חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן היא כל מה שבנימין נתניהו חלם עליו – אפשרות להוסיף למורשת שלו פרק של הישגים, אחרי המחדל העצום של 7 באוקטובר. גם פיטורי יואב גלנט עברו חלק מהמצופה, אבל הבעיות לא הולכות לשום מקום, והן מאיימות לצוף מחדש בדיוק ברגע הכי לא מתאים מבחינת ראש הממשלה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מי שפגש השבוע את נתניהו הבחין שהצבע חזר ללחייו. חברי הכנסת בירכו אותו על ניצחונו של טראמפ כאילו היה מדובר בבחירות אמצע הקדנציה שבהן הוא עצמו ניצח. נתניהו זרח מאושר, ולא במקרה. אחרי שבשנה האחרונה כבר היה משוכנע שיירד מעל במת ההיסטוריה כמי שבתקופתו ספגה ישראל את המהלומה הקשה והמשפילה בתולדותיה, ב-7 באוקטובר, עכשיו נפתחה לפניו הזדמנות להוסיף למורשת שלו פרק חדש – או כפי שהוא מכנה זאת, פרק של תקומה.
כניסתו של טראמפ לבית הלבן והנבחרת האולטרה-ישראלית שהוא מתכוון לשגר לאזורנו בהחלט מכניסות את נתניהו לחנות ממתקים מדינית שיש בה המון אפשרויות על המדפים: הסכם עם סעודיה והרחבת הנורמליזציה למדינות אחרות, פגיעה של ממש באיום האיראני, ואולי גם התפתחויות בזירה הפלסטינית – ריבונות או יוזמה אחרת, דוגמת "תוכנית המאה" המדוברת. זה מה שהוא רצה לעשות מלכתחילה בכהונה הזו, לפני שהוצגה הרפורמה המשפטית: להשאיר מורשת לדורות.
לראש הממשלה יש סוף-סוף אופק מבחינה מדינית, אבל עוד לפני שינשום אוויר פסגות הוא יצטרך לסגור את זירת הצפון – וכל זאת בזמן שכוח האש של חיזבאללה עדיין גדול מאוד והתושבים חרדים מאיום הנ"ט. עליו גם לרבע את המעגל בעזה בין החזרת החטופים למיטוט שלטון חמאס: שני אתגרים מורכבים שבינם ובין הניצחון המוחלט שהבטיחו לנו – רב המרחק.
אבל לנתניהו יש בעיות יסוד, בעיות שגם הבחירה בטראמפ לנשיא לא תעלים, ובראשן הקואליציה שלו. הדינמיקה שגררה את ראש הממשלה להרפתקאות הרפורמה המשפטית חוזרת: השרים מחזירים לשולחן עוד ועוד חלקים מהרפורמה, כגון ההשתלטות הכלכלית על לשכת עורכי הדין וחוקי התקשורת. המלחמה עוד בעיצומה, הלכידות החברתית חשובה מתמיד, אבל השרים – בשלהם. הרי אי אפשר לדעת מתי יהיו הפריימריז בליכוד.
כאב הראש האמיתי של נתניהו היה ונשאר חוק הגיוס. בצה"ל כבר מדברים על כך שחסרים 10,000 חיילים, וכל יום שעובר מחריף את המצוקה בצה"ל ואת הדרישה ללוחמים. רק השבוע אמר השר יצחק גולדקנופף בשיחה סגורה של ראשי הקואליציה כי הוא מתנגד לגיוס בכפייה. בתרגום חופשי, הוא דורש לנסח חוק עם יעדים וסנקציות כלכליות – הישראבלוף המוכר. מי יוכל לתת יד לאפליה כזו בין משרתים כשמחיר הדמים כבד כל כך?
ובינתיים בשטח מצבם של החרדים מידרדר בקצב מסחרר. במכתב שפרסמה השבוע היועצת המשפטית לממשלה הסתתרה דרמה שאנחנו עדיין לא מבינים את היקפה: לא רק שגלי בהרב-מיארה דרשה לשלוח את הצווים ל-7,000 חרדים ממחזורים קודמים (נוסף על ה-3,000 שכבר נשלחו), היא גם מנחה לשלוח צווי גיוס לכל צעיר שהגיע לגיל הגיוס – זאת אומרת צו ראשון בגיל 16 וחצי לכל החרדים.
לכאורה אין פה חדש – גם היום כל צעיר חרדי היה מקבל בהגיעו לגיל הזה צו גיוס. אלא שעד היום היה אותו צעיר חרדי מגיע לבקו"ם, מקבל פטור וחוזר לישיבה, ואילו עכשיו זה ייראה אחרת לגמרי: כל צעיר שלא יתייצב ימצא עצמו בסופו של דבר עם צו מעצר, צו שפירושו איסור יציאה מהארץ, איסור הוצאת רישיון ואיסור חידוש דרכון. הוא יהפוך לעבריין. מספר החרדים שיסבלו מהמצב הזה יגיע בתוך זמן קצר לעשרות אלפים.
יש לומר: בקואליציה זועמים על היועצת המשפטית לממשלה, שמקפידה לטענתם על קוצו של יו"ד בעניין הגיוס, אבל דווקא בסוגיית הגיוס הקואליציה יכולה להאשים רק את עצמה. היועמ"שית סייעה להם לדחות את הקץ, ואף ננזפה בידי בג"ץ, והקואליציה היא שבחרה שלא לחוקק חוק גיוס ולהשאיר את המצב בלי הסדרה חוקית. או במילים אחרות: הקואליציה בחרה להשוות את מצב החרדים לזה של שאר האוכלוסייה. עכשיו היא כועסת שבמדינת חוק דורשים, רחמנא ליצמן, לאכוף את החוק.
ומילה על החקירות בלשכת נתניהו – גם הן טומנות בחובן סיכון וסיכוי. מצד אחד הן נוגעות לדמויות הקרובות ביותר לנתניהו, עלולות להוציא את הלשכה מאיזון, ולפתוח תיבות פנדורה; מצד שני הן מחזקות אצל נתניהו את הנרטיב הישן – הוא קורבן של מערכת אכיפת החוק המרושעת, שרק מבקשת את ראשו. בסיפור הזה יש יותר חורים מבגבינה שווייצרית, אבל זה לא מה שחשוב – אלא ההזדמנות להסיט את האש מאירוע אחר שבו היו מאות רבות של קורבנות אחרים.
