"יש משפחות שרבות בארוחות שישי על פוליטיקה, יש משפחות שרבות על כסף, אנחנו רבים על קטאן". מספר יותם, בן 31 מרעננה, שלא מדבר עם שני אחיו כבר שנה וחצי – והכול בגלל ריב במהלך משחק קטאן. יותם הוא לא היחיד. עידן והחברים שלו רבו בגלל משחק הלוח ועשו כל כך הרבה רעש עד שהשכנים הזמינו משטרה, ועמר רבה עם בן הזוג שלה עד דמעות – רק בגלל המשחק. נראה שאף שמדובר במשחק פנטזיה אהוב, הקטאן עלול להוביל לסכסוכים אמיתיים לגמרי.
משחק הקטאן הוא אחד ממשחקי הלוח הפופולריים בעולם. השחקנים בו מתחרים על שליטה באי דמיוני. לכאורה החוקים פשוטים: אוספים משאבים כמו עץ, חיטה ואבן ומשתמשים בהם כדי לסלול כבישים ולבנות יישובים. אבל כשכולם צריכים לסחור זה עם זה כדי להשיג את המשאבים הנכונים, וכשכל סלילה של כביש או הקמת יישוב עלולה לחסום את האפשרויות של השחקנים האחרים, אפילו החברים הטובים ביותר מוצאים עצמם מבזבזים את הזמן בוויכוחים סוערים, והמשחק שהיה אמור להיות בילוי של ערב נעים מוביל לעיתים לטונים גבוהים ולרגשות פגועים.
"אני הצעיר במשפחה, יש לי עוד שני אחים גדולים, ומאז שאנחנו קטנים אנחנו אוהבים מאוד לשחק משחקי קופסה וקלפים", משתף יותם. "ממונופול וטאקי כשהיינו ילדים ועד משחקים כמו קטאן ושם-קוד. כשגדלנו שיחקנו גם עם בנות הזוג: תמיד הייתה לנו נטייה לתחרותיות מוגזמת ולקחת את המשחקים אישית, אבל בסופו של דבר תמיד התקררנו ורצינו לחזור לשחק".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלא שלדברי יותם, במרוצת השנים הלך המצב והידרדר. "הריבים התחילו להיות קטנוניים יותר ולרדת לפסים אישיים. התחלנו לעשות שיתופי פעולה ולהיטפל למי שהיה מוביל, והמשחקים היו נקטעים באמצע, כשאחד מאיתנו היה הופך את השולחן מרוב עצבים".
ולא חשבתם לעצמכם "בואו לא נשחק, זה לא שווה"?
"אף פעם לא חשבנו, לפחות לא אני, שהמצב עלול להידרדר עד כדי כך. בסופו של דבר, מחוץ למשחקים היינו חברים טובים וזה תמיד היה דבר שעשינו יחד. גם כשגדלנו והתחלנו לצאת עם בנות זה היה מעין טקס חניכה להכניס אותן למשחק המשפחתי. לראות אותנו משחקים חושף את הצדדים הכי גרועים שלנו – רצינו לראות אם הן יישארו", צוחק יותם. "אשתו של אחי הבכור תמיד סירבה לשחק איתנו, כי היא טענה שאנחנו מוציאים את כל הכיף מהמשחק. היא צדקה, אין לי מה לומר. אז לרוב בנות הזוג היו משאירות את שלושתנו לשחק לבד, וטוב שכך, האינטנסיביות הזו היא לא לכל אחד".
"אחים טובים לא היו עושים את זה"
יותם מתאר איך התחילו הריבים לזלוג גם לחיים שמחוץ למשחקים. "קשה לשחרר בשנייה שנגמר", הוא מודה. "אתה מרגיש שנעשה לך עוול, זו לא תחושה קלה לניעור. היינו עצבניים יותר וחסרי סבלנות בינינו וזה בא לידי ביטוי בכל דבר קטן. אז לא ידעתי לשים על זה את האצבע, אבל אני יכול להגיד שאני שומר להם טינה עד היום, ואני בטוח שגם הם לי".
הרגע שבו הפך המשחק התמים לסכסוך משפחתי התחיל דווקא באירוע משמח. "נפגשנו כל האחים לציין קידום שקיבלתי בעבודה, משהו שחיכיתי לו ועבדתי לקראתו הרבה זמן", נזכר יותם. "יצאנו לשתות בבר שליד הבית שלי. הייתה אווירה טובה והחלטנו להמשיך את הערב ולעלות אליי למשחק. על ההתחלה, כשהנחנו כל אחד את נקודות ההתחלה על הלוח, הייתה לאחים שלי הזדמנות לדפוק אותי חזק, ככה שלא תהיה לי אופציה אמיתית לשחק. אחים טובים לא היו עושים את זה, כי כל הפואנטה היא לשחק, לא לדפוק אותי על ההתחלה, עוד לפני שהמשחק התחיל. אבל הם, כמובן, לא יכלו שלא לנצל את ההזדמנות – וגרמו לי להרגיש סופר-קטן וחסר אונים".
"הערב התחיל במטרה לחגוג לי ונגמר בהשפלה מוחצת", מסכם יותם. "הם היו זחוחים מאושר על המהלך ואני רתחתי מעצבים ויצאתי עליהם. התחלתי לקלל, הפכתי את השולחן והעפתי אותם מהבית", הוא מספר על הרגע שניתק את הקשר עם האחים שלו. "מאז בכל פעם שפגשתי אותם באירועים משפחתיים או שההורים ניסו להפגיש בינינו – לא הפסקנו לריב. הם עדיין מדברים ביניהם, אבל לי אין מה להיות איתם בקשר, יש קו אדום שלא חוצים".
איך הגיבו ההורים שלך?
"בהתחלה הם חשבו שכמו תמיד אנחנו נתקרר ונחזור להיות בקשר, אז הם נתנו לזה קצת זמן. אבל כשהם ראו שזה לא המצב, הם דיברו עם כל אחד מאיתנו בנפרד וניסו להסביר לנו שזה טיפשי לא לדבר בגלל משהו כזה. אבל אני לא מוכן לדבר איתם, וזה לא משנה כמה פעמים ההורים שלי ינסו לשכנע אותי – הם בריונים. ועובדה שגם הם לא מוכנים להודות שהמהלך ההוא היה לא בסדר ולהתנצל, גם אחרי שנה וחצי".
"השכנים הזמינו משטרה"
לא רק יותם ניתק קשר עם הקרובים אליו ביותר. גם עידן, בן 23 מהרצליה, היה מוכן להפריד כוחות מהחברים הכי טובים שלו רק בגלל המשחק האהוב. "היינו שלישייה של חברי ילדות מהגן, ישנים אחד אצל השני, עושים קידוש יחד, טיול גדול, ממש אחים – עד שבצבא, לצערנו ולשמחתנו, הכרנו את הקטאן", מסביר עידן.
"בהתחלה שיחקנו עם חבר נוסף, שלימד אותנו את המשחק, ולאחר מכן התחלנו לשחק רק שלושתנו. בכל אופן התחלנו להיות תחרותיים ובמקום ליהנות מזה החלטנו שאנחנו עושים טורניר של מי מנצח ביותר משחקים". לפי חוקי המשחק המשודרגים שהמציאו החברים, הראשון שמנצח בעשרה משחקים הופך להיות האלוף הבלתי מעורער של קטאן.
כל אחד משלושת המשתתפים השיג 9 נקודות, ואז הגיע המשחק הגורלי. "שקד, החבר היקר שלי, ראה שיש לי 9 נקודות, מרחק של נקודה אחת מהניצחון במשחק הספציפי הזה והטורניר בכלל. הוא החליט לקחת לי בדיוק את המשאב שהייתי צריך, למרות שהוא לא היה צריך אותו. באותו רגע חשכו עיניי, הפכנו את המשחק והתחילו צעקות וקללות, עד שהשכנים הזמינו משטרה. אני לא אשכח את המבט של שני השוטרים כשהבינו שכל הבלגן הוא בגלל קטאן. הם היו בהלם, הם חשבו שעובדים עליהם. השוטרים הסתכלו עלינו במבט מאוכזב, של 'מה עובר עליכם?', אבל אותנו זה לא עניין. שקד ורותם פשוט עזבו ומאז, חוץ מניסיון אחד של ההורים לעשות בינינו סולחה, לא ראיתי אותם".
אני מבינה שהסולחה לא הצליחה.
"לא רק שלא הצליחה, עכשיו גם המשפחות מסוכסכות וכל צד אומר שהילד שלו צודק. שלוש המשפחות שלנו היו יוצאות יחד לטיולים באילת, עושות ארוחות שישי, תביני את הרמה. גם החבורה המורחבת שלנו, בערך עשרה אנשים, התפרקה בגלל זה. כל החברים היו צריכים לתפוס צד, כי אנחנו לא רצינו לראות אחד השני יותר. הכול בגלל שהוא שם עליי את 'השודד'" (השודד בקטאן מונע משחקנים לקבל משאבים מתחום המשושה שהוא נמצא בו – מ"פ).
"החברים יודעים שאם אני בא למקום, שקד ורותם לא יכולים לבוא, ואם רותם בא, אז אני ושקד לא יכולים לבוא. תמיד צריך לבחור אחד משלושתנו", מסביר עידן את המצב.
והחברים לא ניסו לגשר?
"הם הבינו מאוד-מאוד מהר שאין מה לגשר, שזה לא יעבוד. שמעי, זה ריב מאוד מטומטם, אני חייב להודות, אבל האגו פה בשמיים, אין עם מה לעבוד".
בלי הקטאן – היו לכם בעיות בקשר? הכתובת הייתה על הקיר?
"רק הקטאן. יותר נכון, רק 'השודד'. אם את מוציאה את 'השודד' מהמשחק, אנחנו היינו היום גרים יחד בפלורנטין. לפני הקטאן זו הייתה חברות מאוד בריאה, אף פעם לא כזה מתנגחים, נותנים טיפים. כשהיו לי תקופות קשות, הייתי מדבר עם שניהם ישר, לפני שהייתי מדבר עם ההורים".
אתה לפעמים רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, לחזור להיות בקשר עם החברים שלך?
"לא. אני עומד מאחורי זה. אם הייתי יכול לחזור לאחור, הייתי עושה את זה שוב. אני גם בטוח שהם היו מתנהגים אותו הדבר, אני מכיר אותם כמו את כף היד שלי".
"מגיע לצעקות ולפיצוצים"
משחק הקטאן גורם גם ללא מעט סכסוכים בין בני זוג, אף שלא רבים מוכנים להודות בכך. "אחד הריבים הקשים שלי עם בן זוגי שחר היה כתוצאה ממשחק קטאן", משתפת עמר, בת 23 מהוד השרון. "אנחנו אוהבים לעשות ערבים של משחקי קופסה עם עוד זוג חברים שלנו, שירה ואלעד", היא מספרת. "הם זוג תחרותי, תמיד עוקצים ומנסים לדפוק אחד את השני, עד שזה מגיע לצעקות ולפיצוצים. אבל דווקא המקרה הכי קיצוני שחווינו במשחקים היה ביני ובין שחר. שיחקנו קטאן ורבנו ממש על האסטרטגיה. יצא מצב שאחרי כמה עקיצות, כל אחד מאיתנו אמר לאחר שהוא גרוע במשחק. בגלל העקיצות שנינו באנו עם רצון לנצח ולהוכיח לאחר".
"בשלב הזה", נזכרת עמר, "שחר ואלעד החליטו לאחד כוחות ולדפוק אותי ואת שירה. פחות היה להם חשוב המשחק שלהם, כמו שהיה להם חשוב להרוס לנו. אני רציתי להגיע לאחד הנמלים, כולם ידעו את זה כי ממש כבר בניתי דרכים לכיוונו והשקעתי משאבים, ואז שחר החליט לחטוף לי אותו מהידיים, למרות שהוא בכלל לא היה צריך אותו. הוא עשה את זה רק בשביל למנוע ממני להתקדם. התעצבנתי ממש, קמתי ואמרתי שאני לא רוצה לשחק יותר. התחלתי לבכות והלכתי להסתגר בחדר של שירה במשך 40 דקות".
כל זה קרה מול החברים?
"ברור, מול החברים, ודווקא הפעם באו עוד חברים, אז בכלל הייתה סצנה", מתארת עמר. "בהתחלה שחר ממש כעס עליי, אז הוא בכוונה לא בא לחדר. הוא רצה לראות שאני חוזרת לבד, אבל לא חזרתי, עד שהוא התייאש ובא לדבר איתי. הוא אמר שהתנהגתי בצורה ממש ילדותית. היה שם ממש בכי ועניינים. הרגשתי שזה שהוא לקח לי את הנמל, היה ממש אישי כלפיי. כאילו הוא רצה לדפוק אותי באמת. כשנרגענו הסברתי לו שהיה לי חשוב להוכיח את עצמי ולהראות שאני טובה, הסברתי לו כמה זה פגע לי באגו".
מאז יצא לכם לשחק שוב?
כן, אנחנו ממשיכים לשחק, כי אנחנו מבינים שבסופו של דבר זה רק משחק. כן אנחנו עוקצים ויורדים אחד על השני ולפעמים זה גם מוביל לריבים, אבל כולם משלימים".
"פגיעה במעמד ובזהות"
המשחק קטאן, או בשמו המלא "המתיישבים של קטאן", יצא לראשונה בגרמניה ב-1995 והופץ מאז ברחבי העולם. המציא אותו היזם והמעצב הגרמני קלאוס טויבר (1952–2023). שוחחנו עם חיים שפיר, ממציא משחקים שעומד מאחורי קלסיקות אהובות כמו טאקי ופיקולו, וביקשנו שיסביר מדוע עולם הדמיון לעיתים זולג מגבולותיו ומוביל לסכסוכים של ממש.
"משחק הוא קטע קטן מהחיים, מציאות מוקטנת, שמאפשר לנו לשלוט בגורלנו", מסביר שפיר. "ככל שהזהות העצמית שלך שברירה יותר, כך יהיה לך קשה יותר ההפסד. מעמדו בחיים של ילד קטן, למשל, נקבע באמצעות המשחקים שהוא משחק והערך שאותו הוא לוקח אל מחוץ למשחק. לכן ילדים נוטים להתקוטט על הדברים הכי פשוטים, כי הערך של הניצחון ביניהם הרבה יותר גדול מאשר זה של אדם בוגר, שמן הסתם לא ישמח להפסיד, אבל זה לא ירסק אותו".
"ככל שהבן אדם מפותח יותר מבחינת הזהות העצמית שלו, ככה הסיכוי שהוא יידרדר למריבות בעקבות משחק קטן יותר, כי כבר יש לו כל כך הרבה מחוץ למשחק", מוסיף שפיר. "נסי להגיד למישהו ברחוב קללה או מילה לא יפה. הוא קרוב לוודאי יסתכל עלייך כמו על משוגעת וימשיך ללכת. אבל אם את בבית סוהר, בחברת עבריינים, ותגידי מילה רעה למישהו, זה עלול לעלות לך בחייך. מה ההבדל? ההבדל הוא בכמה אני יכול לשאת פגיעה במעמד שלי ובזהות שלי", הוא מדגים. "יותר מכך, זה תלוי גם בחברת מי אתה משחק. יש אנשים שאכפת לך יותר להצליח ולהיראות טוב במחיצתם, כי שם המעמד החברתי שלך חשוב לך יותר".
למה יש משחקים שמועדים לפורענות יותר מאחרים?
"משחק יוצר מציאות משותפת שהופכת לקרבה אינטימית כשאנחנו נהנים מה'כאן ועכשיו'. ככל שהמציאות המשותפת הזאת מתגמלת יותר, ככה אכפת לנו פחות אם ניצחנו או הפסדנו, כי כבר כיף לנו. משחקים שיש בבסיסם יותר רגעים אינטימיים שמשלבים הומור, קשר עין ומגע מגבירים את התגמולים החיוביים והופכים כל אחד מאיתנו לתלוי פחות בתוצאות המשחק. אני כבר לא צריך לנצח בשביל שיהיה לי טוב, כבר טוב לי".