בשנה האחרונה רואים אותה כמעט בכל מקום: סיכה קטנה וצהובה בצורת סרט קשור, תלויה על דש הבגד, שהפכה לסמל הכי מזוהה עם המאבק להחזרת החטופים. מדובר ב"כתם" צהוב ובולט, שאמור להזכיר את אלה שאסור לשכוח - ואולי קצת קשה להאמין, אבל הסיכות הראשונות נולדו בסטודיו קטן בתל אביב, שממנו יצאו עשרות אלפי יחידות והופצו בארץ ובעולם.
"אני מעצב תעשייתי, אני בונה מיניאטורות לפרנסתי", מספר שאול כהן בתוך הסטודיו שלו. "לפני המלחמה כל מה שעשינו פה בסטודיו זה לבנות מיניאטורות של בניינים ישראלים או בתים ישראלים, וזה הפך למעין מפעל קטן לייצור סיכות למען החטופים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"פרסמתי 'מישהו רוצה? בחינם'"
ושאול נזכר: "הכול התחיל כשעברתי עם האוטו בקפלן וקשרו לי סרט צהוב מבד על הידית של הדלת של האוטו. בתוך כמה ימים היא התפוררה ונפרמה ונפלה, ואני החלטתי לייצר לעצמי סיכה - סרט צהוב יציב יותר. בתוכנת תלת-ממד בניתי את הקובץ והמדפסת פשוט בנתה את המודל הזה שכבה על גבי שכבה, עד שנוצרת הסיכה הזאת. אז הדפסתי סיכה ופרסמתי אם מישהו רוצה".
וכך הוא כתב אז: "מעוניינים בסיכה כזאת? יש אצלי בסטודיו ואני ממשיך להדפיס בלי הפסקה, מוזמנים להגיע לקחת - בחינם, תירגעו". ושאול משחזר: "בהתחלה חברים ומשפחה באו ואספו סיכות, וככה הפוסט הזה הלך וצבר תאוצה ואנשים התחילו לבוא ולבקש. ייצרתי את כל 300 הסיכות שהיו לי, הן נגמרו, הן נחטפו ממש בתוך שנייה ומצאתי את עצמי מחפש את הפינים האלה להשיג בארץ".
"זה התחיל להיות מעמסה כלכלית"
גם אז הוא לא האמין לאן יגיע הביקוש: "מצאתי יבואן מראשון שאמר לי 'המינימום שאני יכול למכור לך זה 5,000' והתחננתי אליו שימכור לי פחות, כי לא חשבתי שאני אצליח לחלק 5,000. זה היה ביום שישי ואני זוכר שאני מוצא את עצמי בשישי לאחר מכן קונה ממנו עוד 5,000 סיכות. וכשהגעתי בערך ל-20 אלף סיכות שחילקתי במתנה הרגשתי שזה כבר מתחיל להיות מעמסה כלכלית והחלטתי להגביל את זה לשתי סיכות לכל אחד".
"מטה החטופים התחילו להגיע לפה ממש על בסיס יומי ולקחת מאות של סיכות והתחילו למכור את הסיכות האלה. עד היום אני חושב שהכנתי כבר מעל 100 אלף סיכות", הוא מעריך ומסביר: "יש ארגונים גדולים שקונים סיכות בכמויות וזה מה שמממן את הפרויקט הזה, ככה אני יכול עדיין להמשיך לחלק סיכות במתנה".
המקור של הסרט הצהוב - והשיר
המקור של הסרט הצהוב כסמל להזדהות עם שבויים ולוחמים מגיע ככל הנראה ממלחמת האזרחים באנגליה במאה ה-17. אבל הוא תפס תאוצה דווקא באמריקה: בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית, זה היה הסמל של חיל הפרשים של צבא הצפון. נשים של חיילים ענדו צעיף או סרט צהוב בשיער כסמל לכך שהן נאמנות ומחכות לאהוב שלהן שיחזור מהקרבות.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוקלט גם השיר Tie a yellow ribbon Rount the Ole Oak Tree, שנכתב בעקבות סיפור על אסיר שאהובתו קשרה סרט צהוב על עץ כדי שיידע שהיא חיכתה לו: זה היה גם הסמל לכמיהה לחזרתם של שבויים אמריקנים במלחמת ויאטנם, ומאוחר יותר של משפחות שבניהן נלחמו בעיראק. גם בארץ אימצו את הסמל הזה, בין היתר כחלק מהמאמצים להשבתו של החייל החטוף גלעד שליט - אלפי סרטים צהובים חולקו אז ונתלו על מכוניות.
אחרי 7 באוקטובר הסרטים הצהובים חזרו לרחובות ישראל ובהדרגה הפכו הסיכות של שאול לסמל הבולט לדרישה להחזרת החטופים. "התחילו לראות את הסיכות על כולם בחדשות - מגישים, אורחים, ממש כולם התחילו להסתובב עם זה", מספר שאול. "בגלל שהסיכה לא פוליטית אז רואים אותה גם במחנה הימין וגם במחנה השמאל, מאוד מרגש לראות את הדבר הזה - גם בכל מיני טקסים בעולם כמו עם ראש ממשלת ארגנטינה".
"החות'ים עצרו גם את זה"
אך במהרה נוצרה תסבוכת בין-לאומית, שהשפיעה גם עליו: "הכמות של הסיכות שייצרנו גמרה את חומר הגלם הצהוב בארץ", הוא מודה. "לייבא מסין קשה מאוד היום - החות'ים עצרו גם את זה. זו הרמה לבדיחת אבא - 'החות'ים גמרו לנו את החוטים', אבל אני לא אגיד את זה". בשלב זה שאול מצא פתרון אחר: "הייתה תקופה שלא היה צהוב בכלל אז הדפסתי חוט לבן וצבעתי עם ספריי. יש הרבה מאוד אנשים בחוץ שמסתובבים עם סיכה לבנה שצבועה בספריי צהוב, אבל לא סיפרתי להם".
"יש הרבה מאוד בקשות מיוחדות, למשל קיבוץ נחל עוז שביקשו סיכות אדומות, זה קיבוץ של אוהדי הפועל ויש להם את צחי עידן שנחטף והוא אוהד הפועל. הם לא ממש התלהבו לשים עליהם את הצבע הצהוב אז ביקשו סיכות אדומות ואני כמובן זורם עם הבקשות האלה - אני לא שואל שאלות, פשוט ייצרתי להם סיכות אדומות".
"היא אמרה לי 'אתה נאיבי'"
אם כיום אתם עונדים סיכה, לא בטוח שהיא מעשה ידי שאול: "כשאני ראיתי שאני כבר לא עומד בדרישה של מטה החטופים, אז החלטתי לתת להם את הקובץ שיצרתי והם התחילו לייצר בעצמם. הם מצאו הרבה מאוד מדפסות בארץ שאנשים לא השתמשו בהם, כמו בתי ספר יסודיים שקנו מדפסת שמעלה אבק או אנשים פרטיים - כל מי שהיה לו מדפסת ונרתם למשימה הזאת הדפיס למטה, וככה המטה מכניס כסף למאבק שלהם".
"אני חייב לציין שלא האמנתי שאני אייצר כל כך הרבה זמן סיכות, אני זוכר שהתקשרו אליי וביקשו סיכות ליום העצמאות לטקס באיזו חברה ואמרתי לה 'נראה לך שאנחנו נצטרך את הסיכות האלה ליום העצמאות?' ואז היא אמרה לי 'אוי, אתה כל כך נאיבי'. והיום כשאני מסתכל על זה, הבנתי כמה נאיבי הייתי שלא הבנתי שאני אייצר סיכות כל כך הרבה זמן".
כמעט שנה אחרי, שאול ממשיך לייצר את הסיכות ולחלק אותן לכל דורש. וגם הוא מייחל ליום שלא יהיה בהן עוד צורך - שהחטופים, כולם, יחזרו הביתה.
עידו סולומון השתתף בהכנת הכתבה.