לפני שלוש שנים פשט האלוף במילואים מוטי אלמוז את מדי הצבא וחזר להיות חקלאי. האיש שהיה לוחם ומפקד, ראש אכ"א ודובר צה"ל הפך להיות "הגנרל ממגדל". הוא לא פעיל ברשתות החברתיות, הוא לא מפרשן באולפנים, אבל הגנרלים באים אליו, לשמוע מה יש לו להגיד. אנשי הצבא ופוליטיקאים, באים לשיחה במטעי הזיתים, כולל כמה אלופים שהגיעו בתחילת המלחמה: "ראיתי אנשים שחטפו חתיכת אירוע, זפטה. באופן טבעי הם מסוגרים, הם לא רגילים לדבר, בטח על עצמם".
אלמוז נמצא באופן קבוע בין המחנות. מצד אחד הוא תמך ברפורמה המשפטית, אך מצד שני קרא לעצור אותה, הוא בעד התיישבות ברצועה, אבל רק אחרי שהציבור הרחב ישתכנע. הוא התנגד להדחת גלנט: "ברור שלא עושים דברים כאלה", ומתנגד לחוקי ההשתמטות: "נגמר הסיפור הזה של לבוא בטוב".
"זית זה לא סתם סמל של המזרח התיכון", הוא אומר. "הוא אומר לך, מה שלא הולך בכוח, חייב ללכת בעוד יותר כוח. זה כאילו אנטי-תזה לדמוקרטיה, אנטי-תזה לערכים של חיי אדם, אנטי-תזה להומניות. אבל מה לעשות, קח את הזית הזה עכשיו, שים אותו בנורווגיה, אחרי חודש הוא מת".
בבוקר הטבח הנורא ב-7 באוקטובר היה בבית הכנסת במגדל. "מישהו אומר לי שיש אירוע, ואני לא מאמין", הוא מספר. "הראשונים שחשבתי עליהם זה הרצי הלוי וירון פינקלמן. על כל החברים שלי. אתה לא יכול לצאת מזה. האחרון בעולם שאני יכול להגיד שהוא יהיר זה הרצי הלוי. זה עיוורון? לא יודע".
"יש שאלה של איזה מנהיגות ראויה למדינת ישראל", אומר אלמוז. "זאת שאומרת תקשיבו, לא קיבלתי טלפון, או זאת שאומרת שכולנו במחדל, שאף אחד מאיתנו לא אמר שזה התרחיש. לא חשבנו, לא הערכנו'. הם הרדימו את כולנו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אתה חושב שזה האירוע הכי קשה בחיים, ולא מאמין שלא ראית כלום"
אלמוז מכיר היטב את עזה. הוא לחם שם כבר בתחילת שנות ה-90. בשנת 2004 ארבעה חיילים של אלמוז נהרגו בפיצוץ הנגמ"ש בציר פילדלפי: "אני שומע את איציק רייס אומר לדן הראל, אלוף הפיקוד 'הבעיה שלנו כרגע עם מוטי - הוא מכחיש, הוא אומר שהם תכף עונים בקשר', ואז איציק מחבק אותי הוא אומר לי מוטי, אין לך חיילים". עשור אחר כך הוא כבר דובר צה"ל במבצע צוק איתן.
הוא נזכר באירוע קשה שחווה. הוא היה ביום שישי עם הרמטכ"ל בנחל עוז ושם תופסת אותם האזעקה, בקשר כבר יש דיווח על פגיעה בבית. "אני שואל מה יש בבית ואומרים לי, 'ילד, תינוק'. אני, חיים ילין, בני גנץ, וזוג הורים שאיבדו את הילד דניאל טרגרמן. אנחנו הראשונים בבית, ואתה חושב שאתה נמצא באירועים הכי קשים של חייך אתה לא מעלה על דעתך שלא ראית כלום".
אלמוז שכבר ראה הרבה קרבות בחייו אומר בדאגה על עזה: "זה סיפור ארוך שנים כדי לנקות שם. זאת המציאות. אין שם אנשים טובים, צריך לשנות בראש את כל המושגים. חפים מפשע, בלתי מעורבים. בטוח שיש כאלה טובים, בטוח שאפשר עם חלק לדבר. אני אגיד לך משהו קשה. הכישלון גדול והמחירים נוראיים, אבל אני חושב שיש גם משמעות לדרך שבה חמאס עשה את זה. האכזריות והילדים והתיאורים, והגרזנים, והרוע הזה בעיניים. אני איתם סיימתי".
אלמוז עורר סערה לפני כמה חודשים כשאמר שבשדות האלה הנושקים לבית חאנון היינו צריכים כבר לקצור את החיטה. אבל אפילו בשדות של מגדל לא כולם אהבו את האמירה הזאת.
"אני אגיד לך משהו קשה", הוא אומר. "הכישלון גדול, ברור, והמחירים נוראיים, אבל אני חושב שיש גם משמעות לדרך שבה החמאס עשה את זה, לאכזריות והילדים והתיאורים והגרזנים והרוע הזה בעיניים. אני איתם סיימתי. זה אירוע שבו לא צריך למהר עם שום פתרון ועם שום חלופה ועם שום כלום. תשקעו".
אז אתה אומר שאנחנו מוותרים על כל הערכים שלנו?
"לא, אנחנו לא. אני לא חושב שצריך לוותר על כל הערכים, חס וחלילה".
זה גם מה שקצת ייחד אותנו, לא?
"אני מסכים איתך אבל בתנאי שתסכים להגיד, זה גם קצת הרג אותנו. הסיפור הוא לא נקמה, כי די, זה לא שאני ארגיש טוב אם 44 אלף עזתים מתו או שנעשה שם חיטה. אבל מה אני אומר לעצמי כדי שבעוד 50 שנה שמישהו לא יחשוב 'הינה, וואלה, הם הורידו סד"כ שם. פה אפשר לבוא ככה וככה ביום סוכות', חס וחלילה, 'ולעשות ככה וככה'. תג המחיר צריך להיות לאורך כל החתכים. איבדתם שטח, הרגנו אתכם, שברנו לכם את הבתים, לא מוכנים לדבר איתכם, אין, נעלמתם לנו מהחיים. הוצאנו אתכם מאיתנו. זהו, תמותו".
אבל איך זה מסתדר עם להחזיר את החטופים שכבר יותר משנה שם?
"אני אגיד לך דברים שאתה לא כל כך תאהב לשמוע, כי כאילו אני אשמע לך מתחמק. אני לא חושב שהדיון הזה צריך להיות במצלמות. אני לא מקנא בהנהגה, ואתה יודע, בסוף ההיסטוריה שופטת".
אם אנחנו נסיים את המערכה הזאת בעזה ואותם חטופים שבחיים לא יחזרו הביתה, מה נגיד לעצמנו?
"אני חושב שאין סיטואציה כזאת. יש לי צמרמורת, אין דבר כזה".
"זה שר שאמר לטייסים ללכת לעזאזל. יש שם איזשהו סחרור"
אם יש דבר אחד שמדאיג אותו עכשיו יותר מהכול זה הפיצול של העם. כשהפוליטיקאים מהממשלה באו אליו לכרם הוא אמר להם גם דברים שלא שמחו לשמוע.
תמכת ברפורמה.
"תומך, למה תמכתי? תומך".
עד מתי?
"עד הסבירות. כל העם ברחובות. עכשיו, זה עם שאוהב את המדינה והוא פטריוט. אל תניח את כל מה שאתה רוצה להניח. אל תתנשא. מה הלכה מדינת ישראל אם לא תהיה רפורמה? מה אתם עושים? עצרו. תקשיב, אנחנו אחרי חמש מערכות בחירות, קורונה, יש סף מסוים לנפש, מה היא יכולה לספוג, וכל היום משסעים. על אחדות ועל הסכמה לאומית צריך לשלם מחירים".
את ההצבעה ההיא על הסבירות הוא ניסה לעצור. הוא פנה אישית לסמוטריץ' וניסה לדבר אל ליבו ללא הצלחה. ועכשיו הוא שוב רואה את הדרך שבה פועלת הממשלה והוא נבהל. "איך הגענו לכל הסגנון הנוראי הזה של 'השכם להורגך' ליועצת המשפטית לממשלה, וזה שר שאמר לטייסים ללכת לעזאזל. אני חושב שיש שם איזשהו סחרור. מישהו חייב לעצור את זה. מאיפה נולד שנהיה ראויים? צמח פה מושג חדש בשנה האחרונה 'שנהיה ראויים להם'. הרי אם היו מרגישים שאנחנו ראויים להם, אז זה לא היה יוצא. מרגישים שיש פער בין מי שנמצא שם לבין מי שמשלם את המחיר הכי גדול".
הפער הזה בין הממשלה למשרתים מגיע לקצה סביב חוק ההשתמטות ומוטי אלמוז עולה עכשיו להתקפה. האלוף שננזף על ידי הרמטכ"ל בגלל אחריותו הפיקודית כראש אכ"א לעיוות נתוני גיוס החרדים, מספר עכשיו מה בדיוק היה במסע ומתן עם הפוליטיקאים והרבנים שלהם: "השר ליברמן ביקש מהרמטכ"ל שאני אפגוש אותם בנושא הגיוס. ישבנו איזה שעתיים וחצי, לא הייתה שם שנייה בשעתיים וחצי כשדיברנו על גיוס. הפגישות הן רק למטרות שחרור, הן רק למטרות פטור. אני בעד לעשות את הכול בהסכמה ובטוב ולהתחיל בקטן. הדרך היחידה בטבע הטבע קבע זה להפסיק את הזרמות הכספיים".
התחזית המבהילה של אלמוז: "יהיה פה מרד"
לאלמוז יש תחזית מבהילה למה שעתיד לקרות בשנים הקרובות: "כמה אתה חושב שזה עוד להחזיק במודל הזה? שיש חלק ככה וחלק ככה. אני חושב שעד 2030. ב-2030 יהיה סוג של מרד. 5,000 צעירים שגמרו את תהליכי המיון ועולים על האוטובוסים בלשכות הגיוס, יורדים בבקו"ם ואומרים 'אני אמור ללכת לשיזפון? אני לא עולה'. אני אבין אותם".
האיש ששירת עשרות שנים כמפקד והגיע לדרגת אלוף התנדב למילואים עם פרוץ המלחמה, אבל לא בבורות הפיקוד: "אמרו לי שנהגי מובילי טנקים קורסים, אז לקחתי מוביל טנקים ונסעתי איזה 3 פעמים ביום. הובלתי טנקים מגבול הצפון לפה והלוך חזרה ליד מנרה, ליד רמות נפתלי".
הסיפור הבא של אלמוז מספר במידה רבה את הסיפור של המדינה בשנים האחרונות. "נסענו ונחשפנו לצד הלבנוני", הוא מספר. "מי שהיה איתי בקבינה הוא דרוזי. הוא ביקש ממני להתחלף ושהוא ינהג. שאלתי אותו, מה אני לא יודע לנהוג? והוא אמר 'הם מכוונים לנהגים ואם יהרגו אלוף, זה יהיה הישג, אז עדיף שהם יהרגו אותי'. הראש ישר הולך לחוק הלאום".
הפסקת האש תפסה אותו במטע. אלמוז לא מתנגד אליה, אבל הוא חושש שלא נעמוד במבחן, שבעוד כמה שנים שוב נהסס לצאת למלחמה, גם אם נזהה את האויב חופר מוצבים לאורך הגדר - שוב לא נרצה לשלם את המחיר.
"יש לי בן שהוא במיונים לסיירות", הוא אומר. "ותאמין לי שאני מסתכל לך בעיניים ויכול להיות שחס וחלילה הארכיון יראה את הקטע הזה. זה לא קל לי להגיד את, זה אבל המחיר של לשים מוצב חיזבאללה בגבול הוא הרבה יותר דרמטי. בהוראות היצרן של מדינת ישראל אין מלחמות יזומות מהרבה סיבות, אבל אנחנו לא פטורים מזה".
לסיום שאלנו על הפוליטיקה. "אין שום סיכוי", הוא עונה, "זה לא מעניין אותי. וגם אם זה היה מעניין אותי, אתה יודע שאני לא מתאים. אבל בעיקר אני יודע שאני לא מתאים. ואני חייב להגיד לך, מדינה נבחנת גם בכמה עצי זית יש לה".
תחקיר: נוי ברכה