אין שום דבר הגיוני ברגע הזה. רגע שובר לב. אלי וגיא אלבג, נהג מרוצים מקצועי, בדרך לאליפות המשחקים המוטוריים בספרד. אבא והבן שלו שנוסעים להתחרות באירופה, אבל הראש הרחק בעזה. אחותו של גיא בן ה-15, לירי, שנחטפה ממוצב נחל עוז, נמצאת כבר יותר משנה בשבי חמאס.
"כשהחטופים השתחררו שם", מספר גיא, "היא מסרה כל מיני מסרים למשפחה, ואחד המסרים שהיא מסרה זה שהיא לא רוצה שאני אפסיק להשתתף במרוצים ושאני תמיד אמשיך".
"תראה מה זה", אומר אביה אלי, "ילדה בת 18 בשבי נותנת הוראות. אומרת לגיא 'גיא תגשים את החלום שלך, תביא לי הרבה גביעים'. כל גביע שגיא זוכה, הוא שם בחדר של לירי על המיטה שלה".
אנחנו טסים יחד לוולנסיה, למה שנחשב האולימפיאדה של הספורט המוטורי. מבחינתנו זו חנות הצעצועים הגדולה בעולם. "הפערים האלה קורעים אותי בכל פעם מחדש", אומר אלי. "הבן שלי על גג העולם ויש לי עוד ילדה בתחתית העולם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אין משפחתיות, אין חיים"
בשנה האחרונה החיים של משפחת אלבג נעצרו. אנחנו מבקרים בבית המשפחה. עד לא מזמן הבית הזה במושב בשרון היה שוקק חיים. כאן גרו בכיף אלי ושירה עם ארבעת הילדים רוני, שי, לירי וגיא, שלושה כלבים והמון המון חברים שיצאו ונכנסו. ב-7 באוקטובר הכול השתנה.
אלי: "אנחנו לא יושבים יחד ביום שישי. פעם אחת ניסינו לשבת, קמנו באמצע והלכנו כשראינו את הכיסא של לירי".
שירה: "אין משפחתיות, אין חיים. נעצרו החיים לכולנו. לבנות".
"לא באמת הצלחתי ללכת ללימודים כל שנה שעברה", אומרת רוני, אחותה של לירי. "הרגשתי שלירי צריכה אותי למשהו אחר. כשהחטופים חזרו, היא ממש מסרה לכל אחד מאיתנו משהו, ולי ממש היא אמרה שהיא מאוד מקווה שאני לא אפסיק ללמוד ושאני אמשיך בלימודים שלי".
"אני השתחררתי כבר לפני שנתיים בתכל'ס", אומרת האחות שי. "והייתי אמורה לטוס לטיול הגדול ב-1 בנובמבר. לי וללירי היה תכנון שניפגש ביפן, כי זה המקום שהכי חלמה להגיע אליו. אז אין לי ממש תוכניות, כל עוד לירי שם. אני רק מחכה לה. לא יכולה להתחיל את החיים שלי, לא לחשוב על לימודים, לא לחשוב על לצאת מהבית של ההורים, בטח לא לטייל"
אתן בחורות צעירות, יוצאים לבלות עם החברים, איך זה עובד?
רוני: "לפעמים אני כן יוצאת עם חברים. זה מאוד מאוד קשה. הרבה תחושת אשמה. אם אני פתאום צוחקת, אני מרגישה שאני חייבת שנייה אוויר, אבל אני חייבת את זה".
שי: "לי יש לי תחושות אשמה - כאילו אני הולכת לחברה פה ביישוב ואני אוכלת את עצמי בפנים, כאילו איך אני מעיזה לשבת ולאכול ולצאת?"
איזה מסר קיבלת מלירי?
שי: "לירי מסרה שהיא מבקשת שאני לא אבטל את הטיול, רק את אדחה אותו, ושאנחנו נטייל ביחד. אז אני מחכה לזה. ולא לגעת לה בנעליים".
שירה: "את גיא, אגב, לירי לא תזהה כשהיא תחזור, הוא גבה".
"אנחנו מדמיינים שהיא תחזור ותהיה בבית החולים", משתף גיא, "ואז אני מגיע וככה דוחף את שתיהן ומחבק אותה".
רוני: "אנחנו מדמיינים איך אנחנו שתינו רצות ללירי, וגיא עוטף אותנו בחיבוק".
"הגביע שלי מחכה לה יותר מדי זמן"
בחדר של לירי הם מספרים שהם כמעט ולא נכנסים אליו. "קשה לנו", אומר אלי. שירה מראה את הפיג'מות שקנו ללירי עוד בחורף שעבר, כשחיכו לשחרורה. "מתקרבים לחורף הנוכחי, אבל כשדיברו בזמנו, על עסקאות, אז חשבנו שזה אוטוטו קורה והיינו בלחץ שהיא תצא ומה היא תלבש בבית החולים. עכשיו קנינו לה עוד פיג'מות".
"אלה שני גביעים שזכיתי בהם", מראה גיא את הגביעים שנמצא על מיטתה של לירי. "יש גביע שאף ישראלי לא זכה בו, של אליפות אירופה, זה נקרא WSK. אני הישראלי היחיד שהצליח לעלות על הפודיום ולזכות במקום השני. כל זה בשביל לירי, הגביע כבר מחכה לה פה יותר מדי זמן כדי שתראה אותו".
החיים של נהג מרוצים מקצועי לא פשוטים. הוא ספורטאי לכל דבר ועניין שצריך לשמור על הכושר ולהתאמן כל יום. גיא בן ה-15 מבלה שעות גם על הכיסא של סימולטור משוכלל של מכונית שבו כל מטר במסלול שבו יתחרה. אבל גם הסימולטור הכי משוכלל, לא באמת מחליף את הדבר האמיתי.
"זה המרוץ האחרון שלי בקרטינג", הוא מספר. "ואני עובר לפורמולה 4, שזה מכונית כבר יותר גדולה שמגיעה ל-240 קמ"ש".
רישיון נהיגה יש לך?
"אין לי רישיון נהיגה".
אם עוצר אותך שוטר מה תגיד?
"סליחה, נסעתי מהר מדי".
שאלה קשה, אתה חי את החיים, ממשיך בקריירה שלך והיא שם.
"כל תוצאה שלי, אני עושה את זה בשביל לירי. הכול בשבילה. היא תמיד עולה לי בראש. אתה יודע דווקא על הפודיום היא הכי עולה לי בראש. כי היא גם כן אוהבת את הספורט המוטורי והיא תמיד הייתה תומכת בי ועכשיו כבר שנה פלוס היא לא פה".
"הבן שלי מניף גביע ואני לא יכול לחייך"
"בזמנים נורמליים היית רואה ממני חיוך מפה עד השמיים. עכשיו אני כבר שנה לא יכול לחייך", אומר אלי בכאב. "וכשהבן שלי מניף גביע, סגן אלוף עולם, אפילו השפה פה לא זזה מילימטר ובעין יש דמעה. הלב חצוי לשניים. הלב שבור, קרוע. כבר שנה אני כל בוקר קם חי והולך לישון מת. אם אני ישן".
בחוץ אתה ברזל.
"כלפי חוץ ברזל, אבל גם לפעמים ברזל נשבר. במטה של המשפחות החטופים סגרו לנו את עליית הגג וסגרו לנו את החלונות, כי היו אנשים שגם רצו לקפוץ".
"מה אני לא עושה בשביל להביא את לירי הביתה - ולא מצליח", אומר אלי בכאב. "אני לוחם מטבעי, אני פייטר, אבל למלחמה הזאת אף אחד לא הכין אותי. אין דבר שלא עשיתי. אני לא מפסיק לחשוב על זה.
"אני בשנה הזאת הפכתי כל אבן שאני יכול להפוך, ואני אמשיך להפוך כל אבן כדי להביא חטוף אחד. וגם אם זה לא לירי, בשבילי זה אותו דבר. יש לי 101 אחים בשבי. לכל מקום, שאפילו אדם נורמטיבי נורמלי - כי אני לא נורמלי בחיים שלי - הגעתי. אני כל הזמן עושה דברים מטורפים".
כעת הוא מספר לראשונה איך שילם סכום עתק של כסף לנוכל שהבטיח לסייע בשחרור של לירי: "הרבה משפחות הצליחו לעשות דרכון זר, כי היה מגיע להם, ואני עיראקי מה לעשות, לא מגיע לי דרכון זר. היה מישהו שאמר 'אני אארגן לך'"
כמה שילמתי לו? יותר ממיליון שקל?
"יותר. הייתי מוכן לחתוך יד בשביל להביא את הילדה שלי".
ואתה משלם לו את הכסף ואין דרכון?
"אין דרכון אנחנו מחכים, מחכים, אז אמרתי לו תחזיר לי את הכסף".
הוא החזיר את הכסף? בקלות?
"הוא הבין שכדאי לו להחזיר".
ניסו לעקוץ אותך?
"עזוב את זה, אתה יודע אי אפשר לעקוץ אותי. בסדר, לקח לו יותר מדי זמן, אז אמרתי 'עד כאן', אני לא מחכה יותר, תחזיר את הכסף. הכול בסדר".
"בכנסת לא מזהים אותנו, לא יודעים מי זאת לירי"
"כשאנחנו מגיעים לכנסת לפעמים", משתפת אימא של לירי, שירה, "אם אנחנו לא מגיעים עם חולצה של לירי, אז יש הרבה חברי כנסת שאפילו לא מזהים, ולא יודעים מי אנחנו. נגיד שאם אני צריכה להגיד 'היי אני שירה אמא של לירי', ואז לפעמים שואלים אם היא חטופה מהמסיבה ואני צריכה להגיד 'לא, היא לא חטופה מהמסיבה, היא חיילת שנחטפה מנחל עוז'. צריך כאילו לספר את הסיפור. מעבר לזה שיש הרבה פעמים שאנשים שרואים אותנו והולכים עם הראש מושפל, או כאילו מדברים בטלפון, בשביל לא לעצור ורגע לשוחח, וזה קשה".
"זה בלתי נתפס", אומר אלי. "אתה רוצה להגיד שזה חלום בלהות, שזה לא אמיתי. איפה תיעצר התהום הזאת? הרי ידענו שציר פילדלפי זה חרטה ברטה אחת גדולה. ופתאום הגרפולוג, סינוואר – יאללה... על מי אדון ביבי עושה את ההצגות האלה. עלינו? 400 יום? לאן הוא רוצה למשוך את זה. כל הזמן אנחנו שומעים מה לא. מתי הוא יגיד מה כן?".
המסמך שיוחס לסינוואר, והרגע שבו הפרשה התפוצצה | עושים סדר
אלי מתייחס לריאיון של בצלאל סמוטריץ' ברשת ב', שבו אמר שר האוצר שהחטופים זה לא הדבר הכי חשוב. "עצוב לי. אבל אני אמרתי לסמוטריץ': 'שיחטפו לך את הילדים, אני אגיד שזה הדבר הכי חשוב'. כשמישהו יוצא על הבת שלי ועל החטופים, יש לי 100 משפחות חטופים, כשמישהו יוצא נגדם אני רע ואני חדור מטרה. אני לעולם לא אעזוב את סמוטריץ' עם המשפט הזה ואני ארדוף אחריו, כל עוד אני יכול. כי הוא לא כיבד את הבת שלי בשבי, והוא לא כיבד את משפחות החטופים בשבי, ואני אומר לכל אלה שחושבים אחרת, כל עוד לא חטפו לכם את הילדים, תסתמו את הפה. כשיחטפו לכם את הילדים תוכלו להגיד מה שאתם רוצים, אבל כל עוד לא חטפו לכם את הילד, תסתמו את הפה".
אתם מקבלים חיבוק ענק מעם ישראל ורוב עם ישראל בעד לעשות עסקה, אבל עדיין יש את השוליים.
"דני אתה לא מבין כמה השוליים האלה קשים לנו. גם ככה נורא במצב הכי הכי לא נורמלי. נתנו לי מכות, זרקו עליי ביצים שלחו, לנו זר פרחים עם זר פרחים של הלוויות".
אבל אמרו שזה איראן.
"אז אמרו אני לא מאמין".
איך זה הפך לעניין פוליטי? אתה מצליח להבין את זה? חיילים, חיילות שלנו, איך זה יכול להיות?
"ינון מגל אמר לי בזמנו 'אלי, לא תהיה עסקה, כי אם תהיה עסקה לא תהיה ממשלה'. מה אני אגיד לך, זה יכול להיות מקסימום עד הבחירות של ביבי ב-26'. עד אז אני מבטיח לך הוא יביא את הילדים. זה בשבילי הכי רחוק. כשהוא ירצה, דני, זה קורה בשנייה. הוא הופך את הכול, ויש לו את הכוח".
יש מחשבות שאולי היא כבר לא בחיים ואם היא בחיים איך היא תחזור אחרי שנה שם אצל המפלצות האלה? זה עובר לך בראש?
"לא. המחשבה שלנו היא מחשבה אחת - שהיא בחיים. אנחנו יודעים שלירי חזקה. איך היא תחזור? היא תחזור - ואחנו נשקם".
"אני רק רוצה את אחותי בבית"
"אני מדמיין את הרגע הזה", אומר גיא בוולנסיה לפני המרוץ, "שאני בחו"ל ואני מתאמן ואז אני מקבל את הטלפונים מההורים שלירי חזרה הביתה. ככה אני מדמיין את זה. אני מקווה שבאמת אני אצטרך לקבל את הטלפון הזה עכשיו, ברגע הזה, לא אכפת לי עכשיו מהמרוץ, אני רק רוצה את אחותי בבית".
אבל גיא אלבג לא קיבל את הטלפון שכה חלם עליו. הוא השתתף במרוץ וזכה במקום השני באליפות העולם במרוץ הקארטינג. הוא עלה על הפודיום עם הפוסטר הנושא את שמה ואת פניה של אחותו לירי, והוא עדיין מחכה לשובה.
תחקיר: מאי פכט