אין עוד צמד מילים שהציף אותנו ב-400 הימים האחרונים, בעיקר רגשית, כמו "הותר לפרסום". מאחורי כל "הותר לפרסום" כזה יש מאמץ שלם ולו שותפים רבים. לא כולם, כך מתברר, אנושיים. אחת מהם היא בילי, היאגד-טרייר בת השנתיים של ספי סהר. הוא מספר שהיא אחראית לזיהויים של כמה מאות נעדרים ישראלים – וזה לא רק לטענתו: גם אילן יגר מייחס לבילי הקטנטנה מציאה של כמה מאות גופות. רובן, הוא מדגיש, של מחבלי חמאס.
"'הותר לפרסום' זה בין היתר הרבה בזכות הפעילות שלנו", מצהיר יגר. "זו גם הסיבה שהצבא ממשיך להזמין אותנו. בסופו של דבר יש לנו האמצעים הכי יעילים לדבר הזה". הוא ראש תחום המבצעים ומניעת הציד ברשות הטבע והגנים. לפני כ-15 שנה יזם את הקמת יחידת הכלבנים של הרשות, יחידה שעיקר עיסוקה לאתר את מקורות ההרעלה שפוגעים בחיות הבר. אך מדצמבר עברה היחידה שלו סוג של הסבה: את עיקר זמנם ומרצם הם משקיעים מאז באזור העוטף, משלימים את פיסות המידע שגם אחרי יותר משנה עדיין חסרות.
"על כל נעדר יש תיק חקירה", מסביר יגר. "יש בו מידע שאספו מהשכנים, צילומים מהמצלמות בקיבוץ או במושב, ומידע מהחקירות שחוקרים את הנוח'בות – ובכל פעם זה מתחדש, כי בכל פעם מביאים עוד עצורים. כל המכלול הזה בסופו של דבר נועד להביא לאיזושהי מסקנה כזאת או אחרת בקשר למה שעלה בגורלו של הבן אדם. אנחנו מספקים עוד מידע והוא מצטרף לתמונה הגדולה. יכול להיות שבפאזל הזה החתיכה, תרתי משמע, שאנחנו נביא תסגור את הסיפור".
עוד לפני שבע בבוקר מתייצב יגר בשטח הפתוח שליד אחד מקיבוצי האזור, עם צוות שכולל את בילי, סהר וגם את רם פרוביזור, הכלבן הראשי של היחידה, ואיתו מומו הרועה הבלגית בת השנה. לפני שמתחיל יום העבודה מתברר שהמטלה המקורית שלהם, זו שקשורה בטבע ובשימורו, בכל זאת נוכחת גם בייעוד החדש והלאומי שקיבלו עליהם.
המשימה היום כוללת סריקה של שני מקטעים, אבל כבר עם ההגעה לשטח מתברר ששבוע קודם לכן נמצאו ממש באותו מקום פגרי קיפודים שהורעלו. מחשש לשלום הכלבות הצוות מדלג על המקטע. עוד לפני שהצליחו החברים לעכל את הקיצור הלא צפוי של יום העבודה, שוב שולח הטבע תזכורת לקיומו בדמות עדר צבאים שמופיע בקצה המקטע, מטייל בנחת בין השדות ומנפק כמה קריאות התמוגגות מפקחי הטבע הקשוחים. ברקע, אגב, הדי צרורות ירי כל כמה דקות: הצבאים החמודים פספסו כנראה את העובדה שהם נמצאים פחות מקילומטר מגבול עזה.
"היא נכנסה למלחמה הזו גורה"
סהר ממהר לצאת עם בילי לרחרח שורת איקליפטוסים. בתחילת הדרך, כשרק התחיל בעבודתו בשטח, סייר בו עם קאלי, פוינטרית בת 10 שנפגעה בשלב מוקדם מפציעת הדף, "ומאז אני עם הגמדה הזו. היא נכנסה למלחמה הזו גורה והתבגרה תוך כדי המלחמה", הוא אומר על הכלבה, שמבלה חלק מהזמן על כתפיו. "לא אהבתי לעבוד איתה בהתחלה, אבל היא עכשיו היא כוכבת. היא לא יכולה להיות כלב בית. נכון, היא חמודה. אבל היא לא יודעת את זה, היא משוכנעת שהיא בגודל של אריה. תמיד צוחקים עליי כשאני בא איתה ומרימים גבה – עד שהיא מביאה תוצאות". לקאלי, אגב, שלום.
גם הוא, מודה סהר, לא ממש אוהב לעבוד עם כלבים קטנים. אז איך לעזאזל כלבה קטנה וחמודה כל כך מצליחה להביא כל כך הרבה תוצאות? למרות גילה וגודלה, היא כבר סוחבת מורשת קרב של לוחמת ותיקה. "היא כבר הייתה בכל מקום אפשרי – בעוטף, ברצועה, היא הייתה תחת אש ואפילו קפצה מגג של בניין", הוא משחזר. "היו הרבה פעמים שחשבתי שאיבדתי אותה. גם כשהיא קפצה מגג. הייתה פעם אחת שהיא הלכה לאיבוד בתוואי של מנהרה הרוסה, אבל היא חזרה".
לעומת בילי למודת הניסיון, מומו הצעירה הגיעה ליחידה לפני פחות מחצי שנה והיא עוד בעיצומו של תהליך ההכשרה. "לפני שמונה חודשים היא עוד הייתה במדשאות הירוקות של הולנד, ועכשיו היא בפודרה של הטנקים", אומר פרוביזור, המפעיל שלה. "אני לא דמיינתי, היא לא דמיינה את זה. הגורל דחף אותנו לתוך מציאות הזויה". מכיוון שהחיפוש נמשך ונמשך דקות ארוכות ובינתיים ללא תוצאות, מנצל פרוביזור את ההזדמנות לאמן את מומו בזמן אמת.
הוא לוקח מעט מהמזון שלה ומטמין אותו בפינה נסתרת, מאחורי בטונדה. קצת רחרוחים ובסוף מומו מוצאת את השלל, כמובן, ללא כל קושי. אלא שבניגוד להיגיון היא לא מתנפלת עליו וזוללת אלא תופסת מרחק, מתיישבת על הקרקע וממתינה להוראות מפרוביזור. "כל אוכל בשטח הוא בפוטנציאל רעל. מבחינתה היא מצאה רעל עכשיו", הוא מסביר. "הם צריכים מוטיבציה לעבוד וכך אנחנו עושים את זה".
"היינו קרובים למוות מאש כוחותינו"
המבצע הלא שגרתי הזה הוא למעשה תולדה של החברות בין סהר לפרוביזור. זו, כך מתברר, נמשכת שנים רבות והחלה בקיבוץ כפר גליקסון, שבו נולד פרוביזור ובו הוא חי גם היום. סהר, תושב זיכרון יעקב, הגיע כילד חוץ לקיבוץ ומאז הם חברים. "כבר אז, בכיתה ג', הוא הגיע אלינו עם כלבות", מספר פרוביזור על חברו. אחר כך המשיכו שניהם לשירות משותף בעוקץ, כמובן. כשסהר נפצע מרימון בלבנון ואושפז בבית החולים, הוא מספר, הוא נשלח לבדיקות אלרגיה בעקבות פריחה חשודה. הרופא התעקש שהוא אלרגי לכלבים.
כיום סהר הוא בעלים של חברת כלבנות פרטית שנותנת שירותים, בין היתר, גם לרשות הטבע והגנים. מיד לאחר 7 באוקטובר הוא יצא לשטח, מלווה בכלביו, כשעוד הסתובבו שם מחבלים. "אמרתי, אני אגיש עזרה – אם זה בלאתר מחבלים שמסתתרים בשטח, עם כלבי המרדף, הגישוש והתקיפה שלנו, ואם זה בלאתר חומרי נפץ, וגם אם זה כדי לאתר נעדרים. הצורך לאתר נעדרים היה ממשי, וההיצע של הצבא באותו זמן היה נמוך, כי אף אחד לא נערך לאסון בסדר גודל כזה".
ומה דוחף אדם לרדת בשלב הראשוני והמסוכן הזה דרומה?
"לא יודע, מכונית?! אין לי הסבר. מה שהיה צריך לעשות, זה מה שעשיתי. האתגר היה שיחשבו שאנחנו חיילים. לקחנו ציוד שמצאנו בכל מיני מקומות, את כל הדברים שהיינו צריכים הרמנו מהרצפה. במקרים שהיינו קרובים למוות – זה היה מאש כוחותינו, כמה פעמים".
"הוא מוצא גופות ומעדכן את מי שמסתובב באזור, את החיילים ואת השוטרים. מרוב הכוחות שיש שם, כולם בטוחים שהוא 'מטעם' – השוטרים חושבים שהוא מטעם הצבא והצבא חושב שהוא מטעם השוטרים", מספר יגר על סהר, שהיוזמה הפרטית שלו התפתחה למבצע הנוכחי. "וככל שהימים נקפו, ככה הם גילו ששום יחידה לא ריכזה את הממצאים שספי אסף. פנו אליו ושאלו אותו למי עוד יש כלבים כאלה, הוא הפנה אותם אלינו. במהלך נובמבר הגיעה הפנייה הראשונה, והתוצאות הושגו מהר מאוד".
"בהתחלה ספי היה מוצא גופות וחלקים שלמים. ואחרי כן זה הסתכם בחתיכות של עמוד שדרה, או עצם הלסת", מסביר פרוביזור. וסהר מוסיף: "היו כל מיני מקרים. היו כאלו שהמוות שלהם נקבע על סמך ממצאים מאוד-מאוד קטנים, רסיסים של עצם. מי סופר בכלל כמה גופות הצלחנו לאתר, אולי מאה. בתחילת המלחמה זה היה בכל יום כמה גופות".
אבל גם אחרי שנה, כמעט קשה להאמין, עדיין יש יותר מדי תעלומות לא פתורות שהרמזים להן עוד מפוזרים, ככל הנראה, כאן בשטח. שלושתם מדגישים שימשיכו להגיע כל עוד צה"ל זקוק לשירותם. "רק בכיסופים הפכנו כל אבן שלוש פעמים", אומר פרוביזור. "אנחנו עוברים על אותם שטחים כי השטח משתנה, השטח חי. יש בו תנועות, בעיקר של כלי רכב, וגם הטבע משנה אותו. כלבים משוטטים וחיות בר מזיזים דברים כל הזמן. גם את שרידי האדם הם מזיזים ממקום למקום. שטח שנסרק לפני שלושה חודשים יכול לתת לך נתונים חדשים בסריקה מחודשת. אנחנו גם מרחיבים את הסריקה קצת יותר רחוק מהיישוב ויוצאים לשדות".
ואכן, באחד השיטוטים שלנו עם הכלבות בשטח הם מצביעים על בליטה מרוחקת. זו מאורת דורבן, הם מסבירים, ושם מצאו הכלבים בעבר חלקי אדם. מבחינת חיות הבר, פגר שנמצא בשטח הוא פגר – לא משנה מקורו. וכך גם עם כלבי היחידה, שמאומנים בשגרה לאתר בעיקר בשר מורעל. אחרי כמעט שעה של סיור בשדות, סיור שהעלה חרס, משהו קרה סוף-סוף. רגע לפני שעולים החבר'ה לרכב, ההמתנה משתלמת והחוטם המשוכלל של בילי מתביית על תלולית עפר קטנה בקצה השדה. מה כבר אפשר למצוא בתוך ערמה לא מרשימה שכזו? כנראה לא הרבה, אבל סהר ופרוביזור דווקא נלהבים. לפני כמה חודשים, הם מספרים, בתוך רגב שכזה באחד הקיבוצים הם הצליחו לאתר שרידי אדם.
אחרי נבירה קצרה בכלי חפירה מתגלה עצם קטנה שנחשדת כשייכת בעל כנף. אבל החבר'ה לא מנחשים: כמו כל ממצא, גם החתיכה הקטנה הזו מוכנסת לתוך שקית שתישלח לבדיקה. גם לבני אדם יש עצמות קטנות שכאלו באוזן ובכף היד, למשל. "מצאנו עצמות אוזן ומחיצות אף. היו עצמות קטנות מאוד שהכלבים סימנו ולאחר מכן הן זוהו כעצמות גולגולת קטנות. יש מקומות שלא צריך פתולוג וברור שזו עצם של כלב או איזה בעל חיים אחר. אנחנו עושים השוואה גם לגוף שלנו, מצמידים לכף היד נגיד ומסתכלים אם העצם יכולה להתאים. הרבה פעמים מצלמים ושולחים את התמונה לפתולוגים, שיחליטו אם שווה לקחת את העצם או לא".
"באים אליי ומבקשים שאזהה עצמות"
כל הדגימות שאוספים כלבני הרט"ג מועברות דרך הצבא ונלקחות לבדיקה במכון לרפואה משפטית באבו כביר, אך הם עצמם כבר נהפכו למומחי אנטומיה. "פעם מצאתי בשטח עצם, הסתכלתי עליה כמה זמן ואמרתי שזו עצם של ארובת עין ימין. לא יודע למה, סוג של ניחוש. שלחו את התמונה לפתולוג, והוא קבע שזו באמת ארובה של עין ימין. מאז כל החבר'ה הפכו אותי לאוטוריטה, באים אליי ומבקשים שאזהה עצמות". אך הוא מדגיש: "עם הזמן הרזולוציה יורדת. היינו מוצאים עצמות גדולות יותר. למשל חופרים בתוך ערמה קטנה כזו ויוצאת רגל, עצם רגל ברורה, או חוליית גב ברורה. גם פריטי לבוש מצאנו המון. אתה מוצא את הסרטים הירוקים של המחבלים ואז גם מוצא גולגולת לידם, אז ברור לך מי זה".
וכשצוללים כה עמוק לענייני אנטומיה, פתולוגיה או פורנזיקה, כל כך בקלות אפשר לשכוח שבצד האחר של המאמץ המטורף הזה יש קורבנות שנרצחו באופן הנורא ביותר. החבר'ה מדגישים שמבחינתם הם עושים הכול כדי לשמור על הנפש. "אני אגיד לך שאני ברמה האישית מקפיד מאוד לא לדעת. אנשים שיודעים מה אני עושה שואלים אותי, 'זה אתה מצאת?' ואני עונה שאני לא יודע. אני פשוט לא יודע. אני יכול לדעת בדיעבד ולברר, אבל אני ממש לא רוצה", אומר פרוביזור.
"בינואר הייתי עם הכלבה בעיקול המוות ליד מפלסים, והיא איתרה שבבי גולגולת. אחרי בדיקת מעבדה אושר שהם שייכים לאחת החטופות. שינו את הסטטוס שלה מחטופה חיה לחטופה שנרצחה. אני לא זוכר כמה זמן אחרי כך עוד לא ידעתי מי זאת, אולי חודשיים. אחרי זה עשיתי תצוגה לא קשורה בכלל והדגמתי את היכולות של העבודה שלי ברשות לקבוצה כלשהי, שלא קשורה למה שקורה פה. ניגשה אליי מישהי ואמרה, 'אתה מצאת את בת הדודה שלי'. שאלתי 'איך את יודעת?' והיא סיפרה שאמרו לה שחבר'ה של רשות הטבע והגנים היו שם, וכך היא חיברה את הנקודות. אחר כך היא אמרה לי מה הנקודה הספציפית שמצאו בה את השריד, ומאז אני יודע את השם".
גייסו גם כלבים משוטטים
אומנם לכלבים ולכלבנים יש תפקיד חשוב, אך ההולכים על שניים אינם רותמים למאמץ רק את כלביהם שלהם. זמן לא רב אחרי שאת גדר המערכת חצו מחבלי הנוח'בה בהמוניהם, חצו אותה גם כלבים משוטטים מתוך הרצועה. אלו היו בהתחלה בעיקר הפרעה, אך בשלב מסוים, כך מספרים החבר'ה של רט"ג, הם הצליחו להעביר אותם צד ולגייס גם את הכלבים הללו למאמץ המלחמתי.
"אנשים אמרו, 'וואללה, יש כלבים משוטטים, צריך לירות בהם'. אבל פקח שלנו אמר, 'רגע, לפני שיורים, בוא נעקוב אחריהם'. זה מראה לך את החשיבה מחוץ לקופסה", נזכר פרוביזור. "המשוטטים עשו פה המון נזק, זה ברור. יום אחד בבארי ראינו אותם פשוט שועטים לתוך הקיבוץ. אבל הפכנו את הנזק לרמז, עשינו מהלימון לימונדה. כך קיבלנו עוד הרבה מידע, נקודות חדשות שכדאי לסרוק בהן. פתאום מצאנו שם עוד עצמות".
"לא רחוק מפה יש איזה אזור, ממש על הציר, שהסתובבו בו כלבים משוטטים. הודעתי שאני לא רוצה להוריד את הכלבה לשטח כשהם שם. גירשתי אותם, ואז לירון (פקח רט"ג שהתלווה אליהם – י"כ) הציע שניגש לראות את המקום שבו שכבו הכלבים, כי בטוח יש משהו. ניגשנו לשם וספי מצא עצם שוקית של בן אדם. התחלנו לראות לאן הם רצים. הלכנו ומצאנו עוד עצמות אדם – אגן שלם, וכל מיני דברים כאלה. ואחרי זה גם מצאנו בנקודת רביצה אחרת גולגולת אדם מרוסקת. אז אמרנו שאולי בעצם נעשה מעקב מסודר. הבאנו משדר והבאנו וטרינר וחיכינו לתוצאות".
החטוף שהספיק לעזור בהקמה: "חבר יקר"
מעבר לחשיבות העצומה של המשימה שלהם, חשוב לאנשי הרשות לספר גם על חברם לעבודה אוהד יהלומי, חבר ניר עוז שעדיין חטוף בעזה, כבר יותר מ-400 יום ולילה. יהלומי שימש מנהל מרחב הדרום של הסיירת הירוקה של רט"ג, והוא אחד מהאנשים שהובילו את מיזם הכלבנות שלה – הרבה לפני ששיערו שהכלבים יעמדו לשירות צה"ל ולמשימות רגישות כל כך. "ההיכרות שלנו עם אוהד, בעיקר של רם ושלי, ארוכת שנים. הוא חבר יקר", מספר יגר. "הוא גדל ברשות והתחיל כפקח זוטר, התעסק בכל הציד הלא חוקי מצד העובדים הזרים, וגם ליווה אותנו. הוא איש של כלבים. אני, כראש תחום המבצעים ומניעת הציד הארצי, עבדתי מולו".
הסיירת הירוקה יצאה למשימות לאיתור חשודים, ובדרך גם הכשירו ושילבו את הכלבים והכלבנים: "היו מבצעים גדולים מאוד בדרום – מבצעים של יומיים-שלושה שיורדים לשטח, עושים סריקות, מאתרים חשודים, חוקרים אותם וממצים איתם את הדין. התחלנו להגיע עם כלבי ההרחה שלנו, היינו מגיעים עם הכלבים ועושים את העבודה – ואוהד, בהיותו אוהב כלבים, התחבר מאוד לפרויקט ותמך בו. למעשה, הארגז הראשון שבנינו לכלבנים שלנו הוא פרי התכנון של אוהד. עד היום רוב הכלבנים משתמשים בדגם הזה של אוהד".
"אחד הדברים הראשונים שעשינו, עוד באוקטובר שעבר, זה שרם ואני, עם וטרינר מתנדב ששמו ניצן קוטלר, החזרנו את הכלבים של אוהד. אנשים טובים העבירו אותם בדרך לא דרך לאיזו כלבייה ברמת הגולן. העברנו אותם לנבו, חבר טוב של אוהד. הרגשתי תחושת שליחות שאנחנו עושים את זה. אחד הדברים הראשונים שהמשפחה של אוהד רצתה זה את הכלבים בחזרה".
כשעולים לרכב ומתחילים את הנסיעה חזרה צפונה, זו גם הזדמנות אחרי יותר משנה של עבודה לפתוח את הלב. "בסופו של דבר, העבודה הזו יושבת על העקשנות שלך", מבקש לומר פרוביזור. יגר מספר שכבר חודשים הוא מתעורר בשתיים בכל לילה, ולא רק כי הוא צריך להתייצב בעוטף מוקדם מאוד. יש לו גם שלושה בנים שנכנסים לעזה יוצאים ממנה. אחד מהם בשירות מילואים רציף מאז השבת השחורה.
"זו עקשנות שחבל על הזמן", מחזק יגר את דברי חברו. "אני אתן לך דוגמה. יש חוק מרפי שההרעלה מתרחשת לקראת סוף יום העבודה, שזה ביום הכי חם בשנה בדרך כלל, במקום הכי מחורבן שאתה יכול לדמיין. בדיוק כשאתה בא לצאת עם האישה והילדים לנופשון שהבטחת להם. ומה אתה עושה? כמובן יוצא להרעלה. ואז, כשאתה מגיע למקום, אתה מגלה שיש לך שם ערמות של בשר עם רעל – שהוא אגב רעיל גם לבני אדם – ואתה צריך לזכות את השטח ולפנות את הרעל".
ואז באמצע הסיפור, איך לא, שוב מגיח הטבע, תחום העיסוק המקורי. "וואו, יש פה חוגלות. איזה יופי!" מתפעל יגר ומתחיל לספור במרץ את הציפורים שעצרו ממעופן להפוגה קלה מתחת לבטונדה, אולי 200 מטר מגדר המערכת.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה.