עוד לפני שהגשימה את כל הציפיות ממנה בקיץ האחרון ועמדה על הפודיום בפריז ומדליית כסף אולימפית לצווארה – היא כבר סומנה כאחת הבולטות שבספורטאיות בישראל. רז הרשקו היא אלופת אירופה המכהנת, יש לה מדליית ארד מאליפות העולם, מדליה כמעט מכל תחרות שהשתתפה בה – והתוספת המפוארת האחרונה מהקיץ היא מדליית כסף, מהמשחקים האולימפיים פריז 2024.
לכן היה מפתיע לשמוע את הרשקו אומרת, "זה הדבר הכי מטורף שעשיתי בחיים שלי, זאת הגשמת חלום", אחרי שהבינה שהיא יכולה להיכנס לבקר בבית "האח הגדול", הסמוך למקום שקיימנו בו את הריאיון - אולפני חדשות 12 בנווה אילן. כך הבנו, כבר בתחילת הריאיון, שהרשקו נשארה אותו האדם הצנוע שהייתה לפני שזכתה במדליה האולימפית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זכית במדליות כמעט בכל תחרות שהשתתפת בה. עמדת על הפודיום באולימפיאדה בפריז, וזו הגשמת החלום שלך?" שאלנו אותה בפליאה. "כן, הג'ודו הוא המקצוע שלי. זה מה שאני עושה. להיכנס לבית 'האח הגדול' - מעולם לא חשבתי שתהיה לי הזדמנות".
התחושה היא שאת עוד לא מתרגלת למעמד של מדליסטית אולימפית.
"לא. כי אני פשוט בן אדם. מה קרה? למה אני צריכה להשתנות? לא רואים את זה, לרוב אני ביישנית. אבל כשאני נפתחת אני נפתחת".
אחרי שזוכים במדליה אולימפית, חושבים איך למנף את ההישג?
"ברור שיש חשיבה איך למנף, כי אתה רוצה לקטוף את הפירות, אבל הרצון שלי מההתחלה הוא לבוא ולהגשים את החלום שלי. השגתי את המדליה ומבחינתי עשיתי את שלי. זה המינוף שלי, כל דבר אחר שיוצא מזה זה רק בונוס. אני לא רודפת אחרי שום דבר ולא רוצה להשיג דברים מעבר. אבל אני כן שמחה לבוא ולהתראיין, לדבר בכתבות ולהרצות ולתת מעצמי לכל השאר שנתנו לי כדי שאוכל להגשים את החלום שלי".
נראה שאת מאוד אוהבת את "האח הגדול". יש מצב שנראה אותך שם?
"ממש לא. אני לא אלך לתוכנית ריאליטי משום סוג".
הצעות?
(בהיסוס) "לא".
ונגיד, פוליטיקה?
"וואי, ממש לא. אני מה זה לא מתאימה לזה. לא בשבילי. אני מקווה שאמצא דרך אחרת לעשות דברים ולהשפיע על המדינה שאני כל כך אוהבת מעבר לספורט, שהוא לא פוליטיקה ולא ריאליטי. כבר אמצא דרכים אחרות".
"אחרי הגמר ירדתי כפופה על הברכיים והתחלתי לבכות את החיים שלי. ביום ההוא הרגשתי שזה הולך כל כך לטובתי, הרגשתי שזה הולך להיות שלי"
מי המודל לחיקוי שלך?
"אף פעם לא היה לי, גם לא בגיל צעיר. כי כבר מגיל צעיר הדבר היחיד שהנחילו לי בראש הוא להיות מי שאני. כל עוד אני מאושרת זה הכי טוב, זה מה שההורים שלי תמיד אמרו לי. כשהייתי צעירה יותר הייתי בנבחרת עם ירדן ג'רבי וגילי כהן באמת עם הטופ של הטופ, והכול הונחל על המדליה של יעל ארד בברצלונה. אבל אף פעם לא אמרתי 'אני רוצה להיות כמו…' תמיד רציתי להיות אני, לבוא ולהצליח להביא את עצמי. אז לא היה לי באמת מודל לחיקוי. גם לא מחוץ לספורט".
על התגובות ברחוב: "זה מרגש ולא מובן מאליו"
הרשקו, שהתרגשה מאוד לראות מבפנים את בית "האח הגדול", חוותה רגע מרגש נוסף כשעצרה אותה אישה וביקשה ממנה תמונה - תוך כדי שהיא מתקשרת לבה בת ה-9 שמעריצה אותה ושואבת ממנה השראה.
את כבר רגילה שעוצרים אותך לצילומים ואומרים לך שמעריצים אותך?
"זה מרגש אותי כשעוצרים לדבר איתי, זה לא מובן מאליו. אנשים לפעמים מרגישים שזה לא נעים, שהם מפריעים לי במה שאני עושה, אבל זה לא מפריע לי, להפך, ממש מרגש אותי כשפונה אליי מישהו ומדבר על הילדה שלו או אפילו על עצמו או על אימא שלו, זה מרגש ממש, כי אני מצליחה לגעת באנשים.
"אני מקבלת הרבה תגובות, גם מנערות או ילדות וגם מאימהות, שבזכותי הילדה או היא הגיעו לג'ודו והן ממשיכות בג'ודו בכל הכוח. באמת מטורף שאני מצליחה להעניק לאנשים ביטחון להמשיך בדרך. וגם מי שמתבייש ולא פונה – תודה גם לכם".
זכייה במדליה גורמת גם לזה שפתאום יש כל מיני "טרמפיסטים" שרוכבים על ההצלחה שלך. את מרגישה את זה?
"באתי להעניק קצת שמחה ואני לא חושבת שזה נקרא טרמפ. הטרמפ הוא אולי מהתקשורת ומאנשים מטעם המדינה, שבכל ההכנה לפריז בקושי מתייחסת אלינו ואז חצי שנה לפני המשחקים נזכרת בנו. אבל זה בסדר כי אני לא מחפשת את זה. מבחינתי אין כאן טרמפ".
אז ה"טרמפיסטים" הם מהתקשורת?
"אני לא יודעת. שלוש שנים וחצי שאני עובדת קשה בקמפיין כזה – ואין קול ואין עונה מהסביבה. לא מהכתבים, לא מהעיתונאים, לא מהמדינה. וזה בסדר, כי אני גם לא מחפשת את זה, זה לא בשבילי. שוב באתי בשביל עצמי. ואז חצי שנה לפני משחקים אולימפיים - נהירה של כתבים, של צלמים, של אנשים מטעם המדינה. כי זה האירוע הכי גדול, ואין מה לעשות, אנחנו קצת בשוליים, וזה בסדר".
"קראו לי שמנה, נמוכה, משקפופרית, שביל באמצע, גם פנו אליי לפעמים בלשון זכר. חשבתי שאעזוב את הג'ודו ואז יפסיקו ללעוג, אולי כבר עדיף"
"אנשים מטעם המדינה" הם, למשל, שר התרבות והספורט, שנזכר לברך רק אחרי מדליה אולימפית? זה צורם?
"כן. אבל בכל פעם שיש משהו צורם - וזה אולי באמת נשמע קצת פלצני או קלישאתי - אני פשוט חוזרת לעצמי ונזכרת, 'רז, למה את פה? למה את בג'ודו?'"
ההשפלות שספגה בילדותה: "היו תקופות קשות"
הרשקו בת ה-26 לא מתביישת לדבר היום על הדרך שבה דיברו עליה, לפעמים ממש השפילו אותה, כשהייתה ילדה. כשאנחנו רק מזכירים את הנושא, בשלב מסוים היא אפילו נותנת את הרשימה המלאה של הכינויים: "שמנה, נמוכה, משקפופרית, שביל באמצע, אבו גבר, טומבוי. גם פנו אליי לפעמים בלשון זכר, בכל זאת ג'ודו נתפס כספורט גברי. קראו לי כבר הכול מהכול". עכשיו, כשהמדליה האולימפית על צווארה, היא יודעת בדיוק מה המילה שהיא רוצה להגיד לכל אותם ילדים שהציקו לה: "תודה".
איך התמודדת?
"בהתחלה הייתי מתעלמת, או שהייתי סופגת לאט-לאט ואפילו צוחקת איתם קצת, בשביל להיות חלק. באיזשהו שלב כבר אמרתי לעצמי, 'די, כמה אפשר'. אז היו רגעים שהייתי עוצרת את הדמעות והולכת רגע לשירותים, או אפילו לא בוכה בכלל. אבל מה שבנה אותי הוא הג'ודו. ספורט הישגי, וספציפית ג'ודו, מורכב מלפחות 80%–90% רק כישלונות והפסדים, ו-10% של הצלחות. אתם רואים את ההצלחות, אבל הכישלונות וההפסדים הם מה שבונה אותנו לבוא ולעלות לפודיום.
"היו קשיים. וכן בכיתי לפעמים מילדים אחרים והתבאסתי על זה, בקטע של 'למה אני ככה? למה אני בעצם כזאת, שמנמנה ונמוכה?' וגם חשבתי שאולי אעזוב את הג'ודו ואז יפסיקו ללעוג, אולי כבר עדיף באמת. היו תקופות קשות אבל באמת בכל פעם נתמכתי בסביבה וידעתי ללכת אליה ברגעים הקשים, וזה מה שהשאיר אותי בסנטר. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לכל אותם אנשים או על כל הכישלונות שעברתי זה פשוט תודה, עזרתם לי להיות מי שאני היום".
מה עשית כשהציקו לך?
"רק חיכיתי ללכת ל'חוג' הזה, חייתי רק כדי ללכת לאימון, כי שם לא שפטו אותי, רק שם הרגשתי שזאת אני האמיתית. לא הייתי מספרת לאימא שלי מה עושים לי, אבל היא תמיד אומרת, 'אני מכירה אותך מאז שנולדת. אני מכירה כל פיפס שלך ואיך את מרגישה'. אז גם אם הייתי מגיעה הביתה ולא מספרת לה מה עובר עליי, היא הייתה רואה הכול ומנסה לעודד אותי".
רז בת ה-26, המדליסטית האולימפית שהולכת ברחוב ומצטלמים איתה – מה היא הייתה אומרת לרז בת ה-8 שמציקים לה?
"תמשיכי ככה".
"אני בקטגוריית המשקל הכי גבוהה בג'ודו. זה מתחיל ב-78 ק"ג והשמיים הם הגבול. מהצד אולי לפעמים אנשים לא יראו אותי כמודל גוף של ספורטאית: אני לא גבוהה, אין לי קוביות בבטן. אולי לפעמים זה קשה, גם קשה עם עצמי. אבל לא סיפור"
משהו מהדימוי העצמי כילדה נשאר גם היום?
"אם יש בן אדם ששלם עם עצמו ב-100%, אני אשמח שתביא לי אותו, שנוכל לדבר, כי גם אני רוצה. אני כן מרגישה לפעמים, כשאני נופלת למקומות כאלו, שאני יודעת איך לחזור לעצמי ולהיות האני הפנימי האמיתי שלי.
"אני בקטגוריית המשקל הכי גבוהה בג'ודו - פלוס 78. זה מתחיל ב-78 ק"ג והשמיים הם הגבול. מהצד אולי לפעמים אנשים לא יראו אותי כמודל גוף של ספורטאית: אני לא גבוהה, אין לי קוביות בבטן. אולי לפעמים זה קשה, גם קשה עם עצמי. אבל לא סיפור".
מצד אחד הספורט עזר לך כילדה להתגבר על קשיים, מצד שני יש משהו בעיסוק בו ששם את העניין הגופני בפרונט כל הזמן.
"זה נכון. אני בקטגוריה הכי גבוהה, זה ממש מונח על השולחן, קבל עם ועדה. אבל מה יש לעשות? מה אני אעשה? גם התחריתי עם בנות ששוקלות 60 ק"ג יותר ממני. זה מאתגר יותר כי יש מגוון, יש יריבות רחבות יותר ופחות, יש נמוכות וגבוהות. יש לי הבסיס של הג'ודו, אבל מול יריבה כזאת אני עושה ככה וככה ומול יריבה אחרת אני עושה משהו אחר. למדתי שלא חייבים תמיד להפיל באיפון המושלם. אפשר גם בעונשים, אפשר גם בווזארי או בריתוק. יש כל כך הרבה דרכים בג'ודו לנצח".
סליחה שאני טיפה דורך פה על יבלת, אבל חודשיים אחרי הגמר - מה יכולת לעשות נגד סוזה ולזכות בזהב?
"אני נורא מבואסת. אני לא יודעת מה היה אפשר לעשות אחרת. גם עוד לא צפיתי בגמר בכלל. לפעמים באוטו, בפקקים, אני כן אומרת, 'וואי, אולי הייתי צריכה לעשות ככה'. בקרוב אני חוזרת להתאמן ואז אני אצפה בו. אבל אני זוכרת את הקרב במדויק. עשיתי שם טעות עם הרגליים, הלכתי לכיוון הלא נכון ונפלתי. יכול להיות שאולי הייתי צריכה באמת יותר להיות באטרף, לא יודעת. אבל לא הייתי כל כך רחוקה מהזהב. וזה מה שביאס. ובכל זאת אני מאוד מודה על מדליית הכסף ושמחה עליה".
ספורטאים אומרים שכסף זו המדליה הכי מבאסת, כאילו אתה כמעט אף פעם לא שמח שאתה מקבל אותה.
"נכון שהפסדתי בגמר, אבל ניצחתי במדליה. זו הכותרת שאתם צריכים לתת: 'היא הפסידה בגמר וזכתה במדליית הכסף'. זה באמת אומר להפסיד בגמר, זה מבאס שבקרב האחרון אתה מפסיד, ובאמת כשירדתי מהמזרן וחיבקתי את שני (הרשקו) המאמן שלי והלכתי להתראיין שאלו אותי למה אני בוכה, ועניתי שזה בגלל שהפסדתי. אבל מיד אחרי זה אמרתי להם, 'או-קיי, יש לי מדליה אולימפית'. זה באמת היה ערבוב רגשות מטורף לחלוטין. שמתי את הבאסה בצד, כי ממש רציתי את הזהב ונהניתי מכל רגע. שמחתי וחייכתי על הפודיום כי זה רגע שלא חוזר לפעמים, ואני רציתי לחוות את החוויה בצורה המיטבית".
השנייה הזאת שנגמר הזמן והפסדת בגמר – מה עובר אז בראש?
"ירדתי כפופה על הברכיים והתחלתי לבכות את החיים שלי. הרגשתי שהיום הזה הולך כל כך לטובתי, הרגשתי שזה הולך להיות שלי. גם בחודש שלפני המשחקים האולימפיים, בכל יום שהתקרב למשחקים עשיתי את ההכנה הכי טובה ופסיכית שאפשר לעשות בעזרת הצוות של הנבחרת, והרגשתי כל כך טוב. הרגשתי מאוד חדה, הרגשתי שאני כבר שם. ומקרב לקרב הרגשתי גם שאני עוד יותר מתחדדת, עשיתי בתחרות הזו דברים שלא עשיתי מעולם. הייתי במרחק נגיעה מהזהב וידעתי שאני הולכת לעשות את זה. זה גם מה שאמרתי לשני. ואז זה נגמר, ואתה מבין שאין הזדמנות שנייה. הפסדת".
זה מחזק את הדרייב לקראת האולימפיאדה הבאה?
"אני מבחינתי לא בתחושת מיצוי. אני מרגישה שיש לי עוד כל כך הרבה לתת ושהיה לי קמפיין טוב".
המטרה: האולימפיאדה בלוס אנג'לס ב-2028
למשחקים האולימפיים בפריז הגיעה הרשקו בכושר אישי מטורף, ולה 19 מדליות מ-22 התחרויות האחרונות שהשתתפה בהן, וכשהוועד האולימפי הישראלי מגדיר אותה מועמדת ודאית למדליה. אבל היא לא מסתפקת בכל זה. את הספקות אם תמשיך למשחקים הבאים בלוס אנג'לס היא נפנפה והודיעה כי אין ספק שתעשה זאת, וכעת היא מבהירה שיכול להיות שנראה אותה אפילו במשחקים של 2032.
בלוס אנג'לס 2028 את תהיי בת 30.
"זה לא כמו התעמלות אומנותית. זה לא שיש איזה גיל שאומרים לך בו 'זהו', ואתה פורש. בג'ודו זה מאוד אינדיבידואלי, בהתאם לקטגוריות המשקל, לפציעות - חמסה חמסה - ולעייפות החומר של הגוף. בקטגוריות המשקל שלי, ספציפית, הממוצע בטוקיו היה גבוה נורא, 34. ועוד המשיכו עכשיו לקמפיין הזה עוד כמה שהן בנות 33. שוב, זה לא עניין של גיל אלא של תחושה. אם ארגיש שאני עדיין יכולה בכל גיל שהוא לבוא ולתת מעצמי על הצד הטוב ביותר, אני אמשיך".
תמיד יש העניין הזה של "היום שאחרי", לא משנה באיזה גיל הוא יגיע. זה משהו שתמיד מעסיק ספורטאים. המדליה מקרבת אותך לחשוב עליו?
"אני בן אדם שתמיד חושב מה אעשה אחר כך. ואז ככל שאני חושבת על זה, אני שמה את זה בצד, כי יש דברים אחרים. וכשזה יגיע אני אדע ואתם תדעו. אני אמורה להתחיל ללמוד במכללה בווינגייט. אבל יש חלומות. אני רוצה ללמוד בקורס מאמנים, אבל גם מעניינים אותי עיצוב פנים ואדריכלות. תלוי איפה אהיה ומה ארצה אז. אלה ממש שני הדברים שאני איתם לאורך כל הדרך".
בשנה האחרונה אי אפשר לקיים ריאיון בלי לדבר על 7 באוקטובר. את הספורטאים האולימפיים שלנו תפס אותו יום בעיצומן של ההכנות לאירוע הגדול בחייהם. מובן שגם על רז, כמו על כל כך הרבה ספורטאים אחרים, הוא השפיע ושינה משהו בחשיבה ובהכנות. "הייתי בבית בנתניה ואימא שלי העירה אותי בתשע בבוקר לראות מה קורה. אחר כך התבשרתי שחבר טוב שלי נפל בקרב בבארי, יונתן גוטין. הבנתי שהמצב של המדינה לא טוב".
סגן יונתן גוטין ז"ל היה בצעירותו חלק מנבחרת הג'ודו של ישראל - שם הכיר את הרשקו, עד שבגיל 18 החליט לפרוש ולהתמקד בקריירה הצבאית שלו. הקשר ביניהם נחלש בנסיבות האלה, אך כשנודע להרשקו שגוטין נפל בקרב בעזה, היא החליטה להקדיש לו את מדליית הזהב באליפות אירופה, שבה זכתה בחודש אפריל. המעשה של הרשקו ריגש את בני משפחת גוטין, והם הודו לה.
מה הייתה התחושה באותם רגעים?
"התחושה שמיד נוצרה היא של 'מי אני בכלל'. בזמן שהמדינה מותקפת אני בנתניה, צריכה לשים חליפה ולהתאמן. כאילו, למה? המדינה נלחמת על החיים, מילולית על החיים, אבל אני בקטע של 'בוא נפיל אנשים על המזרן'. היה קשה, קשה מאוד לעשות את המעבר הזה. אני זוכרת ששני עשה לנו שיחות בתחילת המלחמה שזה המצב, יש לנו אנשים שאנחנו אוהבים ונמצאים שם, ותמיד יש מישהו שאתה מכיר, אבל זו השליחות שלנו. ככל שחלף הזמן ככה הרגשתי יותר את תחושת השליחות. והשליחות היא לייצג את המדינה בחו"ל, על הצד הטוב ביותר - להראות לכולם מה אנחנו שווים, איזה עם מדהים אנחנו ושעם כל הקושי אנחנו מצליחים לעמוד על הרגליים ולהילחם תמיד".
לא חלפה המחשבה להפסיק להתאמן?
"לא. להפך, זה רק נתן לי את הדרייב".
את זוכרת תקרית אנטישמית באחת התחרויות בחו"ל?
"יש משהו שקרה דווקא לפני המלחמה, באליפות העולם בדוחא. היו המון דגלי 'פלסטין' וגם הביאו המון ילדי בית ספר באוטובוסים שיצעקו 'פרי פלסטיין'. בכל פעם שישראלי עלה למזרן הם שרקו בוז, אפילו שילמו להם על זה כסף. הכי כיף היה להיות שם, אי אפשר להבין את זה. הם לא מבינים שזה רק נותן לי את הדרייב. חוץ מזה, מי ששנא אותנו לפני 7 באוקטובר ישנא אותנו לעד. ומי שאהב אותנו לפני כן עדיין אוהב, פשוט נהיה באופנה להראות את מי שלא אוהב. זה הכול".
בפריז הרגשת אנטישמיות?
"בפריז לא באמת הרגשתי משהו מיוחד. לפני שטסנו כן קיבלתי כל מיני הודעות מבוטים כאלו באינסטגרם ובוואטסאפ וזה דווקא היה מצחיק נורא, בעיקר העברית הקלוקלת שלהם. בכל פעם שאני רואה שיש הפגנות בחו"ל אני מתעצבנת בפנים, אבל לא הולכת אליהם כי אני יודעת שזה מיותר".
אבל חברייך לנבחרת פיטר פלצ'יק ושגיא מוקי כן נכנסו פעם אחת להפגנה כזו, בטוקיו. הם לבשו את החליפות ועליהן דגל ישראל וכמעט התעמתו פיזית עם מפגינים.
"נכון, אבל זה לא בשבילי".
התחושה הייתה שהמצב דווקא נתן לכם בוסט מנטלי.
"לגמרי. גם חקוקים לי בראש במפגש בשדה התעופה, כשהמראנו לפריז עם מירב לשם גונן (אימה של החטופה רומי גונן – י"כ), כל מיני משפטים שהיא אמרה. הם מלווים אותי וילוו אותי כל החיים. היא באה מהמקום הכי קשה כדי לתת לנו את המוטיבציה. רציתי רק לחבק אותה. אני מקווה שרומי ועוד 100 החטופים האחרים כבר יחזרו. המדינה לא תוכל להמשיך הלאה בלי שהם יחזרו".
דווקא בימים שבהם העולם "אוהב" לשנוא את ישראל, הרשקו עשתה היסטוריה כשהפכה לספורטאית הישראלית הראשונה שמתמודדת ואף לוחצת יד לספורטאית מערב הסעודית. אלא שגם לאירוע הזה התייחסה הרשקו בקלילות: "זה באמת היה הישג היסטורי וחסר תקדים: הפעם הראשונה שמתמודד סעודי עולה מול מתמודד ישראלי. בטח ובטח כשאלה היו שתי נשים, אז באמת היה מטורף. לא רק לחצנו יד, גם התחבקנו אחר כך".
מה את חושבת על מתחרים שמסרבים ללחוץ יד?
"באסה להם. לפעמים אני חושבת שיש שם אנשים שהם מסכנים, הם באים ממדינות שמכריחות אותם שלא לעלות מולנו, אבל החלום שלהם הוא לבוא, להתחרות ולנצח. בסופו של דבר המדינה והמשטר שלהם אומרים, 'לא, אתה לא יכול עכשיו. כי אנחנו שונאים אותם'". מולי כולם עלו, אולי רק פעם אחת זה קרה. הייתה איזו אלג'ירית אחת, אבל אין תקשורת, אין כל כך דיבור בינינו ובין אותם מתחרים שלא עולים".
ממש רגע לפני המשחקים התרחש ברצועת עזה הקרב שנפל בו רס"ל (במיל') עומר סמדג'ה ז"ל, בנו של מאמן נבחרת הגברים אורן סמדג'ה. אף שאורן אינו המאמן שלה, הרשקו מספרת שגם עליה ועל שאר נבחרת הנשים האירוע הזה השפיע.
"זה היה הלם, זה עדיין לא נתפס כל כך. אני מכירה את אורן המון שנים וגם את עומר זיכרונו לברכה. כשהיינו צעירים הייתה לי יותר אינטראקציה איתו. הפרש הגילים בינינו הוא של פחות משנה, ואנחנו מאותו אזור - אני מנתניה והוא מגנות הדר. הוא היה הרבה פעמים בא עם אורן למחנות אימונים בארץ וגם לתחרויות. עם הזמן קצת התרחקנו. בלוויה נורא התפרקתי, אין מילים שיכולות לנחם או להסביר, פשוט לשלוח הרבה אהבה וחיזוקים למשפחה הזאת".
הופתעת שאורן טס איתכם לפריז בכל זאת?
"הרגשתי בלב שהוא יטוס איתנו עוד לפני שהוא אמר, כי זה אורן, באמת היה לו חשוב לבוא ולטוס בשביל המדינה, וגם בשביל המשפחה שלו. ידעתי שלמרות המשבר הזה והאובדן הגדול הוא יטוס. היה מטורף. שמחתי, שמחתי שפיטר זכה במדליה בשבילו, אבל בעיקר בשביל אורן".
מאחורי הקלעים של הקרבות
טפח מסוים ממערכות היחסים שבין הג'ודאים שלנו נחשף בכל זאת כשהרשקו נעתרת לחקות את חברה לנבחרת פיטר פלצ'יק. זוכה מדליית הארד מפריז מתגלה כמי שמנהל מערכת שלמה של טקסים קבועים בכל הקרבות שלו, ואילו העמיתה הרשקו – שלא מדלגת על כל המימיקות, תנועות הידיים המוגזמות ומשיכות השיער המופגנות – מתגלה כמעין מש"קית בידור. את מצב הרוח המשועשע תמידית שלה, כך אומרים, לקחה איתה גם לאולימפיאדה האחרונה – למרות גודל המעמד, ואולי בגללו. היא עצמה דווקא מצטנעת.
"כן, אני אוהבת לעשות צחוקים וכיף. זה מה שאני אוהבת לעשות בעיקר לפני תחרויות, כי לא בא לי לחשוב על התחרות, בא לי יותר בזרימה ובצחוקים. כשצריך להיות בלחץ אני קצת בלחץ, אבל כשצריך ליהנות אז נהנים. על זה אתם צריכים לדבר עם החברות שלי".
"שואלים אותי הרבה איך הייתה היציאה מהארון. אני אומרת שלא יצאתי משום ארון. הייתי אני. עשיתי מה שאימא ואבא לימדו אותי כל החיים: להיות מאושרת. כשסיפרתי לאימא שלי שאני יוצאת עם אישה היא אמרה לי 'מצוין' – והלכתי לאימון"
אז חוץ ממדליית כסף נוצצת, עשרות ראיונות, מעריצים מקיר לקיר ובקשות אין-ספור לצילומי סלפי, המדליה במשחקים האולימפיים הביאה איתה עוד משהו שאי אפשר להתעלם ממנו - המענק הגבוה בעולם, על סך 700 אלף שקל (נקי ממס) ממשרד התרבות והספורט. אבל כמו שכבר הבנתם, לא תתפסו את הרשקו מתפרעת עם הכסף.
מה עושה בת 26 עם 700 אלף שקל שנופלים עליה ככה?
"חוסכת ושמה בצד. מה רצית, שאקח מטוס פרטי ואטוס לתאילנד? אני מתאמנת ועושה ספורט, אבל עם כל הכיף שבדבר, אי אפשר כל כך להתקיים במדינת ישראל מלהיות ספורטאי אולימפי, למרות המענק המטורף. כל הדרך עד המענק לא הייתה קלה, והמענק הזה מכסה על השנים עד שהגענו אליו. יש לי חברות באירופה שיש להן פנסיה לכל החיים, גם אם הן 'רק' אלופות המדינה. אני מהכסף האישי שלי שמה לי כסף בפנסיה ובקופת גמל.
"אני בן אדם שמשקיע את כל החיים שלו במשהו, אין לי אפשרות לבוא ולעבוד בעוד עבודה. לפני הקמפיין בטוקיו ניסיתי לאמן תוך כדי האימונים וזה שבר אותי, כי הייתי רצה מאימון לאימון. אז המענק הוא באמת מהגדולים שקיבלו במדינות העולם. אבל עד שמקבלים את המענק זה נורא קשה. אבל אני באמת מודה לספונסרים שלי ועל נותני החסות שלי שפנו אליי או שאני פניתי אליהם והם אמרו כן, למרות המצב במדינה".
על הזוגיות: "עשיתי מה שלמדתי - להיות מאושרת"
להרשקו צד נוסף, צד שהיא מעדיפה להרחיק מאור הזרקורים: הזוגיות. בת ה-26 מנהלת כיום בזוגיות עם צעירה בת 20 – אבל היא מבקשת שלא תהפכו אותה לסמל. "שואלים אותי הרבה איך הייתה היציאה מהארון, ואני אומרת שלא יצאתי משום ארון. הייתי אני. עשיתי מה שאימא ואבא לימדו אותי כל החיים: להיות מאושרת. כשסיפרתי לאימא שלי שאני יוצאת עם אישה, היא אמרה לי 'מצוין' והלכתי לאימון".
למה את מעדיפה פחות לדבר על זה?
"כי אני לא רוצה שאתם או מישהו אחר תשימו אותי בתבניות. ניסו לעשות את זה איתי ולא התאמתי ולא נהניתי. אני לא רוצה להיות במקום כזה של תבניות, אני רוצה להיות מי שאני, וזו רז הרשקו מנתניה, בת 26, מדליסטית אולימפית. בעבר יצאתי גם עם בנים וגם עם בנות אחרות, ואני פשוט עושה מה שטוב לי. אני מתאהבת באופי של הבן אדם".
נראה לך מוזר שבשנת 2024 עדיין שואלים שאלות כאלה על מיניות? שזה עדיין מעניין?
"כן. בפעם הראשונה שפורסם שאני יוצאת עם אישה פתאום שלחו לי מיליון הודעות ולא הבנתי מה רוצים ממני. מבחינתי כל הדבר הזה הוא לא אישיו. אני חושבת שאנחנו כבני אדם תמיד מתקדמים, לא הולכים אחורה, והדבר הזה כבר לא צריך לעניין. שכל אחד יאהב את מי שהוא רוצה".
לסיום, מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?
"להיות מאושרת. אלוהים יודע, אני לא יודעת. ארצה להיות מאושרת ושלמה במקום שאני נמצאת בו".