"כשהתעוררתי הדבר היחיד שחשבתי עליו היה החברים, החיילים שלי שאיבדתי", אומר עדי מנחם תימור בכאב. הוא רק בן 28, אבל כבר מכיר היטב את מסדרונות בית החולים ואת מחלקות השיקום שאליהם הוא מגיע מדי שבוע. אחרי שנפצע קשה בעזה, איבד את רגל שמאל והיה מורדם במשך שלושה שבועות, המחשבה על החברים שאיבד לא מרפה, אך גם הרצון לחזור לחיים – להשתקם ולחזור לים ולגלישה, שהוא אוהב כל כך.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
את הריאיון עם עדי, סרן במילואים, אנו מקיימים במסדרון בית החולים תל השומר עשרה חודשים אחרי שהחלו חייו החדשים. הוא מספר ברכות וכמעט בלחישה את מה שעבר עליו, מחזיק בידו פרותזה חדשנית, שתלווה אותו מעתה בכל ספורט אתגרי שהוא מתכנן לעשות.
עד המלחמה הוא עסק בענפי ספורט שונים, הן כתחביב הן כמאמן כושר, אבל אהבתו הגדולה הייתה קייטסרפינג – ספורט ימי של גלישה באמצעות גלשן ומצנח או עפיפון. "לקייטסרפינג הגעתי דרך חבר מהצבא", מספר עדי. "גלשתי במקומות שונים בעולם עם חברים במשך כמעט חמש שנים, אבל המלחמה קטעה את זה". עכשיו, כשהוא חוזר לגלוש, עדי מבקש שלא נשתמש במילה "גיבור" כדי לתאר את השנה שחלפה – אבל העוברים ושבים במסדרונות בית החולים שראו אותו עשו את זה בשבילנו.
"ראיתי מלא רסיסים בידיים ובשתי הרגליים"
הסיפור של עדי מתחיל עם פרוץ המלחמה, ב-7 באוקטובר. "את ערב שמחת תורה ביליתי עם חברים בחוף הבונים, וכמו כולם התעוררתי בבוקר לקול האזעקות", הוא משחזר. "ואז התחלתי לקבל הודעות מהמשפחה שלי בקיבוץ כרמיה שבדרום הארץ על חדירת מחבלים לעוטף". עדי, ששירת בסדיר בפלוגת החבלה וההנדסה של חטיבת הצנחנים (פלחה"ן צנחנים) והיה מפקד צוות וסגן מפקד פלוגה (סמ"פ), התלבט תחילה אם לנסוע לבני משפחתו שהיו נצורים בממ"ד. מאחר שלא היו לו נשק או ציוד הוא החליט לחבור לצוות שלו והודיע לכל חייליו שיהיו מוכנים להקפצה. "ביום השני, אחרי שהשגנו את כל הציוד, הגענו לבארי והשתתפנו בטיהור הקיבוץ ממחבלי חמאס", הוא מספר. "אחר כך עברנו לצאלים והתחלנו להתאמן לקראת הכניסה הקרקעית לעזה".
"אני והצוות שלי ביצענו משימות שונות וקשות בצפון הרצועה", מספר לנו עדי. "נקודת המפנה הייתה במשימה מורכבת ומסוכנת שקיבלנו ב'שכונת הנגדים', מדרום לציר נצרים. מבנייני היוקרה הגבוהים שבה אפשר להשקיף אל כל האזור". המטרה הייתה להשמיד את כל השכונה, גם מהאוויר וגם מהקרקע. ב-23 בדצמבר התרחש האירוע שהביא לפציעתו: "התחלנו את המבצע, הגדוד שלי סרק את הבניינים בשכונה והכנו כוח הנדסה שיניח חומר נפץ ויפוצץ את הבניינים עצמם", נזכר עדי בתחילת המבצע.
השמדת השכונה התרחשה בכמה שלבים: "השמדנו חלק וחזרנו כדי להמשיך. בשלב הזה כבר נכנסנו לבניין, והצוות שלי 'פתח' עוד בניין", נזכר עדי. אלא שבבניין השני גילה הצוות מארב של מחבלי חמאס. "נכנסו לשתי דירות בקומה התחתונה והמחבלים נעלו מבפנים שתי דירות נוספות. יצאה מהן מנהרה ובה הם התחבאו", נזכר הקצין במה שגילו בדיעבד.
הרגעים שלאחר מכן שינו את חייו של עדי ואת חיי חייליו. "שלחתי שניים מהחיילים שלי לפתוח חוליה אחורית ולהיכנס לדירות הנעולות. תוך כדי ששלחתי את הכוח הפעילו עלינו המחבלים מטען ופוצצו אותו על הכוח האחורי". מהפיצוץ נהרגו שני לוחמי מילואים: רס"ל אליסף שושן ורס"ל אוהד אשור ז"ל.
הדף הפיצוץ העיף אחורה גם את עדי, שהיה בכניסה למסדרון שהוליך למבואת הבניין. "הכול היה שחור, לא ראינו כלום", הוא נזכר ברגעים הדרמטיים, "נחַתּי על הגב ובאותו הרגע הבנתי שנפצעתי. התרוממתי טיפה בשביל להבין מה קרה וראיתי שאני מלא ברסיסים, גם בידיים וגם בשתי הרגליים. המכנס של רגל שמאל היה קרוע לגמרי והבנתי שהפציעה שם חמורה. חבר בצוות שלי הגיע אליי ועשה לי חוסם עורקים על רגל שמאל, אני הוצאתי את שלי ושמתי על רגל ימין, והוא משך אותי אחורה".
"בשלב הזה עוד לא הבנתי כלום, הכול היה שחור ועוד לא ידעתי מה עלה בגורלו של הצוות האחורי. הצוות שלי ישר משך אותי לאחת הדירות שהחוליה שלי הייתה בה והתחלנו לתפעל את הכוח בבניין. שלחתי את הצוות שלי להגיד לסמל שאני פצוע ושהוא צריך לפקד על הכוח. לאחר מכן עליתי בקשר להודיע למפקדים שנפצעתי".
אך כאן לא הסתיימה התקרית החמורה והקשה של עדי וצוותו. בזמן שניסה לטפל בעצמו והודיע למפקדיו שנפצע, שני מחבלים שיצאו מהמנהרה אחרי הפעלת המטען הקטלני הפתיעו את עדי וצוותו וירו לכיוונם צרור. "מהצרור הזה נפצעו המ"פ והצוות שלו כי הם רצו לכיוונו", נזכר הקצין ברגעים הקשים. "עוד שני חיילים נפצעו גם הם, ואז הכוח התחיל להשיב אש והתחיל הקרב. לא היה לי כל כך איך לעזור בשלב הזה, לכן שכבתי בצד ולא עשיתי כלום. חיכיתי שיצליחו להתגבר על המחבלים שם".
"הוציאו אותי על אלונקה דרך החלון"
אחרי זמן לא קצר הגיעו כוחות נוספים מהגדוד לחלץ את החוליה של עדי מהבניין. "הם פירקו את הסורגים מהחלון כדי לחלץ אותנו עוד לפני שהבינו אם המחבלים מחוסלים. אני כן יודע שהמחבלים חטפו אש חזקה. אותי הניחו על אלונקה והוציאו אותי דרך החלון. כשהפשיטו אותי ראיתי שהיד שלי כבר כחולה מעל המרפק. שמו לי חוסם עורקים על היד והתחילו את הפינוי לגבול ישראל", נזכר עדי ברגעי החילוץ.
"כששכבתי פצוע זה היה מאוד מסתכל להיות במצב כזה, שבו אני לא יכול לזוז, ובמיוחד כשעדיין הייתה סביבנו סכנה והייתי צריך להוביל את הצוות", אומר עדי, "אבל לא יכולתי לעשות את זה. אחרי שהוציאו אותי מהחלון ראיתי גם את מי שנהרגו והבנתי מה קרה להם, וזו הייתה הנקודה הכי קשה מבחינה מנטלית. זה די שבר אותי. אני שלחתי אותם לחלק האחורי, ובגלל הפקודה שלי הם נהרגו. אני זוכר את הרגע הזה חזק בגוף. ברגע שהאדרנלין ירד התחלתי להרגיש גם את הכאב הפיזי. ההחלטה הזו שקיבלתי והתוצאות שלה מלוות אותי יום-יום. אני לא מאשים את עצמי, אבל זה משהו שילך איתי עד הסוף", נזכר הקצין בעצב.
עדי היה מורדם שלושה שבועות וחצי, ובמהלכם עבר ניתוחים מורכבים לכריתת רגל שמאל והוצאת הרסיסים מגופו וגם ניתוח מורכב ברגל ימין, שלרופאים היה חשש כי לא יצליחו להצילה. משפחתו של עדי התעקשה – והרופאים בבית החולים תל השומר הצליחו להציל את רגלו. "כשהתעוררתי אחרי שלושה שבועות הייתי בהלם שעבר כל כך הרבה זמן. בראש שלי ובתחושה עברו רק יומיים-שלושה. אבל אז שמעתי את האחות אומרת את התאריך: 15 בינואר".
"רציתי ללכת ל-30 של החברים שנפלו"
"כשהתעוררתי מההרדמה הייתי מונשם, לא יכולתי לדבר אלא רק לסמן", נזכר עדי ברגעים הראשונים של חייו החדשים. "שמו לי פקק דיבור בפתח בגרון והיה אפשר להשמיע קצת קולות. אבל פחות היה אכפת לי מהפציעה ומה מצבי הרפואי – הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא החבר'ה בצוות, שנהרגו ושנפצעו. במיטה לידי בבית החולים היה פצוע עם פציעה דומה, והיינו ביחד בטיפול נמרץ ביחידה לטראומה, והוא התעורר לפניי. ידעתי שהוא בחדר הצמוד אליי ורציתי מאוד לדבר איתו ולדעת מה איתו ומה עם שני הפצועים שהטיסו לבית חולים אחר", אומר הקצין. "אחד הדברים הראשונים שביקשתי היה ללכת ל-30 של שני החברים שנהרגו. לא הספקתי להיות בהלוויה ובשבעה, ורציתי לפחות לכבד אותם, אבל לא הייתי במצב שאפשר לי לצאת, זה מאוד תסכל אותי".
עדי החל שבעה חודשים אינטנסיביים של שיקום. היכולת לחזור ללכת ולהזיז את הידיים והאצבעות דרשה ממנו מאמץ רב. אבל גם כשהיה בשיקום, הוא ידע שעוד יחזור לים ולגלישת המצנח. מאגף השיקום במשרד הביטחון הוא ביקש שיתאים לו פרותזה מיוחדת שתאפשר לו לעשות ספורט אתגרי ולגלוש. עינת לבנון, העובדת הסוציאלית של האגף, שליוותה אותו לאורך כל התקופה, גרמה לזה לקרות, ובימים אלו הוא חזר לגלוש, מלווה בחברים שגולשים לידו ובין היתר שומרים על בטיחותו.
עוד כשעדי היה מורדם ההורים שלו סיפרו לי כמה הספורט האתגרי היה משמעותי בחיים שלו", מספרת עינת העובדת הסוציאלית. "כשעדי התעורר והחל תהליך ההחלמה, היה ברור שהתותבת המיוחדת הזו, שתאפשר לו לחזור לגלוש בים, הכרחית לשיקום שלו. האמנתי מהרגע הראשון שהוא יחזור לגלוש והבטחתי לו שאבוא לראות אותו בים", היא אומרת ומוסיפה שבאגף השיקום במשרד הביטחון נקלטו בשנה האחרונה למעלה מ-70 קטועי גפיים, שנמצאים בתהליך התאמת תותבת.
לאגף השיקום הוא מגיע עם שתי רגליים תותבות – על זאת שמיועדת להליכה הוא פוסע, ובידו הוא מחזיק את התותבת האחרת, שמיועדת לספורט ולגלישה. "למעשה עכשיו אני לומד איך לעבוד איתה, ודרך האימונים פה אני מחזק את עצמי ואת התנועות איתה", מספר עדי על האתגר החדש.
כשעדי מגיע שואלים אותו כולם באגף על אביו ומשפחתו. "אבא שלי לא עזב אותי לרגע ודאג לכל מה שאני צריך. הוא לא נתן לי להתעסק בכלום, בגלל זה כולם שואלים עליו", צוחק עדי ומוסיף: "ההתמודדות של המשפחה קשה אפילו יותר משל הפצועים עצמם. בסופו של דבר אנחנו שלמים עם מה שעשינו, ואני לא מצטער שנכנסתי לעזה. אני שלם עם כל מה שעשינו. זה חלק מהעניין. אני לא שמח שנפצעתי, אבל ידעתי שזה חלק מהסיכונים, והייתי עושה את זה שוב. אבל למשפחה אין זכות בחירה לדבר הזה, היא צריכה לקבל את כל הדבר הזה ולהתמודד איתו ועם כל מה שכרוך במצב החדש. ההתמודדות די קשה".
הקשר הרומנטי התחיל בלילה שלפני 7.10
היום מתגורר עדי עם בת זוגו שירה, שאותה הכיר עוד לפני המלחמה. רק בלילה שקדם למתקפת הפתע, באותו ערב בחוף הבונים, החליטו השניים לקחת את היחסים ביניהם צעד קדימה ולהתחיל לצאת. אלא שאז פרצה המלחמה ועדי יצא למילואים, והקשר הרומנטי שרק התחיל לנבוט הסתכם בשיחות טלפון בודדות, כשעדי היה בעזה.
אחרי הפציעה, כשעדי היה מורדם, הגיעה שירה בכל יום לבית החולים, בלי שהספיקה להכיר בכלל את משפחתו. "כשהתעוררתי והיא הגיעה לבית החולים, הבנתי שהיא כבר מכירה את הסבתות שלי ואת המשפחה", צוחק עדי, "מלהתחיל באיזי זה הפך להיות ברגע רציני. אבל אין לי על מה להתלונן, היא הייתה שם כל הזמן לצידי".
"התקופה של השיקום הייתה קשה", מתאר המפקד, "חודשיים שלא יכולתי לזוז ולא באמת עשיתי משהו עם עצמי. הגוף לא הגיב, אבל אז בזכות הפיזיותרפיה הצלחתי להחזיר את האיברים לתפקוד ולעמוד על רגל ימין. לאחר מכן בזכות הריפוי בעיסוק הצלחתי להחזיר לשימוש גם את היד, שהייתה מלאה ברזילים".
למרות הקושי הגדול היה ברור לעדי שיחזור לגלוש. "יש קטע שאומרים לקטועים שלא כדאי לעשות דברים כאלה בשנה הראשונה של הגדיעה, כדי לתת לפציעה זמן להחלים. אבל איך ששמתי את הפרותזה הדברים הלכו ממש טוב, הצלחתי ללכת ממש מהר ואז ישר הגשתי את הבקשה לפרותזה נוספת שמיועדת לספורט אתגרי. בגלל שכבר גלשתי קייט בעבר, אישרו את הבקשה".
"אני אוהב מאוד את הים, זה התחיל מגיל קטן", מוסיף עדי, "אבל הקטע של הגלישה הוא ספורט אחר. הייתי בטוח שיהיה לי קשה מאוד לחזור. דיברתי עם החבר'ה שלי כשהגעתי לחוף והם עזרו לי. עשינו התאמות והרמתי את הקייט והמצנח באוויר והתחלתי לגלוש, וזה פשוט קרה, זה היה רגע משמח. איכשהו זה פשוט זרם והצליח".
אריאל אייזן-כהן השתתפה בהכנת הכתבה.