גיל ביטון טחן בשנה האחרונה כנראה יותר ימי מילואים מכל שאר המרואיינים בכתבה הזו - כמעט 400 ימים על המדים. ניסיון לתאם איתו שיחה קצרה של כמה דקות לקח יותר משבועיים, בזמן שהוא נכנס ויוצא מלבנון. אפילו את המרואיין שנמצא על החוף בתאילנד היה יותר קל להשיג: "פה בצפון בכל אירוע קטן שיש, אתה פתאום מוצא את עצמך למשך יומיים זרוק באיזה מארב, אז אתה או ישן או עסוק באיזה משהו", הוא מסביר בלי להתנצל.
מעט רגעי החסד שלו הם בהפוגות הקצרות - לימים ספורים בלבד - שאותן הוא מבלה בבית הוריו במושב בית הלוי. יותר נכון, בחצר של ההורים. שם, הכי רחוק מגדוד 8130, הלך והתגבש לו חלום חדש, בשנה הסוערת הזו: להיות גנן, מתוך געגוע לאדמה של ישראל.
"אני מתגעגע לשטח, גדלתי עם גינה גדולה והייתי עובד עם כלים וגינון כל חיי. וואלה נמאס לי מהעיר", הוא מספר. "אני רואה בזה משהו נורא משחרר, כיף גדול. אני אוהב אומנם לעבוד עם אנשים, אבל גם נורא אוהב לעבוד לבד - אתה שם אוזניות מגן, עובד בגינות של אנשים והכול סבבה".
ביטון בן ה-25 השתחרר משירות חובה זמן לא רב לפני הקורונה, ובעקבות המגפה בחר לעצמו מסלול מקצועי כמאמן, קואוצ'ר. היום, אחרי יותר משנה על מדים, הוא כבר פחות מתלהב: "נמשכתי לעולם הזה מאוד מהר. נרשמתי באמת לכל סדנה שנתנו לי, כל הרצאה. הלכתי למאמנים, הלכתי רק ללמוד עוד ועוד על איך הדבר הזה עובד ואיך בני אדם פועלים. זה נורא משך אותי. קיבלתי ממתאמנים תגובות מטורפות, שהשתנו להם החיים בעקבות שעתיים-שלוש של אימון שקרו במהלך חודש שלם".
ואז הגיע 7 באוקטובר והחזרה למדים: "היינו בכל מיני כוננויות כאלה, ואחרי בערך חודשיים אמרו לנו 'אתם יוצאים הביתה, לא צריך אתכם. בעוד חודש בערך תחזרו, אם יצטרכו'. יומיים אחרי זה, בשבת בבוקר, הגיעה הודעה - 'חבר'ה, להגיע. נכנסים לעזה'. היינו חודשיים וחצי בעזה ואחרי שיצאנו אני המשכתי עוד קצת לשרת בימ"ח. שם חבר בא והציע לי להצטרף לגדוד אחר. אז הסתפחתי ונכנסתי שוב לעזה עם גדוד - עוד חודש וחצי. סיימתי איתם, חזרתי עוד פעם לימ"ח והיה לנו עוד אימון עם הגדוד המקורי שלי. אחרי זה תפסנו קו בעזה על הגבול והשתחררנו. יצאנו משם ואחרי בערך שלושה שבועות קיבלנו הודעה - 'יאללה תחזרו שוב'. עברו מאז חודשיים ואנחנו עדיין באותו מקום, על הגבול בלבנון".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הסוויץ' בראש התרחש דווקא בזמן האקשן הצבאי: "כל הזמן הייתי במרדף קדימה ואיך אני מתקדם, ופתאום מתחילה המלחמה ואין לי דאגות בראש. כאילו, יש לי משימה אחת: לחזור הביתה בשלום. לבצע את המשימה שלי וזהו, וירדו כל הדאגות מהראש. ופתאום אני יוצא לרענון של יומיים-שלושה ואני נשאר בלילה עד מתי שבא לי ויוצא למועדונים ושותה ובגדול עושה מה שאני רוצה, פתאום אני לא במרדף אחרי כלום. אמרתי לעצמי 'או-קיי, אני לא רודף עכשיו אחרי שום דבר בחוץ. ועם התחום הזה שהוא כל כך רדיפה, ויש כל כך הרבה מה לעשות בו, זה לא בשבילי'". כעת הוא החליט סופית - הפרק הזה בחייו הסתיים.
"אני אמשיך להתאמן לעצמי, אבל לא אעביר את זה הלאה, לאנשים אחרים. אני לא אהיה בתפקיד המאמן, אלא בתפקיד המתאמן", הוא מסביר. "יש מלא רוגע, מלא שקט פתאום בראש. אין לי איזה רף מסוים שוואלה, אני חייב להגיע אליו. כן, יש לי שאיפות, אבל בצורה הרבה יותר רגועה. המלחמה ממש-ממש שינתה אותי". גם במקצוע החדש הוא יישאר אדון לעצמי, כך הוא מדגיש: "אני לא יודע להיות שכיר, אני עצמאי בראש. עבדתי שכיר פעמיים כמה חודשים והתחרפנתי מזה. כשהתחלתי לחשוב על מה יש לי שהוא עצמאי ומעניין אותי כרגע זה נורא משך אותי הדבר הזה, לחזור לגינון".
גם הלקוחות הופתעו מהסוויץ': "היו מתאמנים בחוץ שגם חיכו שאני אסיים וחשבו שזה ייקח חודש-חודשיים, אף אחד לא באמת ידע מה יהיה. ובאיזשהו שלב הכול פשוט נעלם - רק אחרי שבעה חודשים מתחילת המלחמה שלחתי הודעה לראות שהכול טוב ולשאול אם הם מסתדרים, אם הם רוצים שאני אקשר אותם למאמן אחר".
התקופה הזו גרמה לך גם להבין את המקצוע הזה של הקואוצ'ינג אחרת?
"חד-משמעית. יש היום טרנד עם כל המנטורים האלה באינסטגרם וזה גרם לי להסתכל על כל הדבר הזה ממקום אחר. זה נהיה תחום של משפיענים ומושפעים. זה נהיה ממש שפעת. מנטורים שאומרים לך 'תעשה את זה ואת זה וכל בריכות הקרח וכל השטויות האלו'. הבנתי שזה חרטא. ברגע האמת, קשה. אתה עכשיו במלחמה ובסוף זה אתה עם עצמך. אין לך את היוגה, אין לך את הדברים האלה. זה לא שווה כל ה'שפעת' הזו במצב קיצון, כשאתה באמת צריך את זה".
צברת כמעט 400 ימי מילואים במלחמה הזו. כמה עוד אפשר להמשיך ככה?
"תראה, אנשים מתלוננים. אני עוד רווק אז אני תמיד צוחק שהדבר היחיד שיש לי לדאוג לו זה מיקרוגל. ויש בסוף את הנשואים עם הילדים ואנשים שחוקים, אבל מתייצבים, אחוזי הגיוס מאוד גבוהים. למרות שיש המון תיזוזים, אנשים אומרים שאין להם כוח אבל בסוף באים ועושים את המשימה כמו שצריך. יש דברים שהם מעצבנים, כמו חוסר שוויון בין מילואימניקים בצבא: יש לי חברים שעשו שלושה חודשים כל המלחמה, ואנשים נושכים שפתיים ועושים הכול, באמת כמו שצריך, ובגאווה".
"התייצבתי וקבעתי לעצמי דדליין"
את דניאל גורליק תפסתי במקום הרבה יותר רחוק מגבול לבנון: לאחרונה הוא עבר לתאילנד, כדי להשתקע בה בשנים הקרובות - ולחיות שם כנווד דיגיטלי. "כשקיבלתי צו שמונה זה היה יום מאוד קשה, לא ידעתי לאיפה אני הולך ולכמה זמן", מספר גורליק בן ה-26, היום בקופנגן, ועד לא מכבר בתל אביב. "בערך אחרי חודשיים במילואים החלטתי מבחינה נפשית שאני צריך הפסקה. הוציאו אותי להפסקה מהמילואים וטסתי לתאילנד לאיזה חודש וחצי קצת להתרענן. חזרתי לארץ, ואחרי זה זימנו אותי עוד פעם למילואים. כשחזרתי לארץ אחרי הפעם הראשונה בתאילנד, החלטתי שאני רוצה לעבוד במשהו מרחוק ושהעתיד שלי הוא כבר בחוץ לארץ".
"עד אז עבדתי בברינקס כנהג ומאבטח. זו עבודה מאוד קשה וגם מאוד דומה לשירות המילואים כי אתה עם נשק כל הזמן", הוא משתף. "היו לי כבר חברים נוודים שהם כבר הרבה שנים בתאילנד ובאסיה בכלל. אחד החברים האלו החליט לאמץ אותי ממש - הוא אמר לי 'לך ותעשה קורס, בוא תצטרף לחבורה שלנו'. עשיתי ככה וקניתי כרטיס כיוון אחד לקופנגן. זה היה בחודש יוני ולא הייתה לי עבודה עדיין, למדתי קורס של שיווק דיגיטלי במכללת ריצ'ר. ואז חבר, שבדיוק נהיה מנהל מחלקה בחברה במרכז הארץ, החליט לקבל אותי ללא ניסיון לעבודה מרחוק ולקחת אחריות עליי. מאז אני שם. עכשיו אני מוציא ויזה לחמש שנים".
עד כמה גדול היה הלחץ הנפשי שהוביל אותך להחלטה הזו?
"קשה להסביר את זה, הרגשתי שהמדינה קצת זורקת עליי כמילואימניק. גם הרגשתי שאני נכנס ללופ שיותר קשה לי עם העבודה הנוכחית שלי, והמילואים עזרו לי להבין דברים. בסוף לא רציתי יותר להיות במילואים, זה כבר היה לי קשה. אבל תרמתי את החלק שלי. כשהמפקד שלי נהרג בתאונה במהלך המלחמה, זה הרגע ששבר אותי לגמרי. הרגשתי המון שליחות לגבי מה שאנחנו עושים ופתאום כשמישהו מהצוות שלך, שאתה איתו כל הזמן, פתאום פשוט הולך - אתה מבין את המשמעות".
"בהתחלה גם היה מאוד קשה להשתלט על המצב בדרום וזה היה מפחיד. וכשהבנתי שהחזית הצפונית נפתחה, ואחרי זה גם עברתי לשם, היו לי מחשבות שהלך עלינו, על המדינה. אבל אחרי שעברו שבועיים והתברר שכוחות רדואן לא בחרו באותה טקטיקה, אז הבנתי שהמצב בשליטה והכול בסדר, אבל המלחמה תהיה ארוכה".
ובינתיים הוא שמח מההחלטה: "תאילנד מדינה מדהימה לנוודים דיגיטליים. השנה יצאה פה ויזה חדשה, שנקראת DTV ושהיא ייעודית לנוודים דיגיטליים - אתה צריך להראות סכום כסף מסוים בבנק ולהוכיח שאתה עובד מחוץ לתאילנד ויש לך ויזה לחמש שנים. וגם המדינה מאוד מפנקת, מדינה מדהימה וזולה יחסית אם אתה יודע איפה לגור".
איך מתמודדים עם הפער בין להיות בתאילנד ואז לחזור שוב למילואים?
"קשה לתאר את זה, אבל זה נתן לי פתאום תמונה של החיים שאני יכול לבחור. כשאני פתאום רואה את כל החברים שלי הנוודים חיים טוב, ואני יודע שאני צריך לחזור למילואים. חזרתי למילואים כמו גדול ובאמת עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. אבל ידעתי שזהו, שאני קובע לעצמי דדליין. זה החיים שאני רוצה. וכמובן אם אני אהיה בארץ, אני אתייצב אם צריך".
יש תחושה שהשארת חברים מאחור?
"כן. די ניתקתי הרבה מחברים שהיו לי בארץ. זה ממש עולם אחר. יותר מחצי מהחברים שלי כרגע פה והם לא ישראלים. אז אני גם עושה קצת הסברה. וכן, זה מוזר. לוקח זמן להתרגל. יש קצת תחושת אשם - חלק מהחברים שלי כרגע בצפון, חלק מדברים איתי ומאוד לא נעים לי. אני לא שולח תמונות כדי לא ללחוץ על יבלות ואני דואג להם מאוד, אבל הם מבינים למה התנתקתי. בוא נגיד שכשטסתי לתאילנד בזמן המילואים די חוויתי חרם בהתחלה. אבל אני מבין אותם, הם נמצאים בשטח כשאני טס לגן עדן".
מה יכול בהמשך הדרך להחזיר אותך לארץ?
"אם המצב ישתפר מבחינת ההסכמים עם ההנהגות של חמאס ושל חיזבאללה, וגם עם איראן בסוף. עם המצב של הבחירות של ארצות הברית, אני חושב שזה דווקא הולך לכיוון טוב. זה די יכול לגרום לי לחזור לארץ - וכמובן גם ההנהגה והשלטון בישראל, שאני מת שהיא תתחלף".
"התאהבתי בעיר הזאת"
גם ג'קי אדרי נמצא בתהליך של שינוי לוקיישן. אדרי בן ה-58 חי את רוב חייו הבוגרים בבית שמש. גם היום הוא אוהב מאוד את העיר, שבעבר אפילו היה בה חבר מועצה. אבל אחרי שנה שבה שירת בפיקוד העורף, כקצין ביחידת התיאום לעיריית קריית שמונה, הוא התאהב בעיר - שאותה, הוא מעיד, כמעט ולא הכיר קודם.
אחרי 27 שנים בבית שמש, אדרי החליט לעקור לקריית שמונה. "אם היית אומר לי את זה לפני 7 באוקטובר, הייתי אומר לך שזה הזוי", אומר אדרי. "אני מחובר לקהילה ולחברים שלי בווריד. אבל בשנה האחרונה מאוד התחברתי לקריית שמונה, להרכב האוכלוסייה ולמקום. אני על זה ואני לא חוזר בי. זה ייקח עוד זמן כי כרגע העסקים לא חזרו לעבוד, אבל דיברתי כבר עם בעלי משרדים שאני חושב לשכור מהם משרד וגם בדקתי לגבי דיור. אי אפשר לממש את זה במיידי, אבל זה הכיוון".
ג'קי אדרי נמצא בימים האלה בתקופה משוגעת, שהובילה לפסק זמן קצר של אזרחות בתוך כמעט שנה של מילואים. "יצאתי ליומיים לפדיון הבן של הנכד שלי. לא מזמן קברנו את אחיין של אשתי, לא קל. קוראים לו גלעד אלמליח, נפל בקרב בלבנון אחרי שכבר עשה מעל ל-280 ימי מילואים - אבא לחמישה ילדים מקסימים, אחד מהם בן 4 חודשים. אימא שלו, שהיא גיסתי היקרה, אמרה לו לפני שעזב 'תישאר בבית'. אז הוא ענה 'איך אני אישאר בבית והחברים שלי הולכים'? זו המשפחה שלי".
אדרי עבד רוב חייו בתחום החינוך, ולא בחל גם בפוליטיקה המקומית. לפני מספר שנים עשה הסבה לנדל"ן וכעת את המשרד שלו הוא כבר מתכנן להעתיק לעיר מגוריו החדשה. אך התוכניות שלו בנוגע לקריית שמונה, הוא מספר, מרחיקות לכך עוד הרבה יותר: "הלוואי שמישהו שהוא נבחר ציבור בקריית שמונה ייקח אותי להיות יד ימינו. יש לי הרבה מחשבות לגבי העיר בכל מיני נושאים, למשל בנושא חינוך. זה מקום שמגיע לו, מגיע לו שישקיעו בו הרבה מאוד. ואני חושב שאני יכול לעזור, בין היתר כי אני בא מעיר גדולה. סתם כדי לסבר את האוזן, השכונה הקטנה שלי מונה 28,000 תושבים - שזה יותר מכל התושבים בקריית שמונה".
מה הכי הדליק אותך בקריית שמונה?
"קודם כל הרכב האוכלוסייה. זה החזיר אותי הרבה שנים אחורה, לבית אבא, ועשה לי חשק לחזור לאנשים היקרים. נכון שזה רק 10% כרגע מהעיר, אבל אני מאמין שהם מלמדים על הכלל. גם המיקום, עמק החולה וכל העיר - בכלל, תמיד אהבתי את הצפון. אבל עכשיו כשראיתי מה אפשר לעשות פה, אני חושב שהמקום הוא מדהים עוד יותר. גיאוגרפית זה משהו מדהים האזור הזה, הדובדבן של מדינת ישראל. יצא לי להגיע למקום כלשהו ברחוב אילת, נראה לי. זה רחוב שהדירות שם לא משהו, בניינים שהוזנחו הרבה שנים. אם מישהו עומד שם ורואה את הנוף מהבתים האלה - גם בגלויות אין כזה נוף. אני אומר לעצמי שאם מדינת ישראל באמת רוצה לדאוג לצפון, מגיע למקום כזה פינוי-בינוי במיידי. אם יעשו עוד פרויקטים כאלו תראה את העיר פורחת, וזו רק דוגמה קטנה".
איך בכלל הגעת מבית שמש להיות מוצב דווקא בקריית שמונה?
"בשנת 1990 הייתי המ"פ של פלחה"ן 769 והוצבנו בבסיס גיבור בעיר. הייתי שם די הרבה זמן אבל כמעט ולא הייתי בקריית שמונה ממש. הייתי מגיע לתדריכים ומדי פעם היינו נוסעים לסיורים במרג' עיון. המפקד שלי ביחידה לאיתור נעדרים ידע שאני מכיר טוב את הגזרה, ואז הוא הציב אותי בחטיבה הזאת כאיש הקשר שלו מול האוגדה. אבל בלי שום קשר לאוכלוסייה ולאזור, הוא הציב אותי כתפקיד צבאי, לא כתפקיד אזרחי. אחר כך כבר עברתי לעבוד מול העירייה".
בגיל 58, אדרי כבר מזמן-מזמן אחרי גיל הפטור. את הנחישות להשאיר את המשפחה ואת העסק מאחור ולגשת לשנה שלמה של שירות בקצה השני של הארץ אי אפשר להסביר אלא כחיידק: "כשאני יוצא לחופשה, כמו שיצאתי עכשיו לאירוע של הנכד, אני כבר חושב מתי אני חוזר. בהרגשה שלי אני צריך לחזור כמה שיותר מהר, כדי להיות שם. ואין לי הסבר לזה."
ומה אשתך אמרה לך?
"אני לא אמרתי את זה בבת-אחת. הסברתי שאני רוצה לעשות את הדברים בשלבים והיא הבינה את זה והיא הבינה שהתאהבתי במקום. ועכשיו היא מנסה להתחבר לזה, זה לא פשוט. מה שקצת יקל עלינו זה שבתי הבכורה גרה ברמת מגשימים ברמת הגולן, אז היא אמרה 'יופי, תהיו קרובים אליי', אבל זה לא כזה פשוט. אבל מה אני אגיד לך, התאהבתי בעיר, התאהבתי. נו, כמה פעמים אני יכול להגיד לך את זה?"
"בשמירות דמיינתי מנות חדשות"
"בספטמבר 2023 התחלתי ללמד בתיכון בירושלים. לימדתי כיתה ט', כמורה לתנ"ך, וזהו, חיכיתי שהלימודים באוניברסיטה יתחילו באוקטובר ואני בינתיים ממשיך ללמד", מספר שי צצשוילי בן ה-27 מירושלים. "יצאנו לחופשת סוכות עם התלמידים. ביום ראשון בבוקר, ב-8.10, הייתי אמור לקום לשיעור". לפני המלחמה, הוא מגלה, הוא בכלל תכנן לטוס להודו. "אני גויסתי ב-7 באוקטובר. באמצע דצמבר יצאנו מעזה. וחזרתי לירושלים. ישבתי עם דור, השותף שלי, וחשבנו מה לעשות. ואז החלטתי שאני רוצה לעוף על זה בכל הכוח".
"זה" הוא הבייבי החדש של שי, שהפך לבעלים של מסעדה. שי סטודנט להוראה באוניברסיטה העברית, אהב תמיד בישול: כישורי הבישול שלו היו לצידו בשלל אירועים בחייו. לאחרונה הם היו איתו גם בעזה. וזה אולי מסביר מדוע, אחרי שנים של לימוד הוראה, בחר לוותר על החלום הגדול לעמוד מול כיתה - ובמקום זאת לפתוח יחד עם שותף את מסעדת "לה-בלאגן" בשוק מחנה יהודה, לא פחות.
ההתלבטות בין שתי אהבותיו המקצועיות, מסביר צצשוילי, נמשכה זמן רב: המילואים היו אלו שלבסוף הביאו אותו לכדי הכרעה. "רציתי ללמד בבוקר ובערב להיות בבר. התלבטתי מה אני רוצה שיהיה העיקר של החיים שלי. מבחינתי זה היה החינוך. כשיצאתי מהמילואים הראשונים - עשיתי כבר שלושה סבבים, הרביעי בפתח - זה הדבר היחיד שהיה לי בראש. הייתי כל היום בעבודה, כל הזמן. הייתי אמור לחזור ללמד, לחזור לבית ספר, ותירצתי כל מיני תירוצים. פשוט לא הייתי מסוגל לחזור לבית הספר. לא הייתי מסוגל לעמוד מול תלמידים. או אפילו לקרוא משהו או להסתכל על דברים כתובים. ואיכשהו, מבחינתי עדיין זה היה בראש שלי, שאני אמשיך לשלב את זה מתישהו".
"השותף שלי היה מנהל שלי לפני כן. אני עבדתי במסעדה כטבח שלוש שנים. במשרת סטודנט, תוך כדי תואר. הוא רצה לפתוח מקום חדש וחיפש שותף. אני חשבתי על זה, דיברנו על זה, וזה היה איפשהו באוויר. באוקטובר השיחות התחילו להיות יותר רציניות. מבחינתי זה היה אמור להיות איזשהו עסק קצת כזה לצד מה שבאמת רציתי לעשות". בחופשה לאחר הסבב הראשון, הרעיון הפך למציאות: "בתוך שבועיים עשינו את כל הבירוקרטיה וביום הראשון של 2024 עשינו השקה".
אחרי סבב המילואים הנוסף, שי לא חזר לאוניברסיטה. "מה שבאמת עזר לי, שגרם לי להיות עם אנשים ולא להיתקע בבית, זה העבודה. במילואים השניים עוד יותר התלבטתי, וכשיצאתי מהם היה איזה רגע שהבנתי שמה שעושה לי טוב זה המסעדה, ושזה מה שאני אוהב לעשות".
מה גרם לך להחליט סופית?
"קודם כל התעייפתי מלעשות הכול. הסבב האחרון היה קשה, זה פשוט העמיד אותי במצב כזה שאני ממש מתחיל לחשוב הרבה יותר ברצינות על מה באמת פרקטי לחיים ומה לא. בכל השיחות שלי עם החברים בשמירות ובפעילויות דמיינו מנות חדשות וספיישלים, או איך אני פותח עוד סניפים. זה היה כל מה שדיברתי עליו, בגדול. לכל אחד היה איזה נושא מסוים שנשאר איתו. משהו לחשוב עליו, להעסיק את הראש בו. לאחד זה היה הילדים שלו, לאחר החופשה שהוא יטוס אליה אחרי. ולי זה היה המסעדה".
"במילואים אתה נמצא בסביבה שכולם בגדול עברו את אותה החוויה, וכולם כשהם יוצאים לעולם חווים את אותם קשיים. כשאתה חוזר לחיים הרגילים זה משהו שאתה רוצה להסביר אותו לאנשים שלא היו שם איתך, אבל אין לך כוח להתעסק בזה. זה גם מאוד קשה להסביר ומאוד קשה להם להבין, מה שהגיוני ולגיטימי, אבל זה משאיר אותך באיזשהו מקום די בודד. וכשהייתי בעבודה אז היה לי איזשהו מקום בטוח כזה שבו אני יודע מה אני עושה, יש לי תפקיד ויש לי הגדרה. לעומת זאת, בכיתה אתה גם צריך להיות שם בשביל אנשים אחרים. בסוף אתה גם איזושהי דמות חינוכית, משהו שאני לא הייתי במצב לעשות אותו".
איך גמרת בסוף עם בית הספר?
"אחרי המילואים השניים כבר דיברתי עם בית הספר שאני לא מתכוון לחזור לסוף שנה ושכבר אין טעם בכך, כי לא נשאר הרבה לשנה. דיברתי איתם ואמרתי להם שאני לא מתכוון להמשיך, ואני גם לא מתכוון להיות מורה. זו הייתה איזו תוכנית כזאת שאני לומד ואז מחויב ללמד במשרד החינוך ארבע שנים. חתמתי את הגולל על הפרק הזה בחיים".
ובסוף, זנחת חלום.
"כל הזמן המחשבות הן 'מה אם אני עושה טעות'. זה גם באמת משהו שמאוד רציתי, אבל כרגע במצב שאנחנו נמצאים בו הרבה יותר קל לי לחשוב על העתיד הקרוב מאשר הרחוק. במיוחד כשאני יודע שעוד חודש-חודשיים אני הולך לעוד סבב. מעצבן להגיד את זה, אבל זה מה שעושה לי טוב. הפרקים האלה בבית הופכים להיות מאוד דומים לפרקים האלה במילואים - זה כבר לא שיש את המילואים ויש את הבית. אלא יש לך חודשיים פה, חודשיים שם - אתה כל פעם מתנהג בהתאם למקום שאתה נמצא בו. זה גם היה חלום גדול שלי, אי אז כשהייתי ילד. ועכשיו אני מגשים חלומות ישנים".
"אני חי במדינה הזאת ואכפת לי ממנה מאוד ובשנה האחרונה הקרבתי הרבה מהחיים שלי בשבילה. כל עניין סוגיית הגיוס-לא גיוס, זה גורם בהחלט לכעס ואז לתסכול מאוד גדול. כי הנה אני בפתח הסבב הרביעי ודי, כמה אפשר כבר? זה גם התחיל להשפיע כלכלית ופיצויים אני לא מקבל על כלום, כי זה עסק שנפתח עכשיו. בכל פעם שאני מצליח לקדם איזשהו משהו, איזה פרויקט, איזו תוכנית, אז אני שוב נקרא למילואים, המחשבה היא שאני לא מצליח לתכנן שנים קדימה, כי מבחינתי כל יום אני יכול פשוט להיקרא לדגל".
"איבדתי את עצמי, הייתי בבועה"
סרגיי רולין, בן ה-36 מאשדוד, נשוי ואב לבת, נמצא כבר שבועות בסמוך לגבול הצפון יחד עם חבריו לאוגדה 91. את רוב שעות היום הם מעבירים באימונים, מה שלא מותיר זמן רב לקשר עם הבית. בזמן הפנוי המועט שנותר לו, הוא מתמקד בלימודי המקצוע החדש שלו - אימון קריירה. רק בשעת לילה מאוחרת, אחרי המקלחת המיוחלת, הוא גם מוצא איכשהו זמן לדבר איתנו.
"לא ברור מה קורה מאז שהתחיל התמרון. לפני זה היה שקט והיה יותר ברור מה הולך ומה מצפה. מאז שהתחיל התמרון הכול הרבה פחות ודאי, גם לגבי היציאות וגם מה אנחנו בכלל עושים במילואים. אבל סך הכול פה בסדר. אין משהו כזה קריטי, ברוך השם כולם בריאים ושלמים", הוא מספר. סרגיי עתיד לעזוב בקרוב את העבודה שלו כמנהל תפעול בחברה לייבוא אופניים חשמליים - והחל ללמוד אימון קריירה: "בסוף הלימודים אני אוכל לעזור לאנשים ולכוון אותם לייעוד המקצועי שלהם - אנשים שאיבדו את העבודה או שהתפטרו מכל מיני סיבות, או אנשים שרוצים לשנות את הקריירה שלהם. אני אעזור להם למצוא את הכיוון".
כן, האירוניה במקרה של רולין גדולה במיוחד: מתוך המצוקה המקצועית שנקלע אליה בעצמו בעקבות המילואים, הוא החליט עכשיו לסייע לאנשים שנמצאים ממש באותו המצב כמותו. "בהתחלה הייתי בעיקר בהלם ממה שקרה ב-7 באוקטובר. לא חשבתי על החיים שלי בכלל. עם הזמן אצלנו בצפון קצת נרגע ואז התחלתי כבר לחשוב על עצמי. אם באמת אני רוצה להמשיך במה שעבדתי בו. פשוט הבנתי שאני לא רוצה לחזור. איבדתי את עצמי, הייתי במין בועה כזו, דיכאונית. היה קצת מפחיד כי השקעתי בחברה שעבדתי בה. עד שאיבדתי את הכיוון. ואז הלכתי ליועץ קריירה ועברתי שם מסלול שבסופו של דבר החלטתי גם ללמוד את זה ולהמשיך לעזור לחיילים או מילואימניקים, כמוני".
"הבנתי שאני מרגיש שאני עושה פה משהו יותר ערכי ומשמעותי ממה שעשיתי עד עכשיו. פתאום ממש התחברתי לחבר'ה פה ונהיינו משפחה. מצאתי את עצמי במחשבות ש'וואלה, טוב לי במילואים', ואני לא רוצה לחזור לעבודה. ולפני המלחמה לא היה לי טוב במילואים, ממש סבלתי. כשהבנתי את זה, גם הבנתי שמשהו פה לא תקין. ומה עם האזרחות? ומה עם עבודה נורמלית? ומה עם השגרה?"
ומה אשתך חושבת?
"אשתי חושבת שזה לא נורמלי כל המילואים האלו ו'יאללה, לחזור הביתה'. היא תומכת בי ורוצה שאעזוב את העבודה ואמצא את מה שטוב לי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv