחכה לה. גם כשעשיתי ציורים מסובכים, לא ישבתי יותר משלוש שעות".
אתה מגיע עם רעיון מהבית או שאתה נותן לה חופש פעולה?
"אני מגיע עם רעיון בדרך כלל. אני נמשך לאומנות. זו בחורה שאני שם את האמנות שלה על הציפורניים והייתי מוכן לשים את האמנות שלה על הקיר בתור ציור. אם לצורך העניין יש לי ערב שף אז אני מתאים את הקונספט. אם יש לי ערב שף יפני, אז אני אומר לה והיא עושה לי גלים ושמש יפנית. עכשיו היה לי ערב יווני, אז היא עשתה לי קונספט יווני של עיניים, הציפורניים הם חלק מהמותג".
"אפשר להיות סטרייט ולבנות ציפורניים"
לצד הגברים שמקבלים שירות, יש גם את אלה שנותנים שירות. מניקוריסטים. איתי שלו לוגסי, בן 30 מתל אביב, הוא אחד מהם. הוא שחקן פעיל בהבימה, בתיאטרון חיפה ובאורנה פורת; כוריאוגרף, מאפר ומעצב שיער לכלות - ומורה בבית הספר למקצועות היופי ירין שחף. לצד כל זאת, כי מי צריך לנוח, הוא גם מניקוריסט. תחום שאליו הגיע כמעט במקרה, בצל המלחמה.
"לפני שש שנים סיימתי בית צבי, אבל תמיד הייתי מתעסק באיפור ושיער", הוא מספר. "הפכתי את הריקוד, השירה והמשחק למקצוע – וכבר בשנה השלישית ללימודים קיבלתי חוזה העסקה". הוא למד איפור ושיער בשביל הכיף, ובכלל ולא תכנן שזה יהפוך למקצוע. הקלפים באותו הזמן שיחקו לטובתו, עד שלפתע הגיע משבר הקורונה – ושיתק בבת אחת את כל התחומים שבהם עבד.
"אין איפור ותיאטרון", הוא נזכר. "אמרתי מה אני עושה עם החיים שלי, המדינה התנערה מאיתנו. מצאנו את עצמנו צובעים קירות ועושים עבודות חשמל. עושים משלוחים רק כדי להכניס כסף". הזמן עבר, המדינה יצאה מהסגרים, אך עולם התיאטרון לא חזר להיות מה שהיה. מ-25 הצגות בחודש, היום הכמות ירדה ל-4 הצגות לכל היותר. וגם במלחמה - התיאטרון והאירועים היו הראשונים להיסגר.
"כשאישה יושבת מולי, כגבר, יש בינינו הבנה מסוימת שאין בינינו תחרות. חוץ מזה, זה כיף להגיד: 'אני הולכת למניקוריסט'. כולן בהלם"
איתי שלו לוגסי, מניקוריסט
"אמרתי לעצמי שאני לא יכול יותר", הוא מספר. "חיפשתי ביטחון כלכלי ובלי שום ידע, בלי שעשיתי לעצמי לק בחיים, הלכתי ללמוד ציפורניים". הוא התחיל קורס למניקור אצל מישהי פרטית ומשם הדרך להצלחה הייתה קצרה. "היום יש לי 70 תורים בחודש והבית נהיה תחנה מרכזית. בין הלקוחות הרבים יש כמה גברים. אחד שעושה בנייה (ציפורניים ארוכות), אחד שעובד כארכיטקט, אז הוא רוצה מניקור וציפורניים קצרות ומטופחות ואחד מאפר שרוצה מניקור ולק שקוף".
ומה איתך? לעצמך אתה עושה לק?
"כשחקן אני לא יכול", הוא מסביר. "אם אשחק אבא של ילדה, אני לא יכול לעלות עם לק על הבמה". בהמשך הוא חושב מעט ועונה ביתר כנות: "גם אם לא הייתי שחקן, לא הייתי עושה לעצמי. פשוט כי זה לא אני. זו גם הסיבה שאני לא מתאפר, אפילו בהצגות".
דבריו גרמו לנו לתהות: למה שאישה תבחר לשכור את שירותיו של גבר שמעולם לא מרח לק או התאפר בעצמו? "אני מרגיש שכשאישה יושבת מולי, כגבר, יש בינינו הבנה מסוימת שאין בינינו תחרות", הוא מסביר. "היא סומכת עליי שאעשה הכי טוב שאני יכול". עוד הוא מוסיף בבדיחות: "חוץ מזה, זה כיף להגיד: 'אני הולכת למניקוריסט'. כולן בהלם. לתחושתי, לגברים במקצועות היופי דווקא קל יותר. זה מיוחד יותר ואנשים אוהבים את מה שמיוחד".
אז זה גימיק.
"זה פותח דלתות", הוא ממשיך. "אני לא יודע אם לקרוא לזה גימיק, אבל לא בכל יום אתה פוגש מניקוריסט. כשאת הולכת למכון יופי או לקניון, את מצפה לראות 4-3 בנות בעמדות של הפדיקור. בחיים לא ראיתי גבר יושב שם – לא כנותן ולא כמקבל שירות".
"היום יש לי 70 תורים בחודש והבית נהיה תחנה מרכזית. ביניהם יש גבר אחד אחד שעושה בנייה, ארכיטקט שרוצה מניקור וציפורניים קצרות ומטופחות ואחד מאפר שרוצה מניקור ולק שקוף"
איתי שלו לוגסי
"פעם לעשות גבות נחשב גיי"
בניגוד לעמית ולעומר, איתי רואה במניקור פעולה שאמורה להיות בסיסית עבור שני המינים. כמו גילוח או תספורת. "לפני שבוע וחצי היה לי תור לגבר, לחתן", הוא נזכר. "ארוסתו הביאה אותו לעשות מניקור לפני החתונה. הוא אמר שזה מוזר לו, אז שאלתי אותו למה זה שונה בעיניו מלהתגלח. בסופו של דבר אני עושה לו צורה יפה שתחמיא ליד שלו. אנחנו מדברים עם הידיים, אז חשוב שהן יראו כמו שצריך. שאלתי אותו אם הוא יקבע עוד תור, הוא ענה שיחשוב על זה".
ועדיין, התרבות המצ'ואיסטית מסרבת לפנות מקום לציפורניים המקושטות. "אנחנו בעולם שבו גבר יכול להיות עם לק אקסטרים או סתם לק שחור על הציפורניים. אין הגדרה ואין מגדריות", מדגיש איתי. "אנחנו צריכים להפסיק עם הגברי והנשי, עם הכחול והוורוד. שחררו את זה כבר. זה הסטיגמות ואנחנו באמת כבר לא שם. גבר יכול לעשות ציפורניים, אפילו בנייה, ולהיות סטרייט. בעבר הורדת שיער ועיצוב גבות לגברים היו נחשבים מעשים של גייז. היום גם סטרייטים עושים את זה. אז למה ציפורניים לא? מי יודע, אולי נדבר שוב בעוד עשר שנים ונעשה ריאיון על איך שהכול השתנה".