יש במסיבה הזו דודים ודודות וסבים וסבתות ואפילו צוות צילום בין-לאומי: כולם הגיעו לחגוג שנה לשחר מזל המתוקה, כולם חוץ מאבא שלה שמעולם לא פגש אותה. האבא, שגיא דקל חן, נחטף כשהיא הייתה עוד תינוקת בבטן. עם הנוף לעזה, המקום שבו אבא נמצא, חוגגים כאן שנה. "חוגגים" זו מילה גדולה, האמת היא שכולם די קפואים ודי המומים, זה מעמד קשה עבור כולם.
"אני כאילו מחזיקה את הדמעות שלי כאן כל היום, וגם עכשיו. רגע דפוק כזה שצריך לחגוג בלי שגיא, זה לא נשמע הגיוני בשום צורה", מספרת אביטל, אשתו. "מגיע לה לחגוג, אבל מגיע לה יותר לחגוג עם אבא שלה". האחות גלי איחלה לשחר: "שאבא יחזור מהר, שתכירי את אבא, ואני אוהבת אותך. ומזל טוב".
"גם הלידה היא בזכותו"
שגיא נחטף כשיצא להגן על הבית בניר עוז. מילי, כך קוראים לה כולם למרות שהשם הרשמי הוא אביטל, הייתה אז בחודש שמיני ועם שתי ילדות קטנות - בר וגלי. היא חסמה את דלת הממ"ד עם שידת החתלה והחזיקה את הידית חזק-חזק.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בבית החולים לפני הלידה היא אמרה בכאב: "אני לא רוצה שזה יקרה עדיין, פשוט שיהיה כאן, שיקבל את הילדה שלו. איך ילדה יכולה להיוולד בלי שאבא שלה נמצא? אני באמת לא הסיפור, שגיא הוא הסיפור. גם הלידה הזו היא בזכותו, באמת - הוא כל כך הגן עלינו שגם זה קורה בזכותו. את מבינה שאני יכולתי להיות עכשיו שם? מבינה את זה שהבנות שלי ואני יכולנו להיות חטופות שם עכשיו בסיטואציה הזאת?"
הכתבה מחודש פברואר ב"אולפן שישי" על הלידה:
במבט לאחור היא נזכרת: "ברגע שאני צריכה לעזוב את בית החולים ולצאת עם סלקל, יש תמונה לכל האימהות שתשאלי - יש לכל האימהות את התמונה הזאת של הסלקל, שהאבא והאימא יוצאים מבית החולים. אין לי את התמונה הזאת. ואז להגיע למלון ושפותח לי את הדלת אח של שגיא - הוא אומר לי 'אני אקח אותה לחדר'. ואז הוא לוקח אותה בסלקל. ואני מסתכלת על זה מהצד ואומרת 'לא יכול להיות שאני חוזרת עם ילדה בת יומיים ושגיא לא לוקח אותה ראשון'".
"שום דבר לא טוב - אין לי בית, אין לי את הדברים שלי, הבנות שלי זקוקות לי", היא משתפת. "אני חזרתי מבית החולים כשבר עוד רגע מופיעה לחנוכה עם כל ילדי הקיבוץ. אני באה יום וחצי אחרי הלידה ומתיישבת בשביל לצפות בה ואומרים לי 'מה את עושה כאן?', אמרתי 'מה זאת אומרת, מי יצפה בה אם לא אני?'"
"עשיתי הכול כדי שהוא יחזור"
מאז אותו יום הן ארבעתן, בהתחלה במלון באילת ומשם לכרמי גת לבית חדש, הפעם בלעדיו. "בר וגלי יודעות מי זה אבא. אבל לשחר, מלבד תמונות שאני מראה לה, אין לה את הדמות אב כמו שיש לילדות שלי. ואני לא יודעת מה יותר קשה - שאין את דמות האב בכלל או שיש את דמות האב והוא נמצא במרחק של שעה מכאן ולא יכול להיות איתנו. בלילות, אז פתאום נגיד היא מתעוררת ורוצה שאני אחזיק אותה - אני אומרת לה 'אבא יחזור, אבא יחזור, חייב לחזור. הוא חייב להיות איתי כאן בדבר הזה'".
לפעמים את חושבת מה הדבר הראשון שתגידי לו?
"אמרתי לעצמי שאני אגיע אליו, אחבק אותו ואגידו לו 'עשיתי הכול בשבילך, עשיתי הכול בשבילך'. שלא תהיה לו את התחושה שלא עשיתי כלום או שחיכיתי - עשיתי הכול כדי שהוא יחזור. אני אגיד לו סליחה שהוא היה צריך לעבור את זה, לא מגיע לו, ואני אגיד לו תודה שהוא שמר עלינו ושיהיו לו חיים טובים מעכשיו".
מילי קורצה מחומרים אחרים. השבוע שלה מטורף: תוך כדי גידול הילדות, היא ממשיכה לנהל את העסק שלה ושל שגיא, "הקולומבוס" שהוא מכולת בתוך אוטובוס. "הוא עבד על זה כל כך קשה, ואני לא מוכנה שזה לא ימשיך לעבוד, אני חייבת שזה ימשיך לעבוד". היא לומדת אנגלית כדי לדבר בפני דיפלומטים, מתראיינת המון לכולם, לפעמים מעבירה שתי הרצאות ביום כדי שאנשים יכירו את שגיא ויילחמו עליו יחד איתה - וגם נואמת בעצרות: "אני לא חזקה, אני פשוט מפחדת. מפחדת להיכנע", הצהירה בכיכר החטופים. "שגיא, אני אוהבת אותך, וכולם איתך".
"מקווה שתשכח מהר את השנה הזו"
באוגוסט האחרון הגיעה ל"אולפן שישי" עם התינוקת על הידיים, ביום שבו בעלה ציין יום הולדת 36 בשבי. "היום שגיא חוגג לבד. הבנות שלו אפילו לא יכולות להביא לו ציור עם ברכה, לא יכולות לשיר לו שירים שמחים ולהדליק איתו את הנרות", היא סיפרה אז. "שגיא אהובי, תדע שעם ישראל היום מבקש את המשאלה שלך, שתחזור הביתה".
בביקור בטיפת חלב, האחות אומרת על שחר: "היא לא זוכרת אותי שאני מכאיבה לה", ואביטל עונה: "כן, אה? בסדר, שוכחים מהר. אני מקווה שגם את השנה הזאת היא תשכח מהר".
מה הדבר שהיה הכי מורכב עד כה לעשות בלי שגיא?
"שן ראשונה שהיא יוצאת, והילדה בוכה בלילה ואני בוכה איתה לא בגלל השן, בגלל שאני מחזיקה אותה לבד. ויש את הבוקר שאני מעירה אותה, ויש את היום הראשון שהיא נכנסת למסגרת, ויש את השעה ארבע כשהאבות מגיעים ואני מגיעה כאימא. מה לא? מה לא קשה?"
באחת השיחות בסלון, הבת הקטנה גלי שאלה: "איפה אבא?" ומילי ענתה: "הוא בעזה, הוא היה רוצה לבוא אבל הוא לא יכול". כשהבת שואלת: "למה, אימא?", מילי עונה: "בגלל שחטפו אותו". בפעם אחרת הן עוברות יחד ליד שלט החטופים וגלי מצביעה על האבא ושרה: "אבא שלנו, לא ניתן אותו".
"אפשר שפשוט יבוא ויפתיע אותי?"
הסרטון של גלי בוכה ורוצה את אבא חצה אוקיינוסים: שני מיליון איש צפו בשלושים שניות של בכי קורע לב, בילדה שהיא רק בת שלוש וכבר שליש מחייה היא בלי אבא. "אנשים נחשפו בעיניים שלהם למה שהילדה שלי עוברת, זה לא כמו לספר לאנשים כמה קשה לי - אתה רואה את זה. זה פחות מדקה שהם רואים והם לא יכולים לעמוד בזה, אני עוברת את זה ימים שלמים", מספרת מילי.
"השבוע קמנו בבוקר וראינו שוקולד על השולחן בצלוחית ואז היא אמרה לי 'אימא, מי הביא לנו את השוקולד הזה?' לא זכרתי, אמרתי 'אני לא זוכרת, אבל הביאו לנו מתנה, אז שמתי את זה בקערה'. ואז היא אומרת לי 'אולי אבא השאיר?', אז אמרתי לה 'לא גלי, זה לא אבא השאיר לנו'. ואפילו את זה יש לה, את הרגע הזה שהיא חושבת שאולי אבא השאיר לנו הפתעה".
את חושבת שהיא באמת זוכרת אותו?
"כן. כן. בר אמרה לי 'אימא, כשאבא יחזור בבקשה אל תגידי לי לפני. אפשר שפשוט הוא יבוא לבית ספר ויפתיע אותי? תבואו לבית ספר ותגידי לי שהוא כאן'. הבקשה שלה זו הבקשה שלי - בבקשה, אל תגידו לי, אל תגידו לי. תקפיאו את הדבר הזה, תקראו לי כשהוא כאן. תעלימו ממני את כל המידע, אני לא מסוגלת לעמוד בלחץ הנפשי הזה. פשוט תגידו לי כשהוא כאן".
"לא יודעת אם אפול לתהום"
"רציתי לדמות לך את זה כאילו בן אדם עומד ליד תהום, ויש מישהו אחד שדוחף אותו ומישהו אחד שלוקח אותו", היא מתארת. "ככה זה מרגיש שאני שנה שלמה עומדת כאילו מול תהום וביד אחד שחר, ביד אחת גלי, על הגב שלי בר - ובכל פעם יש מישהו שבא ואומר 'תלכי לתהום, זהו' ומישהו אחר אומר 'לא, את עדיין לא שם'. וככה אני בשנה הזאת, עומדת מול תהום ולא יודעת אם אני עוד רגע אפול או שאני אלך אחורה. ולמזלי, יש הרבה יותר אנשים שמושכים אותי אחורה מאשר אנשים שדוחפים אותי לתוך התהום. ולכן אני עומדת על הרגליים".
"האירוע הזה יסתיים מתישהו. ובסוף אותם אלה שלא עושים כלום יעמדו מול סוף הסיפור הזה וישאלו 'היינו חלק מההצלחה שהם יחזרו?' ומי שלא היה חלק מזה ולא עשה מספיק ולא יוכל לעמוד זקוף ולהגיד 'עשינו הכול בשבילכם' יעמוד בבושה. כי הם יחזרו. ואותם אנשים יעברו ברחוב ויראו את שגיא או יראו את לירי או יראו מישהי אחרת ויגידו 'לא נעים לי להסתכל, לא עשיתי כלום למענם'".
ויש עוד משימה שהיא לא מוכנה לסיים עדיין: "המתנה לכבוד יום ההולדת של כל אחת מהבנות, וזו מסורת משפחתית, זה תמיד לתת להם אלבום תמונות של השנה שהייתה. יש כל כך הרבה תמונות שלה עם אנשים אחרים שמרימים אותה ומחזיקים אותה, ואין תמונה אחת של שגיא ואני עדיין לא שולחת את זה להדפסה כי אני מקווה שהוא יגיע רגע לפני שאני אצטרך לפתח את האלבום הזה, ואני אספיק לעשות את התמונה הזאת שלהם ביחד ואני אשים באלבום".