"התחלנו לצאת ודי בהתחלה כבר רציתי לחתוך", נזכרת שיר בימים שבהם הכירה את בעלה לשעבר. "הרגשתי שהוא קצת אובססיבי, מהסוג שמרים טלפון בכל שעה. כשאמרתי לו את זה, הוא טען שזה אמור להחמיא לי. הוא אמר לי, 'תראי, אני שם לב אלייך, את חשובה לי', וזה קנה אותי". אלא שמה שנראה לשיר כמו התחלה של קשר רומנטי שגרתי – הפך לסיוט הגדול של חייה.
"האלימות תמיד הייתה שם – פיזית, רגשית, כלכלית – אבל פשוט לא נתתי לה את השם 'אלימות'", מספרת שיר, בת 45 מצפון הארץ, על יחסיה עם בעלה לשעבר ארז (שמות בני הזוג בדויים). "כשאת בתוך זה את לא מבינה שזו אלימות. את קוראת לזה תקשורת, ויכוחים, עליות ומורדות. רק בדיעבד את מבינה מה זה היה באמת. מעולם לא ראיתי זוגיות טובה, גם בבית של ההורים שלי הייתה אלימות. זה היה בית שהטונים בו מאוד גבוהים, ומנגד השקט בו מאוד מאוד מפחיד".
"בשלב מסוים נקלטתי להיריון", ממשיכה שיר לספר. "לי לא הייתה בעיה עם זה, אבל כשהראיתי לארז את הבדיקה הוא נכנס להתקף חרדה ודרש שאעשה הפלה. לא הייתי מוכנה וזה הלחיץ אותו. הוא גרר אותי מהמיטה ונתן לי בוקס בבטן, זו הייתה המכה הראשונה".
"באותו רגע קמתי והלכתי לחברה", משחזרת שיר, "ובזמן הזה הוא החריב את הדירה. שבר את כל הרהיטים, את השולחן, המדפים, המיטה. אחרי כמה ימים הוא יצר איתי קשר ואמר לי שהוא רוצה לחזור. הסכמתי שנחזור בתנאי שילך לטיפול. זו הייתה הטעות שלי: אחרי שחזרנו הוא כבר לא הלך לטיפול".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מכות איפה שלא רואים, אף פעם לא בפנים"
"ההיריון הראשון היה סיוט, תשעה חודשים של התעללות רגשית. הייתי צריכה להסתפר כמו שהוא רוצה. הוא היה הולך איתי לקנות בגדים והיה בוחר לי מה ללבוש", משחזרת שיר. "החושים שלי קהו, הוא גרם לי להרגיש כאילו אני לא יודעת מה טוב לי. הייתי עושה הכול למען שלום בית. גם את הרהיטים לא אני בחרתי. היה חשוב שהוא יהיה שמח, אז נבחר איזה רהיטים שהוא רוצה, רק שיהיה מאושר. היה קשה לו להשתלב במקומות עבודה והוא החליף עבודות".
"הלידה של הבת שלי הייתה סיוט", ממשיכה שיר לתאר ומספרת שהייתה בחדר הלידה שעות רבות, ובמהלכן, לדבריה, הייתה צריכה לדאוג רק לארז: "'אני רעב, אני עייף, אני לא יכול' – אני דאגתי לו, במקום שהוא ידאג לי".
"אחרי שילדתי התחיל מסע חדש, גרוע יותר מכל מה שדמיינתי", מוסיפה שיר. "הוא נכנס לדיכאון אחרי לידה. הוא לא שמח שנולדה לו ילדה. הוא ראה ילדים כמעמסה כלכלית. התחיל משטר קפדני בבית – היה אסור לתינוקת לבכות, ללכלך, כלום. אם היא הייתה מפילה משהו, היו צרחות. הוא היה צועק על הילדה ולא מחבק אותה כשהייתה ניגשת אליו". שיר מספרת שבכל פעם שניסתה להתעמת עם בן זוגה, היא הייתה מקבלת מכות: "משיכות בשיער, בוקסים, בעיטות, אבל רק באזורים שלא רואים, אף פעם לא בפנים".
"כעבור כמה זמן הייתה לו תקופה טובה יחסית והחלטנו שאפשר להביא עוד ילד לעולם", אומרת שיר. "נכנסתי להיריון – והוא שוב נכנס לדיכאון, למרות שהפעם זה היה מתוכנן. הייתי בטוחה שההיריון הזה יהיה אחר, שמח, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. הפעם האלימות לא נועדה להפיל את הילד, האלימות הייתה מכוונת אליי. הוא שנא לראות שאני מסתדרת עם ההיריון ועם הילדה – פשוט שרף לו. גם כשרבנו כבר לא טרחתי לענות, ידעתי שלא משנה מה אגיד, אקבל מכות".
"פעם לדוגמה קמתי באמצע הלילה להתפנות ושכחתי להרים בחזרה את המושב. ה'בוקר טוב' שלו היה מכות", משתפת שיר ומתארת איך כל תגובה שלה נענתה באלימות מצידו: "אם הייתי מתנצלת, הוא היה משוכנע שאני אומרת את זה רק בשביל שהוא יירגע. אם הייתי אומרת לו שהוא היה יכול להרים את המושב בעצמו הוא היה עונה לי שהוא לא עובד אצלי. לא הייתה באמת דרך לצאת מזה. אחרי שהוא הרביץ לי, הוא תמיד היה בהלם מעצמו, הלך לחדר ובכה בהיסטריה, בכי של רחמים עצמיים. הוא היה צועק לי מהחדר, 'תראי מה גרמת לי לעשות'. בשביל להרגיע אותו הייתי צריכה לבוא אליו, כולי נפוחה וכואבת, לנגב את הדמעות, לשבת לצידו ולהגיד לו, 'אתה לא אשם, אני הייתי לא בסדר'".
"אימא, למה אבא הוציא לך דם?"
"לקראת סוף ההיריון כבר ישנו בנפרד, הוא במיטה ואני על הספה בסלון", משתפת עוד שיר. "יום אחד, בחצות, ירדו לי המים. הייתי כל כך בלחץ שהמים יירדו על הספה ושהוא יתעצבן ופשוט רצתי למקלחת. צעקתי לו שיורדים לי המים והוא כעס שהערתי אותו. בבוקר, בלידה הזו, הוא בקושי היה איתי כי הוא היה צריך לטפל בילדה, אז זה היה מושלם".
"אחרי הלידה קיבלתי החלטה שאני מנסה לשקם את היחסים בינינו, אבל קרה ההפך המוחלט", מוסיפה שיר. "כמה שבועות אחרי הלידה רציתי לקחת את הילדה שלנו לים ונקלענו לוויכוח. הוא לקח פותחן מכתבים שהיה על השולחן ושרט אותי לאורך הגב". שיר, שכבר הייתה לדבריה בקהות חושים, המשיכה ונסעה עם בתה לים. "רק כשהגעתי למים ראיתי שיורד לי דם. הילדה שאלה אותי, 'אימא, למה אבא הוציא לך דם?' אז אמרתי לה, ששיחקנו יחד ובטעות קיבלתי מכה, אבל שזה היה לא בכוונה. כשחזרנו לא דיברנו על מה שהיה, אין 'סליחה' מצידו, כלום כלום".
"באותה התקופה התחברתי לבת הדודה שלי והייתי יוצאת איתה להליכות בשכונה מבלי שהוא ידע", מספרת שיר על התקופה שהחלה להבין שהמוצא ממצבה הוא פרידה. "הייתי אומרת לו שאני יוצאת להליכה 'בשביל להוריד את הבטן' והוא היה נותן לי ללכת ומודד לי זמן. לא סיפרתי לה שיש אלימות בבית, אבל הייתי מספרת לה שיש קשיים, ויכוחים רגילים כמו כל זוג נשוי. היא נתנה לי תחושה כזאת שאם הייתי רוצה להתגרש, יש לי למי ללכת".
זמן לא רב לאחר מכן הגיע הקש ששבר את גב הגמל: "יום אחד הילדה הגדולה שלי צעקה מהשירותים שנפלה לה טיפה על הרצפה. כשאבא שלה שמע את זה, הוא קם מהספה והלך לכיוון השירותים", אומרת שיר בדמעות. "לספר על המכות שהוא נתן לי לא גורם לי לבכות, אבל כשזה מגיע לילדה שלי...", היא מנסה להסביר למה פרצה בבכי דווקא עכשיו.
"הלכתי מהר לשירותים וראיתי שהילדה כבר לקחה נייר וניקתה", מספרת שיר בקול שבור. "הגרוש שלי נתן לה כאפה נורא חזקה בעורף והיא גרמה לה להאדים ולצרוח מכאב". ואז, בעודה מקלחת את הילדה ומנסה להרגיע אותה, היא קיבלה החלטה. "הרגשתי שברגע שהאלימות עוברת לילדים – אין מצב. צרחתי עליו ומרוב האדרנלין לקחתי טוש אדום וציירתי על הקיר את מעגל האלימות שהוא הכניס אותי אליו. קודם כול יש בעיה, אחר כך יש שלוש דרכים שאני יכולה להגיב בהן לבעיה: להתווכח, להתנצל או להתעלם. ולא משנה באיזו דרך אני מגיבה, אני מקבלת מכות, אמרתי לו: אתה לא משאיר לי דרך מילוט".
שיר מספרת שארז היה בהלם וכהרגלו הלך לחדר והתחיל לבכות. אבל הפעם משהו אצל שיר נשבר. "לא הלכתי לנחם אותו, יצאתי עם הילדה הגדולה שלי לגן השעשועים בשביל לנקות את האווירה. בלי לתאם הופיעה בת הדודה שלי, וכשהוא התקשר אליי הוא שמע אותה ברקע. ישר ניתקתי את השיחה והוא חייג אליה. אומנם היא לא ידעה על האלימות, אבל הוא היה בטוח שסיפרתי. כשהיא ענתה הוא הזדרז להגיד, 'תקשיבי, לא רק אני מרביץ לה, גם היא מרביצה לי'. היא לא ידעה בכלל, אבל אחרי זה כבר סיפרתי לה הכול. היא אמרה לי שצריך לחשוב על תוכנית עבודה וניסתה להסביר לבעלי לשעבר שאין לנו טעם בכלל להישאר נשואים. ששנינו נהיה מאושרים יותר בנפרד".
"צעקתי: אם לא תיכנסו עכשיו הוא יהרוג אותי"
"בעלי הסכים לדבריה ואני חזרתי הביתה. הוא היה כבר לבוש לשבת, עזר להלביש גם את הבנות ואמר לי, 'את לא תרוששי אותי, נכון?' אמרתי לו, 'לא, אני אלך לקראתך והכול יהיה בסדר. נישאר חברים טובים'. כשהוא חזר מבית הכנסת עשינו קידוש, הייתי מאושרת מהפרידה שלנו. אלא שאחרי ארוחת הערב החלה האווירה להתלהט: "כשהבנות הלכו לישון הוא בא אליי מאחור ואמר לי שהוא לא רוצה להתגרש".
"לא ידעתי מה לעשות ושפכתי עליו את הלימונדה ששתיתי", ממשיכה שיר לספר בכאב. "ואז הוא שלף סכין, תפס אותי ודקר אותי שוב ושוב בגב. אחר כך הוא סובב אותי אליו ונשך אותי באף. אמרתי לו, 'אני האימא של הילדות שלך', לא יכולתי לצעוק. לאט-לאט הרגשתי שקשה לי לנשום, הלכתי לכיוון הספה וראיתי שהוא בלחץ מזה שאני עומדת להתקשר למשטרה. אמרתי לו שלא ידאג, שאני לא עומדת להתקשר".
"הסטתי את הראש וראיתי את הילדה הגדולה שלי לא זזה, לא מדברת", ממשיכה שיר לספר על הטראומה הגדולה שחוותה. "אמרתי לה שתלך לישון, שאימא ואבא משחקים, אבל היא לא זזה, העיניים שלה אפילו לא מצמצו. מזל משמיים שבאותו הרגע דפקו השכנים. עובר אורח ברחוב ראה הכול מבעד לחלונות הבית והלך להגיד לשכנים".
"הגרוש שלי פתח חריץ בדלת ואמר שזה סתם ויכוח בין בעל לאישה", מספרת שיר. "אני צרחתי, 'אם לא תיכנסו עכשיו, הוא יהרוג אותי', והם הדפו אותו ונכנסו פנימה. הילדה שלי חיכתה איתי עד שמד"א הגיעו. בזמן הזה הגרוש שלי שכב על הרצפה בתנוחת עובר, אף אחד לא נגע בו עד שהגיעו השוטרים".
בגזר הדין נכתב כי ארז לקח סכין, אחז בשיר בכוח כדי שלא תוכל לברוח ודקר אותה באמצעות הסכין פעמים רבות בחלק העליון והתחתון של הגב, בשכמות, בכתפיים, בצוואר, בידיים, בחלק האחורי של הראש ובאוזן. במהלך הדקירות נשברה הסכין, וארז נשך את שיר באפה במשך כמה שניות. עוד נכתב כי ביצע את המעשים בעוד בנותיהם בבית, ולאחר האירוע חיכתה בתם עם אביה ועם אימה הפצועה עד לבואה של המשטרה.
"פינו אותי לטיפול נמרץ במצב בינוני-קשה", ממשיכה שיר לשחזר. "הוא דקר אותי עשרות פעמים באזור הגב, הכתפיים והראש. בריאה הימנית היה לי דימום בין הקרומים אז היו צריכים להכניס לי נקז שיוציא את הדם. למרות המצב הפיזי, הייתי בהיי מטורף. הייתי הבן אדם הכי מאושר עלי אדמות. ידעתי שסוף-סוף זה נגמר, זהו, אין אותו יותר בחיים שלי. גם אם הייתי מתה באותו היום, זה עדיין היה היום הכי מאושר בחיים שלי, כי אין אותו – אין צורך יותר לרצות מישהו, ללכת על ביצים".
"פחדתי שהוא משתחרר וגומר את העבודה"
ארז הורשע על סמך הודאתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונידון ל-6.5 שנות מאסר. "הוא ישב בכלא שש וחצי שנים. אחרי שהתגרשנו הייתי נחושה להתחיל לחיות את החיים שאני רוצה באמת", נזכרת שיר. "חזרתי לנהל קשרים חברתיים, הלכתי לטיפול, אפשרתי לבנות שלי את החיים שלא היו יכולים להיות לנו כשהוא היה שם. התחלתי להסתכל על עצמי במראה ולהרגיש שאני נראית טוב. הכנסתי צבע ושמחה לבית ולחיים שלי".
אלא שכאשר התקרבה תקופת המאסר של ארז לסופה, שיר החלה לפחד: "לקראת השחרור שלו התחלתי לדאוג. הבנתי שבכל שש השנים האלה, בעצם לא באמת חייתי, כי ידעתי שיהיה לזה סוף. הרגשתי שרציתי כאילו למצות כמה שיותר את החיים לפני שהוא יוצא וגומר את העבודה. פניתי לרווחה והם אמרו לי שאני יכולה להיכנס למקלט לנשים מוכות. אמרתי להם: שיקמתי את החיים שלי במשך שש שנים ועכשיו אני אכנס לכלא והוא יסתובב חופשי? אין מצב. לא ידעתי מה לעשות, התחילו לי התקפי חרדה, לא ישנתי, לא אכלתי והתחלתי לקחת כדורים. לא הצלחתי לתפקד בעבודה ונאלצתי לעזוב לעבודה תובענית פחות".
"החלטתי שאין לי מה להפסיד", אומרת שיר, "ושלחתי סתם הודעה בפייסבוק לפורום מיכל סלה. למוחרת הם חזרו אליי. הם לא שאלו שאלות, הם פשוט אמרו, 'אנחנו פה עכשיו, מה צריך לעשות?' הם הביאו לי מצלמות, לחצן מצוקה שיהיה עליי וגם כלב שמירה. בחודש הראשון חברים היו בודקים מה איתי בכל שעה עגולה. גם בבית הספר של הבנות הצוות התגייס לעזור לי. הייתה תמונה של הגרוש שלי אצל השומר והם היו מוודאים שרק אני אוספת את הילדות. הפורום עזר לי להבין שיש לי הכוחות להתמודד".
"לפני שנה יצאתי לטיול עם הבנות ובפעם הראשונה ראיתי את הגרוש שלי מרחוק", מספרת שיר. "הבנות לא שמו לב, אפילו הכלב לא שם לב, אבל אני והוא הצלבנו מבטים והוא קלט את הכלב. תפסתי אותו חזק ברצועה, אז הוא הסתובב והלך".
איך הרגשת?
"שאני חזקה עליו. תראי, עברו שנתיים מאז השחרור שלו, זה לא שהסכנה חלפה. הנקודה היא שהיום, בשונה מלפני שנתיים, יש לי הכלים להתמודד. הפורום נותן לי גב מאוד גדול והיום אני יודעת להגן על עצמי".
מה מצבך היום?
"עדיין יש לי צלקות, קרחות, אזורים שאיבדתי בהם תחושה ואיבדתי חלק מהשמיעה שלי. אבל למרות הכול אני בן אדם חדש ומשופר, גם נפשית. אני כבר לא נמצאת במקום של כעס עליו. אני תמיד אומרת ככה: א', הוא הביא לי את הבנות שלי, שהן המתנות הכי גדולות בעולם, וב', אם הוא לא היה עושה את כל זה, לא הייתה נולדת האני הזאת, המשופרת, הטובה כל כך עם אנשים, המחבקת כל כך. הבית שלי לא היה כזה שמח, לא הייתי כזאת. זה לא אומר שאני מוחלת לו, כן? אבל זה שייך לעבר, הפנים שלי לעתיד".
מה היית רוצה להגיד לאישה בסיטואציה דומה?
"שלא תחשוש לבקש עזרה חיצונית, חברה או מטפל, ושאם פעם אחת בן הזוג עבר את הגבול, הוא יחצה אותו עוד עשרות פעמים. אל תישארי אדישה לזה. והכי חשוב, אל תחפשי זוגיות בתקווה שהגבר יבוא ויושיע. את לא צריכה מושיע, את המושיע של עצמך".
"מפתחים פתרונות שמצילים חיים של נשים"
פורום מיכל סלה היא עמותה ישראלית שהקימה לילי בן עמי בעקבות הרצח של אחותה, העובדת הסוציאלית מיכל סלה ז"ל, שנרצחה באכזריות בידי בעלה אלירן מלול. "הרצח של אחותי היה כרעם ביום בהיר והיו אחריו המון המון סימני שאלה", חוזרת לילי לטראומה הקשה. "שאלתי את עצמי איך יכול להיות שדבר כזה קרה, ואם הייתה לי דרך להציל אותה. יצאתי למסע מחקר של חצי שנה ובסופו קיבלתי תשובות לכל השאלות שלי. התשובה הכי קשה הייתה שהיה אפשר להציל את מיכל והיא נרצחה סתם.
"כחלק מהמחקר גיליתי שלמחצית ממעשי הרצח, לא קדמה אלימות פיזית, ובכל זאת היה אפשר לאבחן מסוכנוּת. בעמותה אנחנו מפתחות פתרונות אמיתיים שמצילים חיים של נשים, אם זה בזמן אמת ואם זה ניבוי ומניעה מראש".
"אלירן מלול שחט את אחותי מיכל בשני סכיני מטבח", אומרת בן עמי על מי שהיה בעלה של אחותה. "אילו אני הייתי שם, לא הייתי מצליחה להציל אותה. אם שב"כניק היה איתה, או כלב הגנה, מיכל הייתה איתנו. לכן יש פה צורך בפתרונות של ביטחון אישי, ואם יש משהו שמדינת ישראל טובה בו זה הייטק וביטחון. על כן העמותה רתמה את המוחות הכי טובים בתחום, ויחד עם מומחים לאלימות המשפחה יצרו פתרונות חדשים שמתאימים לשנת 2024. הפתרונות שלנו הם הפתרונות היחידים בעולם שהם ארוכי טווח, שבאמת מחזירים את הביטחון לנשים, שלא לדבר על זה שהם זולים מהפתרונות שמציעה כיום המדינה".
איך את מרגישה כשאת שומעת על העדות של שיר?
"זה מרגש מאוד. מדובר פה בחירות של אישה. נשים כמוה לא צריכות לחיות יותר בפחד. העמותה ממומנת אך ורק מכספי תרומות. למזלנו יש לנו עם מדהים ובזכות זה אנחנו יכולות להמשיך להציל חיים. זה מרפא את הכאב האישי שלי, זה נותן משמעות למוות חסר משמעות".