השנה חלפה, המציאות נשארה
מתחילת המלחמה, במשך שבועות ארוכים, כתבתי כאן את "יומנה של פליטה". התחלתי לכתוב יומן בשהייה שלנו באילת, שאליה פוניתי עם משפחתי ועם הקיבוץ שלי. בכנות, לא ידעתי מתי סוף-סוף כבר לא יהיה בו צורך. אני חושבת שבדיעבד, לא היה לי מושג כמה עוד אנחנו צפויים לעבור. לא היה לי מושג שכעבור שנה נהיה עדיין פליטים בארצנו, נקום בכל בוקר עם יד על הדופק, ומעל הכול - עדיין נחכה לחברינו, מהארץ ומהקיבוץ, שעדיין בשבי בעזה.
כל כך הרבה דברים קרו השנה, ואני בוחרת להתחיל מהסוף. כמעט כולנו, אנשי קיבוץ ניר עוז, חיים היום בשכונת כרמי גת שבקריית גת. הבנים לומדים בבית ספר קיבוצי בכפר מנחם ובתי עלתה לגן חובה.
הגן שלה נמצא במבנים הקהילתיּים שבנו עבורנו לצד המתחם שאליו אנחנו מפונים והוא גן לילדי ניר עוז בלבד, מסגרת נפרדת לילדים שנאלצו לעבור את הטבח הנורא. קיבלנו כאן בכרמי גת בית גדול ומושקע, ואנשים רבים עשו מאמצים כבירים כדי לעטוף ולתת את התחושה הביתית.
המוות אורח קבוע בביתנו
במבט חיצוני על פני השטח אפשר היה לחשוב שהכול טוב ו"בסדר", אבל האמת הפוכה לחלוטין. השנה הזאת הייתה רוויית אובדנים כואבים, הסתגלויות מאתגרות והרבה חוסר אונים וייאוש: המוות הפך להיות אורח קבוע בביתנו.
באופן קהילתי, מקיבוץ אנונימי שעד שבעה לאוקטובר אף אחד לא הכיר, נהיינו קיבוץ שמכירים בכל הארץ והעולם. אנחנו סמל ההפקרה של הטבח הנורא. קיבלנו בשורות כואבות על עשרות אנשים שאנחנו מכירים ואוהבים. בית הקברות בניר עוז שילש את עצמו - הלוויות רבות, ניחומי אבלים, אזכרות. וכשהרגשנו שאין עוד מקום לכאב נוסף, גילינו שלכאב אין סוף.
לרגעים, התחושה הייתה שבכל פעם שאנחנו מצליחים להוציא את הראש מהמים בא גל גדול, ושוב אנחנו כמעט וטובעים. הציפייה לעסקה וההתרסקות שבאה אחריה כשלא יצאה לפועל, הפחד כלפי מה שהחטופים עוברים, חוסר הידיעה, האשמה... כל אלו ליוו אותנו השנה.
אנחנו צריכים למצוא כוחות להילחם בכל הכוח, לא לוותר, לא להרים ידיים, ללמוד לחיות ולשמוח לצד הקושי והכאב. אבל לפעמים אין אוויר, קשה למחות, קשה לזעוק, קשה לשרוד.
את ההמשך הוריי כבר לא שרדו
באופן אישי, בשנה זו התייתמתי מהוריי. שני הוריי שרדו את הטבח בניר עוז הודות למטפלות שהיו איתם. המחבלים שהו אצלם שעות רבות וכל שכניהם נחטפו או נרצחו. כתבתי בטורים כאן לא מעט עליהם, והלוואי שגם בטור הזה הייתי מספיקה לספר עליהם בחייהם. אבל ברור לי - שבעה באוקטובר היה אירוע מטלטל, גם עבור מי ששרד.
אבי היה ממקימי הקיבוץ, הוא אהב את ניר עוז בכל ליבו, יום-יום היה הולך לשבת בספסל וצופה בשקיעות בספסל שמשקיף לעזה. סביבו היו מתקבצים חבר'ה צעירים, והוא נהנה לספר להם סיפורים על ימי הקמת הקיבוץ. אבי נפטר בחודש פברואר מלב שבור, גופו קרס.
אימי היתה חולה במחלת ה-ALS שהחמירה מאז 7.10. לפני המחלה היא השאירה חותם כשהקימה את ה"סב יום" - מועדון לגיל השלישי בקיבוץ, במחסן התחפושות שבו נהגה לתפור תחפושות מיוחדות, בתרבות ובארכיון הקיבוץ שנשאר אוצר גלום. היא נלחמה על חייה עד שהגיעה לסבל בלתי אפשרי ונפטרה ב-31.8.24, התאריך שבו איבדנו אני ובעלי את בננו הבכור בלידה לפני 11 שנה.
הלב בניר עוז
ההסתגלות לעיר לא פשוטה ומציפה הרבה תסכולים. האדמה, הקרקע, הירוק והשקט התחלפו ברעש, בבטון, במכוניות, בדירות, ובתנועה. הלב נשאר בניר עוז, הגעגועים לחיים שהיו לנו לפני כן, לשבילים הירוקים, לשקט, לפשטות, לאנשים.
יש הרבה סימני שאלה לגבי העתיד: בחודשים הראשונים ניסינו לבדוק אופציות נוספות, חשבנו לעבור למושב או קיבוץ באזור, אבל לבסוף החלטנו להישאר עם הקהילה. הבנו כמה כוח יש לקהילה יחד וכמה כוחות אנחנו מקבלים אחד מהשני.
השנה נכנסתי תחת הרבה כותרות חדשות ולא נעימות כמו נפגעת פעולות איבה, מפונה, נכה, עקורה, פוסט-טראומטית, פליטה ויתומה. אבל למרות הכותרות נשארתי אימא, והילדים נותנים לי כוחות.
אני מבינה כמה עוצמה יש בחיות ובאהבה שלהם. איך חיבוק גדול מהם מצליח לנחם ולהרגיע, איך צחוק מתגלגל מצליח לחדור מבעד לשכבות העצב וגורם לי לחייך. בעלי והילדים הם הכוח הכי גדול שלי, הם מה שנותן לי את העוצמה והביטחון שבעתיד יהיה טוב יותר, שיש למה לחיות.
לאט-לאט, לומדת ללכת מחדש
לצד הכאב עברנו גם חוויות טובות השנה, רגעים שיכולנו לשאוף בהם אוויר, להתמסר לטוב. נכנסו לחיינו אנשים רבים וטובים, קהילות מהארץ ומהעולם, עמותות ועוד. כולם רוצים לעזור, להקל על הכאב, לעשות לנו טוב על הלב. אנחנו אסירי תודה על כל מה שקיבלנו, ושמחים על חברים רבים שהכרנו ונכנסו לנו עמוק ללב.
אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי זה ללכת בצעדים קטנים, לבנות את הכול מחדש בטיפין טיפין. למדתי שהכוח הכי גדול שלי טמון במשפחה הגרעינית, בבעלי שהוא הפרטנר של חיי ובשלושת ילדי האור שלנו - אורי, ליאור ואורן, שמלמדים אותנו כל יום מחדש כמה כוח יש לחיים. הם קרש ההצלה שלנו, בזכותם אנחנו מרימים את עצמנו יום-יום, הם מכניסים צבעוניות לכל השחור שסביבנו, מפזרים רגעי צחוק, שמחה, אהבה ותקווה.
הנחתי את כל מה שעשיתי לפני כן בצד, וניסיתי להיות קשובה לצרכים החדשים וליכולות במציאות הנוכחית: להעלות את המודעות להחזרת החטופים, ללכת לעצרות שמתקיימות בשבתות בכרמי גת, לספר על שירי ביבס החברה הטובה שלי, ועל המשפחה שלה שכל כך יקרה לליבי.
אני מתמידה ללכת לטיפולים לגוף ולנפש, ולעשות כל מה שיכול להביא קצת טוב. בניתי הרצאה שנקראת "לשרוד, לבחור, לחיות", שמספרת את מה שעברנו כמשפחה לפני ואחרי 7.10, על הבחירות וההחלטות שקיבלתי בכל תחנה - ואיך לצמוח כשהמציאות כל כך מורכבת ועצובה. גם פעולת הסיפור עוזרת לי, וכך גם הכתיבה של מה שאני עוברת ופרסומם כאן ובמדיה החברתית.
אני יודעת שזכינו בחיים, זה לא מובן מאליו שאנחנו כאן, ואנחנו נבנה את החיים הכי טובים שאפשר. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים להחזיר את החטופים שנשארו הביתה - המתים לקבורה והחיים לשיקום. בלעדיהם לא נוכל להמשיך הלאה. בלעדיהם, לא נוכל להשתקם. לא המשפחה, לא הקיבוץ, וכן, גם המדינה.
דלית רם אהרון - יומנה של פליטה:
- פרק ראשון: "פתאום זה מכה בי - אני פליטה"
- פרק שני: ליצור שגרה של בית גם אם הוא זמני
- פרק שלישי: אחרי יותר מחודש חיבוק עם אבא ואימא
- פרק רביעי: הקטנה מדברת לראשונה על החבר שנחטף
- פרק חמישי: "אנחנו מרגישים שהחמאס סוחט אותנו עד הקצה"
- פרק שישי: "עד עכשיו לא ידעתי מהי לוחמה פסיכולוגית"
- פרק שביעי: "מתפללת שהחג יביא איתו נסים"
- פרק שמיני: "אני מקדישה שיר לשירי מקווה שהיא שומעת בשבי"