"אחרי שסיגל נרצחה, שמלת הכלה שלה נשארה תלויה בחדר השינה שלי", מספרת בכאב האני, אימה של סיגל לוי ז"ל. "בכל יום הייתי חוזרת הביתה, יושבת על המיטה ומסתכלת על השמלה מעלה אבק, חושבת על סיגל, על החלומות שהיו לה ועל תאריך החתונה שלה עם יוסי, שכבר לעולם לא תתקיים".
אחת ההחלטות הכי קשות שהאני הייתה צריכה לקבל לאחר שבתה נרצחה בפסטיבל נובה היא מה לעשות בשמלת הכלה, שהפכה סמל לבתה האהובה ולשמחה שנגדעה באחת. "קנינו את השמלה יחד, כמה ימים לפני 7 באוקטובר", היא מספרת בצער. "נזכרתי שסיגל התכוונה לתרום את השמלה אחרי החתונה. זה מתאים לה כל כך, סיגל הייתה אדם שכולו נתינה". לבסוף החליטה האני לעשות כמצוותה של בתה, עובדת סוציאלית שעבדה בשנים האחרונות לחייה עם נוער בסיכון: לתרום את השמלה לנשים אחרות ולתת לה משמעות חדשה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
האני פנתה לעמותת רוח נשית, שמפעילה בוטיק שמוכר שמלות כלה במחירים נגישים וכל הכנסותיו נועדו לסייע לנשים נפגעות אלימות. סיפורה של האני לא השאיר עין אחת יבשה אצל מתנדבות העמותה. "הגעתי עם המשפחה שלי לתרום את השמלה. זה היה יום מרגש מאוד, מלווה בהמון רגשות מעורבים. היה חשוב לנו שמי שרוכשת את שמלת הכלה שלה תכיר את הסיפור מאחוריה, את הסיפור של סיגל", היא משתפת.
"חיכתה שיהיו לה ילדים משלה"
סיגל ז"ל, בת 31 בהירצחה, הייתה הצעירה בארבעת ילדיהם של האני ובעלה מיכאל. היא גדלה בנתניה והייתה אמורה להתחתן עם בן זוגה בשלוש השנים האחרונות, יוסי עטיה, ב-18 בינואר השנה. "היה לה טוב עם יוסי, היא הייתה מאושרת. הם התאימו והייתה ביניהם אהבה גדולה – לא הייתי צריכה יותר מזה כאימא", מספרת האני על הקשר של בני הזוג האוהבים. "יום אחד היא הביאה אותו הביתה, עשינו היכרות ושאלתי אם אפשר להכניס אותו לקבוצה עם הילדים ובני הזוג. ברגע שהיא אמרה שכן, מבחינתי הוא היה חלק מהמשפחה".
"סיגל התרגשה מאוד כשהוא הציע לה נישואים", נזכרת האני וקולה נשבר. "הם נסעו לכל מיני מקומות, אז חיכינו שהוא יציע לה – ויום אחד זה קרה. היא הודיעה לי קודם, ולא בקבוצה המשפחתית. היא רצתה שאדע לפני כולם. סיגל דיברה בהתלהבות על החתונה, וכל דבר היה בשבילה נתינה. היא החליטה שתהיה הפרדה בחתונה כדי לכבד את המשפחה הדתית של יוסי. שניהם כבר היו רשומים ברבנות, דיברנו על סידור השולחנות, והיא מאוד רצתה להניח עליהם עציצים קטנים לקישוט ומתנות לאורחים שהיא תקנה כתרומה לילדים עם צרכים מיוחדים ולנוער בסיכון".
האני מתארת את אהבתה הגדולה של סיגל לילדים: "סיגל ויוסי כבר דיברו על כמה ילדים הם רוצים להביא לעולם ואפילו אימצו כלב קטן. היא מאוד אהבה ילדים וחיכתה שיהיו לה ילדים משלה".
"גם בעבודה הייתה לה הצלחה עם הנוער, היא ידעה לגעת בהם, לעבוד איתם, לגשת אל הלב שלהם", מתארת האני את האישיות המיוחדת של סיגל. "בתור אימא היא באה אליי עם הבעיות והתלונות שלה על עצמה. על ההצלחות גיליתי בדיעבד, אחרי מותה. לא הייתי מודעת לכל הדברים שהיא עשתה והאנשים שהיא נגעה בהם בזמן שהייתה בחיים. היא הייתה צנועה ולא סיפרה על זה".
"סיגל השקיעה בבני הנוער שלה. פעם אחת היא אפילו מצאה סידור לצעירה שיצאה מהבית", ממשיכה האני לתאר. "בעבודה האחרונה שלה היא עבדה בבית ספר לילדים בסיכון בבת ים. הרבה ילדים הגיעו ללוויה שלה ולשבעה – היה להם נורא חשוב לעשות את זה. זה מראה כמה סיגל הצליחה לגעת בהם. היא עשתה את המקצוע שלה מכל הלב".
"סיגל הייתה ילדה טובה. זה מצחיק, כי על כולם אומרים שהם ילדים טובים, אבל היה לה קשר מדהים עם אנשים", מספרת האני. "היא ידעה לגעת בהם וגם להיות בגובה העיניים שלהם. כשהיא הייתה בת 3, אני זוכרת שהיא הייתה מתעניינת בשיחות של המבוגרים, וכשהיא הייתה בכיתה ג' היא כבר הייתה מגשרת בין התלמידים. ובסוף היא החליטה להיות עובדת סוציאלית".
"יוסי אמר שיש לו תחושות לא טובות"
ערכי הנתינה של סיגל גם הביאו אותה למסיבה ברעים ב-7 באוקטובר. היא הגיעה למתחם כמתנדבת מטעם עלם, העמותה לנוער במצבי סיכון, כדי לעזור לצעירים במצוקה במסיבה. תשעה מתנדבים מטעם מיזם "אנשים טובים" של העמותה הגיעו למסיבה, שלושה מהם נרצחו במתקפת המחבלים.
הוריה של סיגל ידעו שהיא מתנדבת במסיבה כלשהי, אבל הם לא ידעו שהיא ברעים. "היא התכתבה כל הזמן עם יוסי", משחזרת האני את הרגעים האחרונים של בתה. "היא סיפרה לו שהם מתפנים מהמסיבה. אנחנו לא ידענו בכלל. הבת הגדולה הייתה אמורה להיות בחוף ניצנים עם הילדים שלה, ועם תחילת ירי הרקטות הם הגיעו אלינו לפולג".
רק מאוחר יותר הודיעה חברתה הטובה של סיגל להוריה שהיא במסיבה ברעים. "יוסי דיבר איתה כמה רגעים לפני שנרצחה", מספרת האני, "הוא התקשר אלינו אחר כך ואמר לנו שיש לו תחושות לא טובות".
תחילה הוגדרה נעדרת. "ב-8:20 בבוקר הייתה השיחה האחרונה של יוסי עם סיגל, אחר כך אף אחד לא שמע ממנה. קיווינו שהיא נחטפה ובחיים", מספרת האם על התחושות המעורבות שמילאו את המשפחה באותם רגעים. "אנחנו צרפתים, פניתי לקונסוליה הצרפתית כבר בשבת כדי שינסו לעזור. כל המשפחה נסעה לבתי החולים בדרום לחפש אותה, הקמנו חמ"ל ועשינו טלפונים לכל העולם".
ככל שחלף הזמן כך החלו פיסות מידע לזרום אל בני המשפחה. הם הבינו שסיגל נרצחה במסיבה. "אלו היו ימים קשים מאוד. הבנו ששרפו את הניידת של העמותה שבה הם התנדבו, אבל ידענו שהיא הספיקה לרדת ממנה. למרות כל הזוועות ששמענו, על הגופות השרופות, הגופה של סיגל נשארה שלמה", משחזרת האני בכאב. "אני לא רציתי לזהות אותה, אבל זיהו אותה לפי השיניים". ארבעה ימים אחרי היום הנורא ההוא, הובאה סיגל למנוחות בבית העלמין בנתניה.
"כשתרמתי את השמלה הכול התחבר"
הפעם האחרונה שבה ראתה האני את בתה הייתה ביום שבו סיגל מדדה את שמלת הכלה שלה. "כל מה שקשור לשמלת הכלה הזאת הוא סימבולי בעיניי", מספרת האני על היום שתזכור כל חייה. "סיגל לא אהבה לעשות קניות", נזכרת האני וצוחקת, "היא מצאה אתר באינטרנט שמוכר שמלות כלה במבצע וביקשה ממני לנסוע איתה לעמק חפר לראות את השמלות. יוסי בן הזוג שלה גם ביקש ממני להגיד לה שלא תקנה את השמלה הראשונה שהיא מודדת, אלא שתמדוד עוד ואז תחליט. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא לא רצתה לראות עוד וקנתה את השמלה הראשונה שמדדה. זה היה בין ראש השנה לסוכות ממש לפני 7 באוקטובר. אחר כך ישבנו לאכול, רק אני והיא, אפילו לא הספקתי לצלם אותה עם השמלה ולשלוח לאחותה שהייתה החברה הכי טובה שלה שתראה. אני עד היום מצטערת על זה. אני מדדתי אותה בערב כדי שבעלי יראה", היא צוחקת, "אין לי זיכרון שלה עם השמלה, אבל יש לי את שלי".
אחרי שסיגל נרצחה, האני עטפה את שמלת הכלה שלה עם שקית כדי שלא ייכנס אבק. "היה לי קשה לראות אותה, היא הייתה בחדר השינה שלי, מול העיניים שלי. לכן לא היה לי קשה גם לתרום אותה". כשהגיעה האני לבוטיק השמלות של "רוח נשית" היא הרגישה שעשתה את המעשה הנכון. "הכול התחבר", היא אומרת. "העמותה אומנם לא עוזרת לנוער בסיכון, כמו סיגל, אבל היא כן תורמת לנשים בסיכון, וזה מאוד מתחבר עם המהות של סיגל. זה מאוד משמח אותי לדעת שאני עושה משהו שסיגל הייתה רוצה שאעשה".
"יש כל כך הרבה משמעות לשמלה הזו", היא מוסיפה, "היה לי חשוב גם לדעת מי רכשה את השמלה ושהיא תדע את הסיפור מאחוריה. זה לא מובן מאליו שמישהי הסכימה לקנות שמלת כלה של מישהי שנרצחה ולא הספיקה להתחתן. יצרנו קשר איתה ועם אימא שלה וגילינו שהיא הייתה עם סיגל בשכבה. זה ריגש אותנו מאוד. והיא סיפרה לנו על החתונה שלה, שלחה תמונה עם שמלת הכלה ואנחנו שומרות על קשר. היא גם התחתנה ב-27 ביוני, וזה גם יום ההולדת של הבן הגדול שלי והוא וסיגל היו מאוד דומים בדברים מסוימים".
"רצתה לתת לבני נוער משמעות בחיים"
לסיגל היה חלום: להקים עגלת קפה לנוער בסיכון. משפחתה התגייסה לפרויקט, שיוקדש לזכרה. "היא רצתה לתת לבני הנוער משמעות בחיים, שהם ירוויחו כסף ויבינו שאפשר אחרת", מספרת האני ומוסיפה בכאב: "אני מתגעגעת לעתיד עם סיגל, לא לעבר. היא הספיקה המון, החיים שלה היו מלאים, והפספוס הכי גדול הוא החתונה והילדים. אני יודעת שהיא רצתה כל כך להיות אימא. לא הספקתי להיות הסבתא לנכדים שלה. היו לה עיניים בצבע טורקיז, משהו מיוחד, בכל מקום כתבו על העיניים שלה. בכיתי שלא יהיו לי נכדים עם עיניים בצבע טורקיז כמו שלה".
"עם כל הכאב, שילווה אותנו תמיד, אנחנו בחרנו בחיים", מסכמת האני. "זה אופי, אנחנו החלטנו שלהפסיק את החיים לא יעזור. אני עובדת, ואנחנו יוצאים. נסענו עם כל הנכדים והילדים לסקי באירופה, וגם יוסי הצטרף אלינו. אני יודעת שזה מה שסיגל הייתה רוצה".
"מדדתי והיא הייתה בדיוק במידה שלי"
"כשמשפחתה של סיגל ז"ל הגיעה לתרום את השמלה", נזכרת סיון לוריא, מנהלת בוטיק רוח נשית, "זה היה רגע עוצמתי ומטלטל במיוחד, כי סיגל בעצמה תכננה לעשות זאת אחרי החתונה. המפגש עם המשפחה בבוטיק היה גדוש ברגשות – בכינו, צחקנו ובעיקר התרגשנו להכיר משפחה שמצאה דרך להפוך את הכאב שלה למעשה של נתינה ואהבה. גיסתה של סיגל החליטה אפילו להצטרף כמתנדבת לצוות הבוטיק".
גם סוניה שרכשה את השמלה מספרת בהתרגשות על מה שעבר עליה: "השמלה של סיגל הייתה שמלת הכלה הראשונה שראיתי ומדדתי - וישר ידעתי שהיא מתאימה לי. היא הייתה פשוטה, בלי מניירות, ובדיוק במידה שלי. כשרציתי לקחת אותה, סיפרו לי שהשמלה הייתה שלה ואת כל הסיפור מאחוריה, אז הייתי בהלם לדקה וחצי. אבל די מהר פשוט הבנתי שזה עוד יותר מסתדר וברור שאני רוצה אותה. אומנם הסיפור 'כבד', אבל הרגשתי שאם המשפחה שלה מספיק מדהימה כדי לתרום את השמלה, אז היא צריכה להגשים את ייעודה ולאפשר לזוג אחר לבנות בית בישראל. החתונה הייתה רגע, שלצערי הרב סיגל, בן זוגה וכל המשפחה שלה לא יכלו לחגוג, ואני כן - גם בין היתר בזכותם. אבל הסיפור כאן הוא ממש לא אני, אלא אימא של סיגל, האני, שהיא פשוט מהממת ומדהימה והמעשה שלה גדול מהחיים".
סיון, מנהלת הבוטיק, מספרת על המציאות הבלתי נתפסת שהביאה עימה המלחמה לבוטיק, שבו נמכרות שמלות כלה שתרמו כלות ומעצבים במחירים סבירים, וכל הכנסותיו קודש לקידום עצמאותן הכלכלית של נשים נפגעות אלימות. "בשבועות הראשונים פגשנו כלות מבוהלות, בוכיות, מלאות דאגה מהעתיד הלא ברור – בני זוג שנמצאים בחזית, חתונות שתוכננו ועתידן הפך פתאום מעורפל. מדדנו שמלות לקול האזעקות, רצנו למרחב המוגן כשהכלות לבושות שמלות כלה ונשק על כתפיהן".
"המטרה שלנו הייתה ברורה: להיות אי של שמחה ותקווה לכל אישה שמגיעה לבוטיק", מוסיפה סיון. "ראינו את זה כשליחות. פתחנו את הבוטיק בכל שעה שהתבקשנו, קיבלנו כלות בהיריון, כלות מילואימניקיות ונשים מכל רחבי הארץ. ואפילו בתוך האבל הכבד והמציאות הקשה היו רגעים של אושר".
"היה רגע אחר שנחרט בזיכרוני", ממשיכה סיון לספר. "זה היה מפגש עם קצינת נפגעים שהגיעה אלינו ביום חופש נדיר, מוצפת לחלוטין, אחרי שבועות אינטנסיביים של ליווי משפחות. היא התנצלה מיד, פרצה בבכי ואמרה שאינה מסוגלת לבחור שמלה. אני והמתנדבות עטפנו אותה באהבה, ובסופו של דבר, אחרי סיבוב בבוטיק, היא התחברה לשמלה, קראה לאימה, לחמותה ולאחותה, ויצאה מאיתנו לא רק עם שמלה אלא גם עם חיוך ענקי ורגע של תקווה אמיתית".