שנים של הכנות למערכה מול חיזבאללה מניבות פירות מתוקים במיוחד. אך בהיעדר חשיבה על אופן הסיום של המערכה אנו על סף אסון בדמות מלחמה אין-סופית – שאומנם תוביל להצלחות טקטיות מרשימות אך גם לכישלון אסטרטגי מהדהד, שעלול להרוס את יתרונה היחסי של מדינת ישראל, כלומר היותה דמוקרטיה משגשגת עם כלכלה פורחת וטכנולוגיה עילית.
אומנם חלק מההצלחות האחרונות התרחשו ביד המקרה, אך הצירוף של מזל, הכנות מבצעיות, מצוינות מודיעינית וטעות אסטרטגית חמורה של נסראללה – כל אלו יחד הכניסו את חיזבאללה למצוקה היסטורית. חולשה זו של ארגון הטרור השיעי יוצרת הזדמנות לטפל באיראן: הרי הגורם המרכזי שמנע זאת מאיתנו עד כה היה האיום של מלחמה עם חיזבאללה. ובכן, אנחנו כבר שם, וחיזבאללה חלש, אז למה לא להמשיך?
וזה בדיוק העיתוי לשאול את שאלת אסטרטגיית היציאה. דווקא עכשיו, כאשר ההצלחות מצטברות, ראוי לשאול את השאלה – מתי נכון לסיים מערכה צבאית ולקטוף את פירותיה המדיניים? לאור ההצלחות האחרונות של צה"ל בזירת הצפון, וההכרה שחמאס בשפל מבחינה צבאית (הרמטכ"ל הרצי הלוי אף התבטא והצהיר כי ארגון הטרור העזתי הוכרע צבאית), אז מתבקשת המסקנה שהזמן פועל לטובתנו, ההישגים מצטברים ואולי לא נכון לשאוף לסגירת המערכה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זאת ועוד – ייתכן שאם היינו מקבלים את דרישות חמאס ומסיימים את המערכה לפני כמה חודשים, כל ההישגים הנפלאים בזירת הצפון היו נמנעים מאיתנו, וחיזבאללה היה נשאר איום חמור אף יותר מכפי שהוא עכשיו. אז אולי כדאי להמשיך במלוא הכוח וללא הגבלת זמן? האומנם?
מובן שלא. מאפייניה הייחודיים של ישראל מחייבים אותה לנהוג תמיד כמי שנתונה במגבלת זמן. מאפייניה של ישראל – הגודל הטריטוריאלי שלה (או בעצם הקוטן), חיוניות החיבור שלה לעולם הדמוקרטי-מערבי ותשתית של כלכלה חופשית מבוססת טכנולוגיה עילית – כל אלה גוררים את ההכרה בשתי אמיתות:
- מלחמת התשה אין-סופית היא התרחיש הגרוע מכול. גם אם תסתיים מלחמה שכזו בניצחון צבאי, המחיר הכלכלי, החברתי והבין-לאומי שלה יעלה על התמורות הצבאיות הטקטיות.
- רק תרגום של הישגים צבאיים להישגים מדיניים מאפשר את השיפור של מצב הביטחון הלאומי של ישראל לאורך זמן. הסיבה: הישג צבאי-טקטי סתם מתפוגג מהר יותר מהישג צבאי-טקטי המגובה בהישג מדיני משלים.
המסקנה ברורה: אנו נדרשים להגיע להישג מדיני בנקודת שיא ההצלחה של ההישג הטקטי המבצעי, והזמן חשוב. זוהי אומנות התזמון הנכון של המעשה הצבאי והמדיני: אם מסכימים מוקדם מדי להסדרה, מפספסים את הלחץ הנוסף על האויב, לחץ שיכול להביא להסדרה טובה יותר – אך אם ממתינים יותר מדי, ההישג הצבאי עלול להתפוגג: האויב מסתגל ולומד וזוכה להצלחות, ואז ההישג המדיני קטן.
על העיקרון הזה עמדו רבים לאורך ההיסטוריה, והוא מכונה "נקודת השיא של האסטרטגיה". מקובל כי לכל אסטרטגיה צבאית יש נקודת שיא. אחרי הנקודה זו האסטרטגיה אינה מועילה עוד, ולהפך – היא הופכת להרסנית. ההיסטוריה הצבאית מלאה בדוגמאות של מדינות שפעלו מעבר לנקודה זו ומצאו עצמן בתבוסה.
די לציין את מתקפת הנאצים על רוסיה במלחמת העולם השנייה ואת היוהרה שהביאה למפלתו של נפוליאון הן מול הבריטים והן מול רוסיה – ואפילו את ההתפשטות מחוסרת הרסן של דאעש שהביאה עליו את הקואליציה הצבאית הגדולה ביותר שפעלה במשותף מאז מלחמת העולם השנייה. הדוגמה העדכנית מכולן היא אסטרטגיית המשוואות של חיזבאללה וההליכה על סף הכאוס שהביאו עליו את הכאוס: ייתכן שלו היה מסכים למתווה השליח האמריקני המיוחד עמוס הוכשטיין לפני כמה חודשים, היה מצבו אחר לחלוטין.
התחושה הרווחת בציבור כעת יכולה להיחשב טובה לעיתים, למעט הנופלים בקרבות ובמתקפות הכטב"מים והטילים – והנושא המכאיב עד אימה של סבל החטופים בעזה. לכן דווקא עכשיו כדאי לדון אם אנו קרובים לנקודת שיא ההישג. כי הדבר החשוב הוא להיות מוכנים מבעוד מועד, עם מתווה מדיני מוסכם, שמוכן לנקודת השיא הזו. נקודה זו ניתנת לתכנון מבעוד מועד: הדבר דומה לנסיעה בכביש מהיר כאשר ברור לכול שיש לצאת ממנו במחלף מסוים – אפשר לתכנן מראש מתי לצאת, אסור לנו להסתכל לאחור בכעס כי מאוחר מדי והחמצנו את נקודת היציאה. ואם נמשיך את המטפורה, הרי שההחלטה שלא לצאת כלל מהכביש המהיר מובילה אותנו למלחמת התשה אין-סופית, וזה, כאמור, התרחיש הגרוע מכול.
בטרם נענה על השאלה מתי נכון לסיים, יש לנתח את מצבנו המבצעי ביחס לארבע המערכות שישראל מצויה בהן כרגע:
- המערכה נגד שלוחי איראן: חיזבאללה הוכה באופן קשה, אך ללא תמרון קרקעי עמוק לא יוכרע ארגון הטרור. הוא עדיין בשלב ה"הלם", אך צפוי שהזמן יאפשר לו להתאושש. אפשר לראות בפעילות האפקטיבית יותר של חיזבאללה בימים האחרונים ביטוי להתאוששות זו. אומנם פגענו במחצית היכולת הרקטית של חיזבאללה, אך בכל זאת נשארו לו אלפי רקטות וטילים ועשרות אלפי כלי טיס בלתי מאוישים. ולגבי שאר השלוחים של איראן (המיליציות בעיראק והחות'ים בתימן) – הם ממשיכים במערכה נגד ישראל באופן די רציף תחת הגיון התשה מובהק, כלומר היקף ירי קטן יחסית אך מתמשך לאורך זמן.
בחיזבאללה נכנסו להלם, אך עוד לא הוכרעו. אמל"ח שאותר בתשתיות התת-קרקע בלבנון | צילום: דובר צה"ל - המערכה נגד איראן: העימות הישיר בין ישראל לאיראן עולה שלב ומגיע לסף מלחמה ישירה. וכפי שחיזבאללה גילה לאחרונה כי לישראל יש כמה קלפים בשרוול שלא חשפה עד כה, נראה שכך יקרה לאיראן אם תחליט ממשלת ישראל כי התגובה על המתקפה האחרונה של הרפובליקה האיסלאמית תהיה משמעותית. הכרעה צבאית של איראן אינה אפשרית ביכולות של מדינת ישראל, והפלת השלטון בטהראן אינה מטרת מלחמה ריאלית לישראל (וספק אם לארה"ב). לישראל יש יכולת הגנה טובה, ולאיראנים יכולת התקפה טובה: התגובה שלנו חייבת להיות כזו שתמנע מלחמת התשה באש.
יירוטים בשמי הארץ במתקפה האיראנית | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90 - המערכה נגד חמאס: הזרוע הצבאית של חמאס אינה מתפקדת כארגון צבאי סדור. להערכתי אין זו "הכרעה צבאית" כפי שכינה זאת הרמטכ"ל, אך ברור שהמערכת הצבאית פורקה – יש שיכנו זאת "הכרעה מערכתית". ברם עשרות חטופים נמקים במנהרות עזה ללא שום התקדמות במו"מ לשחרורם, ורצועת עזה נכנסת אט-אט למצב של כאוס בתחום האזרחי. כאוס משרת את אינטרס ההישרדות של חמאס. בצפון הרצועה עומדת ישראל להשתלט מחדש על השטח ואולי לכונן שם ממשל צבאי שיחלק את הסיוע ההומניטרי. מצב זה יוביל לכיבוש הרצועה מחדש, על כל המשתמע מכך – השקעת משאבים, ביקורת בין-לאומית, סיכון להסכמי השלום, הגברת המערכה המשפטית נגד מנהיגי ישראל ומשבר עם ארה"ב.
בצפון הרצועה ישראל עומדת להשתלט מחדש על השטח ואולי לכונן שם ממשל צבאי | צילום: דובר צה"ל - המערכה הבין-לאומית: היתרון הגדול במערכה זו הוא הגיבוי האמריקני, אך יש מקום להאמין כי הוא זמני (עד הבחירות). אנו נמצאים ימים ספורים לפני הבחירות בארה"ב והממשל מחויב בגיבוי מוחלט לישראל. כל הססנות בתחום תתורגם מיד לרווח פוליטי בידי קמפיין הבחירות של דונלד טראמפ. מבחינה כלכלית, חברות דירוג האשראי הגדולות מורידות את דירוגה של כלכלת ישראל – וגם אם תסתיים המלחמה מחר, העלאה מחודשת של הדירוג תארך חודשים רבים אם לא שנים. מעמדה הבין-לאומי של ישראל באירופה ובעולם הערבי הולך ומידרדר.
סמל לגיבוי האמריקני. סוללת ההגנה האווירית THAAD, מהסוג שארה"ב שלחה למזרח התיכון | צילום: רויטרס
לכל אחת מארבע המערכות שאנו מנהלים יש נקודת שיא שאנו קרובים לממש:
- מול חיזבאללה: לאחר שישלים צה"ל את טיהור כפרי המגע של חיזבאללה ואת השמדת תשתיות התת-קרקע של כוח רדואן, יהיה חיזבאללה בשפל חסר תקדים. יכולותיו האסטרטגיות הוחלשו, נשללה ממנו יכולת הפשיטה הרחבה לשטחינו, מערכת הפיקוד והשליטה שלו עדיין לא התאוששה. מציאות זו תאפשר להשיג הסדר ביטחון משופר בגבול הצפון, הכולל מחויבות עקרונית לפירוק חיזבאללה וכל המיליציות החמושות בלבנון לפי החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם, ועד ליישום פירוק זה (אם יקרה – ספק רב) תימנע נוכחות חיזבאללה מדרום לנהר הליטני לפי החלטה 1701. השוני הנדרש מההסדרה הקודמת הוא בפיקוח על היישום של ההחלטות, פיקוח שיאפשר לצה"ל התערבות (אכיפה) אם ההסכם לא מיושם.
מערכת הפיקוד והשליטה של חיזבאללה עדיין לא התאוששה | צילום: reuters - מול איראן: מהלומה סוגרת מול טהראן – מדינת ישראל חייבת להגיב בחומרה על ההתקפה הברוטלית, שבה כמעט 200 טילים נורו ישירות מאדמת הרפובליקה האיסלאמית. לפני התגובה הישראלית יש לשפר את יכולת ההגנה של ישראל: הפריסה של מערכת ה-THAAD (הגנה מרחבית בגובה רב) האמריקנית יש בה שיפור מבצעי ומסר אסטרטגי חשוב לאיראן. האיראנים יודעים כי לישראל כמות מוגבלת של מיירטי חץ, אבל תוספת מיירטים אמריקניים מגדילה באופן ניכר את מלאי המיירטים שבידי ישראל. מלאי זה מאפשר לנו להיערך למספר רב של מהלומות: מנהיגי איראן צריכים לשקול עכשיו אם הם נכנסים ללוע המארב האסטרטגי שישראל וארה"ב הניחו על מפתן דלתם. אם תתפתה ותגיב באופן חמור יותר, היקף התקיפה הישראלית יאמיר, מלאי הטילים האיראנים יידלדל וישראל תוכל לפגוע במטרות המסכנות את הכלכלה האיראנית.
איראן צריכה לשקול אם תיכנס ללוע המארב האסטרטגי של ישראל וארה"ב. הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר האיראנים - מול חמאס: תלוי בהחלטה על שילוב ההישגים הטקטיים – עוד על כך בהמשך.
- בזירה הבין-לאומית: תקופת "הברווז הצולע" בארה"ב. לאחר 6 בנובמבר ייכנס הנשיא ביידן לחודשיים שבהם אין לו ריסונים. בין שטראמפ ייבחר ובין שהאריס, אין זה משנה – ביידן יעזוב את הבית הלבן לעולם, ורק מורשתו תישאר. זו תקופה מסוכנת לישראל: אנו עלולים לשלם את המחיר על כל ההתרסות וההשפלות הפומביות של נשיא ארה"ב, ועל כן יהיה נכון ליזום מהלך מדיני סוגר בתקופה זו. זה עדיף מיוזמה מדינית לסגירה שתיכפה על ישראל שלא לפי רצונה. למשל, על ידי החלטת מועצת הביטחון לקרוא להפסקת אש מיידית בלבנון ובעזה.
עכשיו נדרש הדרג המדיני לחבר את כל נקודות השיא האלו לאסטרטגיית יציאה אחת. מדובר בתכנון אסטרטגי-מדיני שיש לו מרכיב מבצעי ומרכיב מדיני. המרכיב המבצעי כולל תזמון כל ההישגים הטקטיים יחדיו לעיתוי אחד: השלמת התמרון הקרקעי, מהלומת התגובה מול איראן וקידום תהליך מדיני הסדרי שמתוזמן לתקופה של אחרי הבחירות בארה"ב.
המרכיב המדיני המוצע חייב להיות מו"מ להסדרה ולהסכם הפסקת אש הכולל ביטחון משופר באופן ניכר בגבול הצפון, ואם אפשר לכלול בתוכו גם הסכם לשחרור החטופים הרי זה מבורך. אם יחיא סינוואר לא יסכים לשחרר את החטופים כחלק מההסדרה הרחבה, צה"ל יסגור את המערכה בצפון ויתפנה כל כולו להמשיך את המכות על חמאס ואת הפשיטות בעזה עד להשגת היעד של שחרור החטופים.
סיכום
הפיתוי של הדרג המדיני להמשיך את המלחמה גדול. ככל שהמלחמה נמשכת, כך ההישגים הטקטיים מצטברים והכישלון החמור של 7 באוקטובר מתרחק; אך דרג מדיני נבחן לא על הישגים טקטיים – הוא נבחן על שיפור המציאות הביטחונית לאורך זמן, ושיפור זה מחייב תזמון מושלם של המשך המלחמה באמצעים מדיניים. האם יש להמתין מכיוון שאולי בעתיד יהיו נקודות שיא אחרות ואנחנו עוד רחוקים מנקודת השיא האמיתית?
זה כמובן אפשרי, אך לא זאת השאלה שהדרג המדיני צריך לשאול. השאלה הנכונה היא מתי אנו מסוגלים להשיג הפסקת אש על פי התנאים שלנו. אם זה המצב, אין טעם בהמשך המאמץ המבצעי: מלחמה אינה מטרה בפני עצמה, מלחמה היא אמצעי להשגת מציאות ביטחונית טובה יותר.
>>> אלוף במיל' תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, מפקד הגיס הצפוני לשעבר, וכיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
