עליתי ארצה ב-1985 מארגנטינה. רוב החיים שלי כמבוגרת אני בישראל. גידלתי לבד את הילדים בקיבוץ נירים. אני זוכרת תקופות טובות מאוד של קשר טוב עם העזתים. עבדתי בחקלאות 20 שנה. גידלתי בעיקר תירס והייתי מקבלת פועלים מעזה בכל בוקר לעבודה. הייתי דואגת להם – מהקפה של הבוקר ועד שקי תפוחי אדמה ותירס שנתתי להם לקחת חזרה הביתה.
עברנו פה את כל המבצעים – מ"עופרת יצוקה", דרך "עמוד ענן" ועד "צוק איתן" ו"חגורה שחורה", וכבר שכחתי את כל השמות. כל הזמן היו "טפטופים", בלונים, כל מיני דברים. אבל מעולם לא קיבלנו תשובה ממדינת ישראל, למרות שחיינו מאוימים לפחות 20 שנה ככה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נירים שייך ל-11 הנקודות בנגב שעלו על הקרקע ב-1946. חרשנו תמיד את האדמות על הגבול, עד המילימטר האחרון. גם אני, כחקלאית, עבדתי במשך 20 שנה שם ולא פחדתי. ב-6 באוקטובר חגגנו את חג הקיבוץ, יום ההולדת לנירים. הייתה מסיבה גדולה ומאוד יפה. איש לא דמיין מה הולך להיות למוחרת בבוקר. במקביל למסיבה בשישי בערב הגיע הבן שלי עם הכלבה מיקה. הוא ביקש ממני שאשמור עליה. "אני נוסע למסיבה", אמר לי. שאלתי על פסטיבל נובה והוא אמר לי שיש עוד מסיבות, ויש גם מסיבת הטבע פסיידאק – בין הקיבוץ שלנו לניר עוז. הוא השאיר אצלי את הכלבה ונסע.
אנחנו מתחילים לראות ולשמוע את המחבלים. הבנו לאט-לאט מה קורה. ואני שומעת שהם מדברים ערבית ויורים. הם הגיעו לחניה ופוצצו את כלי הרכב. ובינתיים אני עוד בקשר עם הבן שלי, שהיה במסיבה
הסתיימה חגיגת חג הקיבוץ והלכתי לישון. השעה שש וחצי בבוקר ואני קמה לאזעקות כמו שבחיים לא היו לנו. רעש של פיצוצים והפגזות שלא הכרנו. ישר אמרתי שזה משהו שונה. משהו קורה. לקחתי את הכלבה, נכנסנו לממ"ד, תפסתי את הטלפון ואת המטען וסגרתי את כל החלונות. לא חשבתי ולא דמיינתי שאצטרך לבלות שם 12 שעות.
דרך וואטסאפ ופייסבוק התחלנו להבין מה קורה, וגם מה קורה בקיבוצים אחרים. אחרי רבע שעה דיברתי עם יואב. הוא סיפר שהוא עדיין במסיבה ושהם הולכים להסתתר בוואדי ולשכב בתוך העשבים ובינתיים נשארים בשטח. אמרתי לו, 'בוא הביתה, סע עכשיו'. הוא אמר לי, 'לא, אני לא יוצא', כי היה לו חבר שיצא ממש אחרי הרקטה הראשונה, הוא נתקל במחבל על הכביש וזרקו עליו רימון, רימון שפגע בצד האחורי של האוטו. אז החבר הודיע להם 'אל תצאו'. לצערנו 17 חבר'ה כבר יצאו ונרצחו על הכבישים, ובהם החברים הכי טובים של הבן שלי – יובל ונועם רביע, שני אחים ממושב ישע – וגם החברה שלו, נוי. שלושתם נרצחו בכניסה לניר עוז. איש לא דמיין מספרים כאלה של מחבלים, הם חשבו שהרעשים נגרמו מרקטות.
הייתי כל הזמן בממ"ד, מדווחת לכל העולם, למשטרה, לכיבוי אש, למועצה. שלא ישכחו שיש איזה מאה איש שמתחבאים בוואדי במסיבה ואף אחד לא יודע מה קורה איתם. וכל הזמן הזה אני רק דואגת לו, ליואב, ולחברים שלו. משתגעת מפחד. ואז, בממ"ד, אני קוראת בוואטסאפים שכל שכונת הצעירים נשרפת אצלנו. זה בצד המערבי של הקיבוץ, רחוק ממני. יש שם משפחה ולה תינוק בן שמונה ימים. הם הניחו את התינוק על אדן החלון, כי הם כמעט נחנקו למוות מהעשן. הם ניצלו ממש בנס. באותו יום נרצחו לנו חמישה חברים בקיבוץ ונחטפו חמישה (שלושה מהם הוחזרו בעסקה, שניים אחרים – יגב בוכשטב וניר פופלוול ז"ל נרצחו בשבי וגופותיהם הוחזרו לישראל – י"כ).
בשלב מסוים התחלנו לראות ולשמוע אותם, את המחבלים. הבנו לאט-לאט מה קורה. שמעתי שהם מדברים ערבית ויורים. הם הגיעו לחניה שלי ופוצצו כמעט את כל כל הרכב. ובינתיים אני עוד בקשר עם הבן שלי, שהיה במסיבה. בכל רבע שעה יואב שלח לי הודעה, אז הייתי רגועה שהוא עדיין בסדר. רק אחר כך התבררה האמת על מה שהם עברו שם. בשעה חמש ורבע אחר הצוהריים הגיע צה"ל והציל אותם. אמרו להם לא להסתכל ימינה ושמאלה, "רק תיסעו ישר, תבואו אחרינו". היו שם המון גופות – גם של מחבלים וגם של ישראלים – וגם כלי רכב שרופים והפוכים.
אני הייתי עוד איזה שעה וחצי בערך בבית עד שצה"ל חילץ גם אותי. זה היה מבצע גדול בקיבוץ. שמו אותנו במועדון שבמרכז הקיבוץ, העברנו שם את הלילה. מן הסתם לא ישנו. למוחרת אחר הצוהריים הביאו אוטובוסים ופינו אותנו לאילת. אני לא הייתי מוכנה לנסוע ישר לאילת, נסעתי עם הכלבה לבאר שבע. כשהגעתי היה לי מפגש מאוד מאוד מרגש עם יואב והעברתי לו את הכלבה. התחבקנו ובכינו.
אחרי שנרצחו 17 מחבריו, יואב בפוסט-טראומה מתמשכת. מן הסתם גם לנסוע בכביש ולראות גופות של אנשים זו טראומה, אבל פה במועצה אנחנו מכירים את כולם. במדינה הזאת אתה לא יכול לצאת מהטראומה. שנינו חווינו יחד פיגוע ב-2004 בבאר שבע, כשהוא היה בן 15, ראינו מראות שלא יוצאים מהראש. אחרי זה הוא היה שלוש שנים בצבא, לוחם הנדסה קרבית באוגדת עזה. מן הסתם להיות קרבי פה זה לא צחוק. זמן לא רב אחרי שהשתחרר הוא קיבל צו שמונה ל"עמוד ענן" ואחריו ל"צוק איתן". ועכשיו הוא עם הטראומה הזו.
ועכשיו בכל שבוע מחזירים לנו ארונות עטופים בדגל. די, נמאס הסיפור הזה. תחזירו את החטופים החיים עכשיו. מספיק. איך אנחנו כעם היהודי משאירים אנשים חיים שם, אנשים שהיו בביתם וישנו?
עליתי ארצה מתוך אידיאולוגיה, אני ציונית. רציתי קיבוץ ורציתי חקלאות. סמכתי תמיד על צה"ל. סמכתי מאוד. אני לא מצליחה להבין מה קרה באותו יום. איך הופקרנו? איך מדינת ישראל שכחה שאנחנו פה? או שאולי עשו את זה בכוונה תחילה. גם זה יכול להיות. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים התריעו ואמרו ונבחו ואיש לא עשה שום דבר. איפה כל הגנרלים הגדולים?
זו הייתה שמחת תורה, אז היה יותר חשוב לשמור על החבר'ה בחווארה? אני לא נגדם חס וחלילה, שלא יבינו אותי לא נכון. אבל אנחנו חשובים פחות, כנראה. כי פה בעוטף עזה לא היה אף אחד ששמר עלינו. אף אחד. אולי חשבו, "פה זה השמאלנים האלה, מה זה משנה". אני מרגישה שפתחו להם את השער. איך יכול להיות ששופל פורץ את הגדר הגדולה שבנה לנו נתניהו במיליארדים ושלא שווה כלום?
ועכשיו בכל שבוע מחזירים לנו ארונות עטופים בדגל. די, נמאס הסיפור הזה. תחזירו את החטופים החיים עכשיו. מספיק. איך אנחנו כעם היהודי משאירים אנשים חיים שם, אנשים שהיו בבית שלהם וישנו? וזה קרה דווקא לנו, אלה שפה על הגבול. תמיד דאגנו לפלסטינים, הסענו אותם לבתי החולים, נתנו להם לאכול ונתנו להם עבודה. ואנחנו הראשונים שחטפנו. היום כבר השתניתי ב-180 מעלות, ממש לצד השני. אני לא מאמינה להם ולא סומכת עליהם. כנראה הייתי צריכה לקבל את הסטירה הזאת. היום אני לא סומכת על איש.
ועכשיו גם רוצים לפגוע בתשלומי הנכות של אנשים. אבל פה בקיבוץ אין אף אחד שלא נפגע, כולנו שרוטים. קודם שיורידו מהמשכורת של חברי הכנסת, או בשיפוצים בבית של נתניהו, לפני שייגעו בתשלומי הביטוח הלאומי לנפגעי פעולות האיבה, לנו.
אני באה לעבוד פה בקיבוץ כל יום, ובכל יום נשמעים פיצוצים, בכל יום קורה משהו והלב שלי יוצא מהמקום. אי אפשר לישון פה. אי אפשר לחיות. מתי אנחנו נוכל לחזור הביתה?